פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
ע"פ 9202/23
לפני:
כבוד השופט עופר גרוסקופף
כבוד השופט חאלד כבוב
כבוד השופט יחיאל כשר
המערער:
יזן גאבר
נגד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 14.12.2022 ומיום 21.11.2023 בתפ"ח 35471-08-20 שניתנו על ידי כבוד סגן הנשיא ארנון דראל וכבוד השופטים אלי אברבנאל וחיה זנדברג
תאריך הישיבה:
ט"ז בתמוז התשפ"ו (1.7.2026)
בשם המערער:
עו"ד ירון גיגי; עו"ד דן ענבר
בשם המשיבה:
בשם נפגעי העבירה:
עו"ד עמרי כהן
עו"ד עומייר מריד
בשם שירות המבחן:
עו"ס סיון קוריס
פסק דין
השופט עופר גרוסקופף:
לפנינו ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא, כב' השופט ארנון דראל, כב' השופט אלי אברבנאל וכב' השופטת חיה זנדברג) בתפ"ח 35471-08-20 מהימים 14.12.2022 ו-21.11.2023, בהתאמה.
המערער הורשע בהכרעת הדין בביצוע עבירות של רצח בכוונה; רכישה והחזקת נשק; נשיאה והובלת נשק; ושימוש ברכב ללא רשות (בצד זאת זוכה מעבירה של ירי מנשק חם באזור מגורים). בגזר הדין הושתו על המערער 27 שנות מאסר לריצוי בפועל, לצד רכיבי ענישה נוספים. הערעור שלפנינו מופנה הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי גזר הדין.
כתב האישום
ביום 17.8.2020 הוגש נגד המערער, יזן ג׳אבר (להלן: המערער), כתב אישום המגולל את הסיפור הבא: בין המערער ומשפחתו לבין המנוח, ע'אזי מוהלווס ז"ל (להלן: המנוח), ומשפחתו שרר סכסוך (להלן: הסכסוך. יוער, כי המערער ובתו של המנוח היו נשואים בעבר, והסכסוך בין המשפחות התפתח על רקע פרידת הזוג). כשלושה חודשים עובר לאירוע הרצח מושא כתב האישום (להלן: האירוע), רכש המערער בשכם רובה סער מסוג M-16 (להלן: הרובה) ותחמושת תמורת 49,600 ש"ח, וכן בדק את תקינות הרובה באמצעות ירי של מספר כדורים באוויר. המערער החזיק את הרובה בביתו בכפר עקב (להלן: הכפר). בהמשך, ובעקבות התלהטות הסכסוך, יומיים לפני האירוע המערער העביר את הרובה והתחמושת לרכב מסוג "סיטרואן" שבו השתמש (להלן: רכב המערער או הסיטרואן).
ביום 26.7.2020 – יום האירוע – בסמוך לשעה 13:30 נהג המערער בסיטרואן בכפר, מצויד ברובה שהיה טעון, ואליו התלוו שני אחייניו. באותה השעה נסעו המנוח, אשתו ובתו ברכב מסוג "מאזדה" (להלן: רכב המנוח או המאזדה). בהגיעם לביתם הם ירדו מהמאזדה, ופרקו ממנה חפצים שרכשו לפני כן. בחלוף מספר דקות, רכב המערער עבר בסמוך למקום, ולאחר שהבחין בהם – ירה המערער באוויר מספר פעמים, ונמלט משם במהירות (להלן: המפגש). המנוח התרגז, חזר לרכבו, והחל לנסוע (לבדו) במהירות בעקבות המערער. לאחר נסיעה של כ-80 מטרים נחסם הסיטרואן על ידי רכב אחר מסוג "יונדאי" (להלן: היונדאי), שמנע ממנו מלהתקדם. ביונדאי נהגה הגב' מייסון חרבאווי, ועמה הייתה בתה הקטינה (להלן: מייסון). המערער, שכאמור נאלץ לעצור את הסיטרואן, ירה דרך חלון הרכב וצעק לעבר מייסון שתיסע לאחור (על מנת שיתאפשר לו להמשיך בנסיעה ולעזוב את המקום). האחרונה החלה בנסיעה איטית לאחור, ובמקביל המערער עצר את רכבו ויצא ממנו כאשר הוא אוחז ברובה. באותו הרגע, המאזדה התנגשה בחלקו האחורי של הסיטרואן ונעצרה (להלן: ההתנגשות), וכריות האוויר שלה נפתחו. המערער, בתגובה לכך, כיוון את הרובה לעבר המאזדה וירה מספר פעמים, בעודו מתקרב לרכב זה. הירי האמור נעשה לעבר החלק הקדמי של המאזדה ולעבר דלת הנהג, כאשר המנוח יושב במושב הנהג. כתוצאה מהירי חדרו למאזדה ארבעה קליעים (שנורו על ידי המערער), ואחד מהם חדר לליבו של המנוח וגרם למותו. מיד לאחר מכן, המערער התקרב לחלון שלצד מושב הנהג במאזדה, והסתכל לתוכה; ואז הוא התרחק ממנה, תוך שהוא יורה באוויר. בשלב זה התיישב המערער ביונדאי (שבבעלות מייסון, שנמלטה מהמקום עם בתה) יחד עם אחייניו, והשלושה נמלטו מהמקום באמצעותו. לאחר האירוע המערער ברח מהכפר ושהה אצל בני משפחתו, וכן שבר את כרטיס הסים של מכשירו הסלולארי. בחלוף יומיים הוא הסגיר את עצמו למשטרה.
