ע"פ 9685/11 — גידי דוידי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 9685/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 9685/11 ע"פ 9697/11 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט א' שהם המערער בע"פ 9685/11 והמשיב בע"פ 9697/11: גידי דוידי נ ג ד המשיבה בע"פ 9685/11 והמערערת בע"פ 9697/11: מדינת ישראל ערעורים על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 15.11.11 בתפ"ח 1021/07 שניתן על ידי כבוד השופטים: ש' דותן, י' שיצר וש' שוחט תאריך הישיבה: כ"א בסיון התשע"ב (11.6.2012) בשם המערער בע"פ 9685/11: עו"ד חיים אוחנה המשיבה בע"פ 9685/11 והמערערת בע"פ 9697/11: עו"ד נעמי גרנות פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו שני ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו מיום 15.11.2011 (תפ"ח 1021-07 כבוד השופטים ש' דותן, י' שיצור ו-ש' שוחט). המערער בע"פ 9685/11 והמשיב בע"פ 9697/11 יכונה להלן: המערער, והמערערת בע"פ 9697/11 והמשיבה בע"פ 9685/11 תכונה להלן: המשיבה. נגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של מעשה מגונה בכוח בקטינה, לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בתקופה הרלבנטית לכתב האישום, היה המערער חבר קרוב של הורי המתלוננת, שהיתה באותה העת בת כ-13 שנים. בין המערער לבין המתלוננת נוצרו יחסי אמון, שבמסגרתם הוא שימש כמתווך בינה לבין הוריה ונהג להסיעה למקומות שונים. בחודש מרץ 2002 אסף המערער את המתלוננת מאירוע שבו השתתפה. לאחר שנכנסה לרכבו, סיפרה לו המתלוננת על ריב שהיה לה עם הוריה ופרצה בבכי. המערער עצר את הרכב, עבר למושב האחורי, חיבק את המתלוננת, ליטף אותה והבטיח לה שידבר עם הוריה. לאחר מכן, נישק המערער את לחיה וצווארה ואמר לה שהוא אוהב אותה. המערער המשיך והרים את חולצתה וחזייתה ומשך בפטמותיה בחזקה. המתלוננת ניסתה להוריד בחזרה את חולצתה, אך המערער המשיך במעשיו. בהמשך, הוריד המערער את מכנסיה ותחתוניה של המתלוננת, תוך התנגדותה, פשט גם את מכנסיו ותחתוניו שלו וחיכך את איבר מינו באיבר מינה עד שהגיע לפורקן מיני, כל זאת למרות התנגדותה ובכייה. לבסוף, חזר המערער למושב הקדמי של הרכב ואמר לה שאם תספר על המעשה הוא יעשה לה רע ושהוא סומך עליה. ביום 13.4.2011 הרשיע בית המשפט המחוזי את המערער, בעקבות הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום. ביום 15.11.2011 הטיל בית המשפט על המערער עונש של 18 חודשי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים וכן פיצוי בסך של 50,000 ש"ח למתלוננת. בית המשפט התייחס לחומרת המעשה שביצע המערער, שהוא ברף העליון של העבירה שבה הורשע, ואף נמצא על סף האינוס. כן התייחס בית המשפט אל החומרה שבעבירות מין בכלל ובעבירות מין בקטינים בפרט, וכן לכך שהמערער ביצע את המעשה המגונה במי שהיתה ילדה של חבריו הקרובים, עמה היו לו יחסי אמון קרובים והיא אף ראתה בו כדמות אב, כפי שעולה מתסקיר הנפגע. לפיכך, קבע בית המשפט כי העובדה שהמערער ניצל יחסי אמון אלה מהווה שיקול לחומרה בגזירת דינו. בית המשפט הוסיף וקבע כי הסטייה ממערכת היחסים התומכת ששררה בין השניים העצימה את הפגיעה במתלוננת שהושפלה על ידי אדם קרוב לה, כפי שמפורט בתסקיר הנפגע. מבחינת שיקולים לקולה, התייחס בית המשפט לכך שהמערער הודה במיוחס לו, לקח אחריות וביקש סליחה מהמתלוננת. יחד עם זאת, ציין בית המשפט כי הודאת המערער נמסרה בשלב מאוחר של ניהול הליך, לאחר שהמתלוננת העידה. כמו כן, התייחס בית המשפט לכך שהערכת המסוכנות בעניינו של המערער אינה גבוהה, אלא בינונית-נמוכה. כמו כן, ציין בית המשפט כי מדובר באירוע חד פעמי שלא חזר על עצמו ושאירע בשנת 2002. לבסוף, התייחס בית המשפט למדיניות הענישה בעבירות מסוג זה שהיא מדיניות של ענישה מחמירה, הן מבחינת הגמול והן מבחינת שיקול ההרתעה. לאור כל זאת קבע בית המשפט כי לא ניתן להימנע מהטלת עונש הכולל רכיב של מאסר בפועל, לנוכח חומרת העבירה, נסיבותיה והשלכותיה על המתלוננת. מכאן הערעורים שלפנינו. לטענת