בגין האמור יוחסו למערער העבירות הבאות: רצח (בכוונה) לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין. עבירה זו תכונה לעיל ולהלן, לשם הנוחות: רצח בכוונה); רכישה והחזקת נשק לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין; נשיאה והובלת נשק לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין; ירי מנשק חם באזור מגורים לפי סעיף 340א(ב)(1) לחוק העונשין (שתי עבירות. להלן: עבירת הירי מנשק חם); ושימוש ברכב ללא רשות לפי סעיף 413ג סיפא לחוק העונשין.
במסגרת המענה לכתב האישום, וכן בהליך שהתנהל בפני בית המשפט קמא, קו ההגנה העיקרי של המערער היה כי הוא לא ביצע את הירי הקטלני לעבר המנוח, ואף לא ירה לעברו. כך, לשיטתו, הוא ירה באוויר בלבד, וזאת כדי להרתיע אנשים שבאו בעקבותיו; והמנוח נורה ונפגע על ידי אדם אחר לפני שהוא התנגש בסיטרואן. כפי שנראה להלן, המערער שינה בהליך הערעור את קו ההגנה העיקרי שלו, וכעת הוא איננו חולק על כך שאחד הקליעים שנורו על ידו הביא למותו של המנוח. טענותיו העיקריות הן כי הוא לא ירה לעבר המנוח אלא לעבר המאזדה; כי הוא לא פעל מתוך יסוד נפשי של כוונה; וכי יש להרשיעו בעבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת. לנוכח כך, הכרעת הדין, שתוצג כעת, תתמקד בקביעות הדרושות להכרעה ביריעת המחלוקת הנוכחית.
הכרעת הדין של בית המשפט קמא
ביום 14.12.2022 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט קמא (לעיל ולהלן: הכרעת הדין), במסגרתה הורשע המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום, למעט עבירת הירי מנשק חם. תחילה, בית המשפט קמא הציג בהרחבה את הראיות הרבות הקיימות בתיק, הכוללות: תמונות וסרטונים המתעדים את האירוע כמעט בכללותו, למעט הירי לעבר המאזדה והמנוח (מוצגים ת/11א' ו-ת/67א'. להלן: הסרטונים); עדויות של עדי ראייה ועדים אחרים; ממצאים פורנזיים הנוגעים לזירת הרצח (המלמדים, בין היתר, על הכיוון והזווית של הירי); ממצאים רפואיים הנוגעים לגופת המנוח; עדויות וגרסאות שמסר המערער במשטרה ובבית המשפט; וחוות דעת מטעם ההגנה (שעסקה בשאלה האם המנוח ביצע פעולה כלשהי לשם מניעת ההתנגשות בסיטרואן).
לאחר סקירה מקיפה זו, בית המשפט קמא תיאר את התמונה העובדתית שאינה שנויה במחלוקת: המערער נסע עם האחיינים שלו בסיטרואן כאשר ברשותו הרובה, ומטרת הנסיעה הייתה להגיע לבית אחותו כדי לאסוף משם בגדים. באופן כללי, לנסיעה זו קדם אירוע אחר במסגרתו הותקפו בני משפחת המערער, ככל הנראה על ידי בני משפחת המנוח. בשלב כלשהו במהלך הנסיעה האמורה, המערער הגיע לביתו של המנוח. בשלב זה נשמעו יריות, והמערער נסע מהמקום עד שהיונדאי חסמה את דרכו ומנעה ממנו להמשיך. המערער הוציא את הרובה, וירה בו באוויר כדי לגרום למייסון להזיז את רכבה. באותו שלב, וככל הנראה כאשר המערער החל לצאת מרכבו, המאזדה (רכב המנוח) פגעה בסיטרואן (רכב המערער) ונתקעה בו. המערער, שבדיוק יצא מהסיטרואן עם הרובה בידו – ביצע ירי. לאחר מכן הוא ניגש למאזדה והסתכל לתוכה.
בהמשך לכך, בית המשפט קמא פנה לדון במחלוקות העובדתית שהוצגו לפניו, וקבע את הממצאים הבאים על בסיס חומר הראיות. ראשית, נקבע כי לא ניתן להכריע באופן חד משמעי מי ביצע את הירי בעת המפגש. משכך, המערער זוכה מהאישום בעבירת הירי מנשק חם (יצוין כי בכתב האישום יוחסו למערער שתי עבירות של ירי מנשק חם באזור מגורים – הירי במהלך המפגש והירי שנועד לזירוז מייסון. נימוקי הזיכוי מתייחסים רק לירי הראשון (שהמערער הכחיש את התרחשותו), ולא לירי השני (אשר בהתרחשותו הודה, תוך טענה שנעשה בנסיבות של צורך). יחד עם זאת, בהינתן שהזיכוי מעבירה זו בהכרעת הדין היה מלא, ושהמדינה לא ערערה על כך, יש להניח לטובת המערער כי זוכה באופן מלא מעבירות הירי מנשק חם). שנית, נקבע כי המערער הוא מי שירה במנוח והביא למותו, בעקבות הירי לעבר המאזדה ולעברו. קביעה זו התבססה על הראיות הנסיבתיות הקיימות בתיק, המקימות תמונה כוללת מרשיעה נגד המערער, ועל העדר הסבר חלופי המעורר ביחס אליה ספק סביר. בין היתר, הוזכרו הנקודות הבאות: המערער הודה בתשובתו לאישום כי יצא מהסיטרואן עם הרובה, "הודה שעשה בו שימוש, ירה בו ואף הודה כי כוון את ה[רובה] לעבר המנוח" (פסקה 177 להכרעת הדין; ההדגשה במקור); ניתוח חוות דעת ועדויות שונות מלמד על כך שהירי לעבר המנוח היה אופקי או בזווית קטנה מאוד ביחס למאזדה – דבר המתיישב עם המקום שבו עמד המערער, ולפיכך מצביע על כך שהוא ביצע את הירי. כמו כן, נקבע כי לא היה גורם נוסף שירה לעבר המאזדה; שני עדי ראייה העידו במשטרה כי הם ראו את המערער יורה על המנוח (ובית המשפט העדיף את גרסאותיהם במשטרה על פני עדותם בפניו), והדברים שמסר המערער לשניים מבני משפחתו תומכים בעדויות אלה, ואף עולים בקנה אחד עם ראשית ההודאה של המערער בחקירותיו במשטרה, לפיה הוא ירה לעבר רכב המנוח ולא לאוויר. עוד הדגיש בית המשפט קמא, כי הראיות על שימוש נרחב בכלי נשק בכפר אינן מלמדות, בהכרח, על כך שאדם אחר המית את המנוח, ולמעשה תרחיש לפיו המנוח נורה על ידי אדם שלישי ממקום רחוק, כך שהקליע עבר בין בתים וגדרות והגיע באותה הזווית שבה עמד המערער ליד המאזדה, הוא "תרחיש דמיוני, שאינו מתקבל על הדעת" (פסקה 196 להכרעת הדין). שלישית, נקבע כי לא בוצע מרדף על ידי נוספים אחרי המערער בשלב שבו הוא ירד מהסיטרואן בזירת הרצח (כלומר, בסמוך לפני ביצוע הירי מצדו לעבר המאזדה). גרסת המערער, לפיה באותה עת רדפו אחריו עשרות אנשים, כאשר חלקם חמושים בכלי נשק, "אינה מתיישבת עם מארג הראיות ואף לא עם השכל הישר" (פסקה 197 להכרעת הדין).
על רקע זאת, נקבע כי היסוד העובדתי של עבירת הרצח מתקיים. על כן, עבר בית המשפט לבחון את היסוד הנפשי של המערער. נקבע, כי המערער צפה כאפשרות "קרובה לוודאי" כי הירי שלו יביא למותו של המנוח, משעה שמדובר בירי של לכל הפחות ארבעה קליעים מטווח קרוב לעבר אדם היושב ברכב, כאשר שניים מבין הקליעים נורו לעבר דלת הנהג. לכן, בהתאם להלכת הצפיות (המעוגנת בסעיף 20(ב) לחוק העונשין), יש לראות את המערער כמי שהתכוון להמית את המנוח. כמו כן, בית המשפט למד על הכוונה של המערער להביא למות המנוח גם באמצעות חזקת הכוונה, בהתבסס על נסיבות הירי – בין היתר, ירי של מספר כדורים; המערער צעד לעבר רכב המנוח לראות מה קרה לו, ולאחר מכן נטש את המקום מבלי להזעיק גורמי רפואה; המערער שבר את כרטיס הסים של המכשיר הסלולארי שלו; ולפי גרסתו במשטרה (ממנה חזר) שרף את בגדיו. בצד זאת, הוער כי דבריו של המערער לדודתו לאחר האירוע, לפיהם הוא התכוון לירות במנוח ברגליו, אינם סותרים את חזקת הכוונה. כך, לנוכח ההתכחשות של המערער לעצם ביצוע הירי לעבר רכב המנוח; ומאחר שייתכן כי דבריו אלו נועדו להמעיט מעוצמת הכעס של משפחתו עליו.
זאת ועוד, בית המשפט דחה את טענת המערער לפיה הוא פעל מתוך הגנה עצמית. כך, מהטעם שדרישות הנחיצות והסבירות אינן מתקיימות – לגבי הנחיצות, המערער היה יכול לברוח מזירת הרצח, תוך שהוא מאיים לעשות שימוש ברובה, אך מבלי לעשות בו שימוש בפועל, ולמצער לירות באוויר; לגבי הסבירות, נקבע כי ירי של מספר כדורים איננו פרופורציונלי, וניתן היה להסתפק בכדור בודד, אשר היה מביא להרתעה ומאפשר לברוח מהמקום. זאת ועוד, המערער לא הוכיח כי בוצע ירי לעברו או שנעשה אחריו מרדף, ומשכך ממילא לא התקיימה סכנה מוחשית כלפי חייו או גופו.
בכל הנוגע לעבירות הנשק והשימוש ברכב ללא רשות, המערער הודה בביצוע עבירות אלה, אך טען להגנת הצורך. בית המשפט דחה זאת ביחס לשתי העבירות, תוך שקבע כי עמדה בפני המערער חלופה אחרת למעשיו: במקום לרכוש את הרובה – המערער היה יכול לפנות למשטרה; ובמקום ליטול את היונדאי – לנוס מהמקום באופן רגלי.