המערער, העונש שהוטל עליו הוא עונש כבד, שלא מעניק משקל מספק לנסיבותיו המיוחדות של המקרה. כך, טוען המערער כי לא ניתן משקל מספק לכך שמדובר באירוע שהתרחש כעשר שנים לפני מועד מתן גזר הדין וכי התלונה הוגשה כחמש שנים לאחר האירוע. לטענתו, יש בעובדה זו לבדה כדי להביא להקלה משמעותית בעונש שהוטל עליו. כמו כן, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שלא נתן משקל הולם להודאתו, לחרטה הכנה שהביע ולכך שהסכים לפצות את המתלוננת בסכום ניכר. עוד טוען המערער, בין היתר, כי שגה בית המשפט בכך שלא נתן משקל לכך שהוא היה נתון בתנאים מגבילים במשך תקופה ארוכה של כארבע שנים, לכך שאין לו עבר פלילי וכן לכך שהערכת המסוכנות שהוכנה בעניינו הצביעה על מסוכנות בינונית עד נמוכה. לבסוף, טוען המערער כי לא ניתן משקל מספק לנסיבותיו האישיות ולכך שהוא בעל נכות של 75% על רקע של טראומה נפשית שחווה בעבר. לאור כל זאת, טוען המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהטיל עליו עונש הכולל רכיב של מאסר בפועל. מנגד, טוענת המשיבה כי העונש שהוטל על המערער הוא עונש מקל באופן משמעותי ביחס לנסיבות המקרה. לטענתה, העונש שהוטל עליו אינו הולם את חומרת המעשים שביצע ואת הנזקים הקשים שנגרמו למתלוננת כתוצאה מהם. לטענתה, שגה בית המשפט בכך שהטיל על המערער עונש ההולם את הרף התחתון של העבירה שבה הורשע, בעוד שמעשיו נמצאים ברף הגבוה שלה. המשיבה מפרטת את הנסיבות המחמירות במקרה זה וביניהן העובדה שמדובר במעשים שהם על גבול האינוס, העובדה שהמעשים בוצעו תוך הפעלת כוח כלפי המתלוננת וחרף התנגדותה, העובדה שמדובר במתלוננת צעירה מאד, ולבסוף העובדה שהמערער ניצל את יחסי האמון ששררו בינו לבינה ואת העובדה שהיא ראתה בו כדמות אב. עוד טוענת המשיבה כי לא ניתן משקל מספק לכך שלמערער עבר פלילי, הכולל בין היתר עבירה של מעשה מגונה בכוח שבגינה הוטל עליו עונש מאסר בפועל למשך שלושה חודשים. לבסוף, טוענת המשיבה כי השיקולים לקולה שפורטו בגזר הדין אינם מצדיקים הטלת עונש כה מקל על המערער. לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעות הערעור ובנספחיהן, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים בעל פה, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009, בפסקה 11)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה שכזו ממדיניות הענישה. אמנם, מדובר בעונש שאינו חמור, ואף מקל, לנוכח המעשים שביצע המערער וכלל נסיבות המקרה. יחד עם זאת, לא מצאנו לנכון לקבל את הערעור שהגישה המשיבה שכן אף אם לטעמנו מדובר בעונש מקל, לא מדובר בסטייה מהותית ממדיניות הענישה באופן שיצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור. העבירה שבה הורשע המערער היא עבירה חמורה, וזאת בייחוד לנוכח נסיבות ביצועה. בעניין זה מקובלת עלינו מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה מעשיו של המערער נמצאים ברף העליון של עבירה זו ואינם רחוקים מרחק רב מלהוות אינוס של ממש. בית המשפט המחוזי נתן משקל בגזר דינו לחומרה זו וכן לחומרה היתרה הנובעת מגילה הצעיר של המתלוננת ומהעובדה ששררו בינה לבין המערער יחסי אמון, אותם הוא ניצל לרעה. כמו כן, התייחס בית המשפט לתוצאות הקשות של המעשים והשפעתם על המתלוננת כפי שהם באו לידי ביטוי בתסקיר הקורבן שהובא בפניו. יחד עם זאת, נתן בית המשפט המחוזי משקל אף לשיקולים לקולה וביניהם להודאת המערער במיוחס לו, להערכת המסוכנות המינית שהוגשה בעניינו וכן לזמן שחלף מאז ביצוע המעשה. בכך, נתן בית המשפט המחוזי משקל לכלל השיקולים הרלבנטיים ואיזן ביניהם כראוי, תוך שנתן דעתו למדיניות הענישה הנהוגה בעבירות מסוג זה ולכלל נסיבות המקרה. סוף דבר, שוכנענו כי העונש שהוטל על המערער אינו סוטה ממדיניות הענישה הנהוגה באופן המצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור, ואנו דוחים אפוא את שני הערעורים. ניתן היום, כ"ט בסיון התשע"ב (19.6.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11096850_H01.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il