גזר הדין של בית המשפט קמא
לאחר שהוגשו תסקירים בעניינו של המערער ובעניינם של נפגעי עבירה (משפחת המנוח), וכן נשמעו טענות הצדדים בדבר העונש, ביום 21.11.2023 ניתן גזר דינו של בית המשפט קמא (לעיל ולהלן: גזר הדין). בית המשפט עמד בתחילה על העונש המקסימלי שנקבע בעבירת הרצח, וכן על מדיניות הענישה הנוהגת. על רקע זה, בהינתן שהמערער פעל מתוך כוונה (גם אם האירוע בכללותו לא היה מתוכנן), ובשים לב לעבירות האחרות שבהן הוא הורשע – מתחם העונש ההולם הועמד על בין 25 ל-30 שנות מאסר לריצוי בפועל, לצד מאסר על תנאי ופיצוי. הוטעם, כי עונש של מאסר עולם אינו מתאים במקרה דנן מאחר שנסיבות העניין אינן מלמדות על קרבה לאחת החלופות של עבירת הרצח בנסיבות מחמירות. בכל הנוגע לגזירת העונש בתוך המתחם, בית המשפט ציין תחילה כי מידת ההתחשבות בנסיבות שונות העומדות לטובת הנאשם בעבירות רצח היא מוגבלת. לגוף העניין, בית המשפט נתן משקל לעבר הפלילי של המערער, שאיננו משמעותי; ולפגיעה שנגרמה לבני משפחתו של המערער (שנאלצו לגלות מביתם מחשש לנקמה). בהתאם לכך, בית המשפט קמא מיקם את המערער קרוב למחצית המתחם, בחלקו הנמוך.
נוכח האמור, הושתו על המערער העונשים הבאים: 27 שנות מאסר לריצוי בפועל; מאסר על תנאי למשך 6 חודשים לבל יעבור עבירת אלימות מסוג פשע או עבירה לפי סעיף 144 לחוק העונשין; תשלום פיצוי לעיזבון המנוח בסך של 150,000 ש"ח (כאשר בקביעת סכום זה נלקח בחשבון הסכום ששולם למשפחת המנוח על ידי המערער בסך של 247,000 ש"ח כ"עטווה" – "פיצוי או התחייבות של כבוד לצד הנפגע" הנהוג במגזר הערבי (רון שפירא "הגיעה העת לסולחה" הפרקליט מח 433, 435 (2006)).
מכאן לערעור שלפנינו, המופנה כלפי הכרעת הדין וגזר הדין.
הערעור דנן
טענתו העיקרית של המערער היא כי בית המשפט קמא שגה בקביעתו לפיה הוא המית את המנוח בכוונה. לשיטתו, הוא "לא התכוון לפגוע במנוח ולגרום למותו", ומשכך היסוד הנפשי בו היה מצוי הוא קלות דעת ולכל היותר אדישות (עמ' 21 לנימוקי הערעור). לטענת המערער, מדובר באירוע ספונטני ומתמשך, כאשר כל הפעולות שנעשו בו היו מתוך אינסטינקט, לחץ ופחד – והכול כדי להימלט מהמקום ללא פגע, יחד עם אחייניו (בכלל זה נטען כי בעקבות ההתנגשות אחד מהאחיינים איבד את ההכרה). חיזוק לתחושת הפחד שהרגיש מוצא המערער בירי באוויר שביצע לפני ההתנגשות (לשם הזזת היונדאי). עוד מזכיר המערער, כרקע לאירוע, את הסכסוך בין המשפחות, במסגרתו, בין היתר, גרושתו של המערער (בתו של המנוח) הגישה תלונה נגד המערער ביחס לעבירות מין חמורות, שאף הובילה להגשת כתב אישום נגדו – כתב אישום ממנו זוכה המערער לאחר חזרת המאשימה מכל פרטיו בעקבות ראיות שהעביר בא-כוח המערער לידיה (תפ"ח 45188-03-17). עוד הוזכר על ידי המערער כי מספר ימים לפני האירוע נשוא כתב האישום הותקפו בני משפחתו, ככל הנראה על ידי משפחת המנוח, ונאלצו לעזוב את ביתם בכפר (כאשר מטרת נסיעת המנוח והאחיינים הייתה להביא בגדים מהבית שנטשו). בנוסף נטען, כי משעה שבית המשפט מצא כי לא ניתן לקבוע שהיריות במפגש בוצעו על ידי המערער, היה עליו להניח לטובתו כי הן בוצעו על ידי משפחת המנוח. יתר על כן, המערער טוען כי הירי נעשה לעבר רכב המנוח, ולא לעבר המנוח עצמו, והוא לא נועד לפגוע בו. המערער מוסיף וטוען טענות שונות, המופנות כלפי העדויות של עדי הראיה שהיוו חלק מהבסיס הראייתי לקביעת בית המשפט לפיה המערער ירה לעבר המאזדה והמנוח, ולפיהן לא ניתן, מטעמים שונים, להסתמך על אותן העדויות. עוד נטען בהקשר זה, כי הממצאים הפורנזיים מהמאזדה, המראים חורי ירי מפוזרים, מלמדים על כך שלא מדובר בירי מכוון. לחלופין (קרי גם אם הרשעת המערער בעבירת הרצח הבסיסית תיוותר על כנה, בין אם בכוונה או באדישות), המערער מוסיף וטוען כי הירי בוצע בנסיבות של אחריות מופחתת, וזאת הן בשל ההתגרות המוקדמת מצד המנוח, שבאה לידי ביטוי בהתנגשות ברכב המערער; והן בשל הקרבה לסייג ההגנה העצמית, לנוכח תחושות הפחד שחש המערער.
בכל הנוגע לגזר הדין, המערער גורס כי העונש שהושת עליו הינו מחמיר ויש להקל בו. לשיטתו, בית המשפט לא נתן משקל הולם לזיכוי מעבירת הירי בנשק חם; לכך שהמנוח התנגש בסיטרואן; ולקרבה של המערער לסייג ההגנה העצמית. עוד טוען המערער, כי פסקי הדין עליהם נסמך בית המשפט קמא בבחינת מדיניות הענישה הנוהגת אינם דומים למקרה דנן, שכן עניינם של אלה במעשי רצח יזומים ללא כל התגרות או תקיפה מוקדמת.
המדינה, לעומת זאת, סבורה כי דין הערעור להידחות. ראשית, המדינה טוענת כי המערער שינה את קו ההגנה שלו באופן משמעותי, ומשכך בעניינים מסוימים קיימים חללים ראייתיים, אשר המערער לא יכול להיבנות מהם. כך, למשל, אין להניח לטובתו שמשפחת המנוח היא זו שביצעה את הירי במפגש, רק מאחר שלא נקבע כי הוא ביצע אותו. שנית, נטען כי המערער מנסה לברוא מציאות "דמיונית", שלפיה הוא ובני משפחתו התנהלו כנרדפים והוא חשש לחייו, אך מציאות זו אינה נתמכת בראיות, אף בהינתן קיומו של הסכסוך. ממילא, אין לקבל את התנהלות המערער, במסגרתה לקח את החוק לידיו ורכש את הרובה והתחמושת. שלישית, המדינה טוענת כי לא הוכח שהמערער היה נתון בסכנה מוחשית ומידית עובר לביצוע הירי, לרבות לאחר ההתנגשות (שלא נקבע כי הייתה מכוונת). אדרבא, התנהלות המערער, בתור מי שעשה שימוש ברובה, מלמדת על היותו "אדם חסר מורא ומעצורים, שאינו בוחל בביצוע שורה ארוכה של עבירות פליליות על מנת להשיג את רצונו" (סעיף 68 לעיקרי הטיעון). רביעית, המדינה גורסת כי המערער התכוון להמית את המנוח: הוא יצא מרכבו עם הרובה דרוך, ולאחר ההתנגשות הוריד את הרובה לעבר המאזדה והמנוח, וירה לפחות 4 פעמים. על רקע זה, ובהינתן הסכסוך בין המערער למנוח, ומשעה שהמערער היה יכול לירות באוויר לשם הרתעה (כפי שעשה לפני כן) – סבורה המדינה כי חזקת הכוונה מתקיימת. חיזוק לכך מוצאת המדינה גם בהתנהלות המערער לאחר הירי: המערער התקרב לדלת הנהג של המאזדה ובחן ארוכות את מצב המנוח, כאשר בשלב זה הוא לא מאוים על ידי אף אחד, ורבו כבר לא היה חסום על ידי היונדאי. חרף כך, המערער לא מיהר להימלט מהמקום; לא הזעיק עזרה רפואית למנוח; ובהמשך, שבר את כרטיס הסים שלו, על מנת לטשטש את עקבותיו.
בכל הנוגע להמתה בנסיבות של אחריות מופחתת, המדינה טוענת כי המערער לא עמד בנטל להוכיח את התקיימות התנאים להרשעה בחלופה מקלה זו. אשר להתגרות – נטען כי מי שביצע את מעשה ההתגרות הראשון הוא המערער, אשר נסע בסמוך לבית המנוח (קרי, גרם למפגש); וכי טענות המערער מבוססות על כך שההתנגשות הייתה מכוונת, אולם עניין זה לא נתמך בראיות. ממילא, אין בהתנגשות, בהיותה תאונת דרכים, כדי להוות "התגרות" בענייננו. עוד טוענת המדינה, כי הראיות אינן מלמדות שהמערער התקשה לשלוט על עצמו במידה ניכרת; וכי במכלול נסיבות העניין אין מקום להקל עם המערער. אשר לקרבה לסייג ההגנה העצמית – המדינה גורסת כי קיים קושי בכך שהמערער טוען שהוא ירה במנוח בעקבות התגרות (קרי בחוסר שליטה), אך גם מתוך הגנה עצמית (מתוך מחשבה מודעת). לגוף העניין, נטען כי בעת שבוצע הרצח וגם לאחריו לא נשקפה למערער או לאחיינים כל סכנה.
ביום 30.6.2026 הוגש תסקיר שירות מבחן בעניינו של המערער, בו צוין, בין היתר, כי לאורך תקופת מאסרו לא נרשמו בעיות משמעת בעניינו; כי הוא לקח חלק ב-47 מפגשים של "קבוצת התומכים" (אסירים המשמשים כתומכים לעצורים המצויים בהשגחה); כי לאחרונה הוא השתלב בקבוצה טיפולית בתחום האלימות; וכי שירות המבחן רואה חשיבות במיצוי ההליך הטיפולי בעניינו של המערער.
למחרת, ביום 1.7.2026 קיימנו דיון בערעור, במסגרתו חזרו הצדדים על עיקרי טיעוניהם שבכתב. נוסף על כך, בא-כוח המערער חידד והדגיש ביחס לגזר הדין כי יש להקל בעונש של המערער אף בהתחשב בהליך השיקום בו הוא מצוי. בא-כוח המדינה, הבהיר כי האחיין שנטען שאיבד את ההכרה יצא מהסיטרואן בחלוף פחות מחצי דקה מההתנגשות, כשהוא נראה בריא; ובכל הנוגע לגזר הדין, טען כי רק בגין רכישת הרובה והתחמושת, החזקתם וביצוע הירי באוויר, היה מקום להשית על המערער עונש של מספר שנות מאסר. בשל כך, ובהינתן מדיניות הענישה שהוצגה לפנינו, טען בא-כוח המדינה כי אין מקום להתערבות בעונש שהושת על המערער.
דיון והכרעה
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בכתב ובעל-פה, הגעתי לכלל מסקנה כי יש לדחות את הערעור על הכרעת הדין ולקבל באופן חלקי את הערעור על גזר הדין, כך שעונש המאסר יעמוד על 25 שנות מאסר בפועל, חלף 27 שנות המאסר שהושתו על המערער; וכך אציע לחבריי כי נעשה.
אפתח עם הערעור על הכרעת הדין ולאחר מכן אעבור לדון בערעור על גזר הדין.
הערעור על הכרעת הדין
בכל הנוגע להכרעת הדין, המערער מעלה שתי טענות עיקריות. האחת, כי בית המשפט קמא שגה בכך שקבע כי הוא פעל מתוך יסוד נפשי של כוונה (חלף קלות דעת או אדישות); והשנייה, ולמעשה במידה רבה לחילופין, כי היה מקום להרשיע אותו בביצוע עבירת המתה בנסיבות של אחריות מופחתת. דין טענות אלה להידחות. אדון בטענות כסדרן.
היסוד הנפשי של המערער
בפתח הדברים אזכיר כי, כפי שצוין לעיל, המערער שינה את קו ההגנה שלו בערעור באופן משמעותי. מטענה לפיה הוא לא ביצע ירי שהמית את המנוח – לטענה לפיה הירי שביצע כן המית את המנוח, אך הוא לא עשה זאת בכוונה לגרום למותו. בכל הנוגע לשינוי קו הגנה בערעור הזדמן לי לומר בע"פ 9302/17 פלוני נ' מדינת ישראל (19.6.2019) את הדברים הבאים, היפים (בשינויים הנדרשים) גם לענייננו:
32. המערער אימץ במהלך הדיון לפנינו קו הגנה שונה מזה שטען לו בבית המשפט המחוזי. [...] קו ההגנה החדש אינו מבקש להביא לזיכוי מוחלט של המערער, אלא להרשעה בעבירה קלה יותר ביחס לאישום העיקרי [...]. מבחינה עובדתית שני קווי ההגנה נסמכים על טענות הסותרות חזיתית זו את זו בשאלה אם המעשים המיניים שנכללו בכתב האישום התרחשו – הכחשה במחוזי; הודאה בעליון. מה השפעת השינוי בקו ההגנה על הדיון בערעור?
33. גם אם נאשם כשל בסדרי הדין, ניצל אותם לרעה או שיקר, אין בית המשפט פטור מחובתו לבחון את אשמת הנאשם על בסיס מכלול הראיות. אם עולה מחומר הראיות ספק סביר באשמת הנאשם או בשאלה איזו עבירה עבר, יש לפסוק בהתאם בלי קשר למהלכי ההגנה. משום כך אם נאשם מעלה בערעור קו הגנה שונה מזה שטען לו בערכאה הדיונית, ואפילו קווי ההגנה אינם יכולים לעמוד זה לצד זה, בהיותם מבוססים על מערכי עובדות סותרים – ערכאת הערעור רשאית לדון בקו ההגנה החדש. לדידי, רשות זו היא חובה, הנגזרת מחובתו של בית המשפט לוודא היטב שלא ירשיע אדם אם בתום הדיון בעניינו נותר ספק סביר באשמתו. ודוקו, לדעת הכול, קו ההגנה החדש יכול להביא לזיכוי רק אם הוא סביר ומעוגן בחומר הראיות שהונח לפני בית המשפט. קו הגנה חדש שאין לו בסיס בחומר הראיות, הוא בגדר טיעון ספקולטיבי, ודינו להידחות מיניה וביה.
34. נאשם שמעלה קו הגנה חדש בערעור, ייאלץ ככלל לבסס אותו על הראיות שנשמעו על בסיס קו ההגנה המקורי שנקט. נוסף על כך, עלול לעלות חשד בנכונות טענה עובדתית חדשה, ואפשר שהיא תיחשב לעדות כבושה. לעיתים ברור שאחת לפחות מגרסאות ההגנה היא שקר, ואף לכך עלול להיות מחיר ראייתי. מאחר שערכאת הערעור היא שבוחנת את קו ההגנה החדש, חלים הכללים הרגילים בדבר פעולת ערכאת הערעור, להבדיל מהערכאה הדיונית. כל אלה עשויים לפגוע ביכולת הנאשם להוכיח את קו ההגנה החדש. אולם אין בהם בהכרח כדי להביא לדחייתו – הכול לפי מכלול הראיות בכל מקרה לגופו.
(שם, בפסקאות 34-32. האסמכתאות הושמטו; ההדגשות נוספו)
כפי שנראה להלן, קו ההגנה החדש של המערער – אותו הוא היה רשאי להעלות בהליך דנן – איננו סביר ואף אינו מעוגן בראיות, ומשכך דינו להידחות. אפנה עתה להצגת הדברים.
כאמור, המערער טוען כי בית המשפט קמא שגה בכך שהרשיע אותו בעבירת רצח בכוונה. אולם, כבר הובהר בפסיקה כי קביעותיה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע ליסוד הנפשי של הנאשם היא קביעה עובדתית בבסיסה, הנסמכת על מכלול נסיבות האירוע (ע"פ 11/99 ויניצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 145, 151 (1999); ע"פ 955/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (30.9.2021); יובל לוי ואליעזר לדרמן עיקרים באחריות פלילית 468 (1981)) – ועל כן חל ביחס אליה הכלל הידוע לפיו ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בממצאי עובדה וקביעות מהימנות שקבעה הערכאה הדיונית (ע"פ 2132/23 ביטון נ' מדינת ישראל, פסקה 22 לפסק דיני (1.9.2024) (להלן: עניין ביטון) (בקשה לדיון נוסף בפסק הדין התקבלה במסגרת דנ"פ 42032-09-24, שעודנו תלוי ועומד). ביחס לכלל אי ההתערבות, ראו: ע"פ 1139/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (13.3.2024); ע"פ 3558/24 פלונית נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (16.2.2026)). בענייננו, כאמור, בית המשפט קמא קבע כי המערער ירה לעבר המנוח מתוך כוונה להמיתו לאחר בחינת מכלול החומר הראייתי שהונח לפניו, שמיעת טענות הצדדים בהרחבה וניתוח הראיות והעדויות השונות. בנסיבות אלה, ומשעה שקביעתו העובדתית של בית המשפט קמא מבוססת היטב בחומר הראיות, לא מצאתי הצדקה להתערב בה.
דין טענת המערער להידחות גם לגופה. למעשה, טענה זו כוללת שלוש טענות נפרדות (כאשר השתיים הראשונות הן עובדתיות במהותן): הראשונה, כי המערער לא ירה לעבר המנוח, אלא "רק" לעבר המאזדה, וכי המנוח נפגע בשוגג מירי זה; השנייה, כי הירי לא היה מכוון, מאחר שהוא בוצע בספונטניות ובתגובה להתנגשות; והשלישית, בהמשך לטענות הקודמות, כי לא גובשה אצל המערער כוונה להמית את המנוח לפי חזקת הכוונה והלכת הצפיות. אין בידי לקבל טענות אלה. אפרט.
ראשית, בכל הנוגע לירי לעבר רכב המנוח ולא לעבר המנוח – טענה זו מנוגדת לראיות הרבות הקיימות בתיק, והיא ממילא מנוגדת לשכל הישר והיגיון הדברים, ולפיכך לא ניתן לקבלה. רק על מנת להפיס את דעתו של המערער, די שאזכיר כי בעת שהמערער ביצע את הירי שהרג את המנוח הוא עמד בסמוך מאוד לרכב המנוח (3-2 מטרים לערך); המערער עמד מצידו של מושב הנהג, שם ישב המנוח, ומהמיקום הזה הוא היה יכול לראות בבירור את המנוח; המערער ירה 4 כדורים לעבר רכב המנוח, כאשר כדור אחד פגע בקדמת הרכב במכסה המנוע, השני בכנף השמאלית (בכיוון שבו ישב המנוח), והשניים האחרונים פגעו בדלת הנהג וחדרו לחלל הרכב (אחד מהם פגע במנוח וגרם למותו). למעשה, אם המערער אכן ירה רק לעבר המאזדה, מדוע נדרשו 4 כדורים ולא ניתן היה להסתפק בכדור בודד? ונוסף על כך, המערער לא סיפק טעם המצדיק ירי לעבר המאזדה, אשר באותו שלב לא הייתה בתנועה בעקבות ההתנגשות. בנסיבות אלה, אין ספק כי ירי לעבר רכב המנוח הוא, הלכה למעשה, ירי לכיוון המנוח. כל הפרדה בין זה לזה – היא מלאכותית לחלוטין. יודגש, כי התיעוד החזותי האובייקטיבי הקיים בתיק (הסרטונים) מתעד באופן ברור את מצב הרכבים בעת הירי והקרבה ביניהם ("פגוש אל פגוש"); את יציאת המערער מהסיטרואן עם הנשק בידו עובר להתנגשות, וכמעט במקביל לה (יוזכר כי הירי עצמו לעבר המנוח לא תועד); וכן את המרחק הקצר בין מקום עמידת המערער לבין רכב המנוח (ראו את התצלומים בפסקה 25 להכרעת הדין). עוד אציין, כחיזוק לדברים אלה, את המענה של המערער לכתב האישום, לפיו הוא כיוון את הרובה אל עבר מי שנכנס ברכבו – המנוח ("הנאשם מודה כי מתוך בהלה יצא עם הנשק וכיוון אותו לעבר מי שהתנגש בו זה עתה, המנוח"; שם, בסעיף 10); ואת הרקע שקדם לירי – הסכסוך בין המשפחות, המפגש (שהצית את האירוע) וההתנגשות – המסביר את המניע לירי המכוון. במכלול הנסיבות האמורות, לא ניתן לטעון שהירי כוון "אך" לעבר רכב המנוח ולא לעבר המנוח עצמו. הדברים אף נתמכים בעדויות שני עדי הראיה לאירוע, ואולם בהינתן האמור לא ראיתי צורך לעסוק בניתוח עדויותיהם – שכן גם אם נתעלם מהן, לא תשתנה המסקנה שאין להתערב בממצא העובדתי שקבע בית המשפט קמא.
שנית, בכל הנוגע לכוונה "ספונטנית" – אמת, המקרה שלפנינו לא כלל תכנון מוקדם של הרצח. אפס, גם רצח "ספונטני" נכנס תחת כנפיה של עבירת הרצח הבסיסית, והוא עשוי להתבצע מתוך יסוד נפשי של כוונה או של אדישות (כאשר עצם היות המעשה "ספונטני" איננו מלמד בהכרח על אחד מבין שני היסודות הנפשיים הללו). ודוק, אם היה מדובר ברצח הנעשה לאחר תכנון או לאחר הליך של שקילה ממשית, הרי שהעבירה המתאימה למעשים המיוחסים למערער הייתה עבירת הרצח בנסיבות מחמירות, בהתאם לנסיבה הראשונה המנויה שם (סעיף 301א(א)(1) לחוק העונשין; ע"פ 578/21 אבו סרארי נ' מדינת ישראל, פסקה 38 (16.2.2023) (להלן: עניין אבו סרארי)). למעשה, מקרים של "כוונה ספונטנית" הם בדיוק המקרים שהוחרגו במפורש מתחולתה של הנסיבה המחמירה האמורה (עניין אבו סרארי, בפסקה 32; ע"פ 4066/22 ז'ירנוב נ' מדינת ישראל, פסקה 30 (25.6.2023); ע"פ 1269/24 נערה נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (25.11.2024); רועי אשכנזי "על רצח מתוכנן ושקול" הפרקליט נח 1, 14 (עתיד להתפרסם, 2026)).
יתר על כן, בע"פ 9604/04 כריכלי נ' מדינת ישראל (4.9.2007) (להלן: עניין כריכלי), שניתן עובר לרפורמה בעבירות ההמתה, נאמרו הדברים הבאים ביחס להמתה "בכוונה תחילה", והם יפים לענייננו מקל וחומר:
העובדה שמעשיו של המערער בוצעו מתוך חמת זעם או בלהט הרגע, אין בה כדי להפחית מקיומה של ההחלטה להמית. גם העובדה שלביצוע המעשה לא קדם תכנון ארוך אינה שוללת את קיומה של ההחלטה להמית, שכן הלכה היא שההחלטה להמית יכולה להתגבש כהרף עין [...].
(שם, בפסקה 15; האסמכתאות הושמטו)
זאת ועוד, בעיניי מוקשה ממילא לראות את מעשה ההמתה במקרה דנן ככזה שבוצע באופן ספונטני לחלוטין – שכן קדם לו הסכסוך בין המשפחות; רכישת הרובה והתחמושת, ולאחר מכן נשיאתם בעקבות התלהטות הסכסוך; המפגש; הירי באוויר כחלק מניסיון ההימלטות מהזירה; היציאה של המערער מהרכב עם הרובה דרוך ומוכן; ובסוף ההתנגשות. אכן, אין טענה כי המערער תכנן להמית את המנוח מבעוד מועד, אולם לצד זאת גם לא ניתן לראות ברצח כמעשה המתה ספונטני לחלוטין, דוגמת כזה המתרחש בעקבות התלהטות סכסוך על מקום חנייה.
לבסוף, נותרנו עם טענת המערער לפיה מעשיו אינם מלמדים כי הוא פעל מתוך כוונה להמית את המנוח. הניסיון להתחקות אחר הלך רוח סובייקטיבי מציב בפני שופטים בשר ודם אתגר של ממש, שכן, כידוע, לא צוידנו ביכולת האלוהית לדעת את לבב בני האדם. נוכח זאת, אחת הדרכים המקובלות להוכחת היסוד הנפשי היא שימוש בחזקות עובדתיות שונות, המבוססות על אשר יִרְאֶה האדם. לענייננו רלוונטית חזקת הכוונה, לפיה אדם מתכוון להביא לתוצאות הטבעיות הנובעות מהתנהגותו, זאת בהתבסס על ניסיון החיים והשכל הישר (ע"פ 77069-09-24 פרסגי נ' מדינת ישראל, פסקה 38 (30.11.2025)). יודגש, כי חזקת הכוונה איננה חזקה חלוטה, ומשכך בידי הנאשם עומדת האפשרות לסתור אותה בכך שיעורר ספק סביר כלפי המסקנה הנובעת ממנה (ע"פ 6063/21 מדינת ישראל נ' יאסין, פסקה 46 (26.3.2024) (להלן: עניין יאסין); ע"פ 8577/22 יפימוב נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (21.4.2024)). באופן קונקרטי, ביחס לעבירות המתה פותחו בפסיקה מבחני עזר נסיבתיים שונים, שנועדו לסייע בבחינת השאלה האם הנאשם התכוון להמית את הקורבן. בכלל זה יש לבחון, בין היתר, את נסיבות האירוע (אופן ביצוע ההמתה); טיב הפגיעה ומיקומה; כלי הרצח; אמירות קודמות של הנאשם; התנהגותו לפני ואחרי האירוע (ע"פ 7520/02 חמאתי נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2) 710, 718 (2004); ע"פ 1213/21 וואסה נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (11.8.2022) (להלן: עניין וואסה)).
יישום מבחני העזר הללו מוליך למסקנה חד משמעית כי חזקת הכוונה מתקיימת בענייננו. כאמור, המערער יצא מהסיטרואן עם הרובה בידו כשהוא טעון (כזכור, מדובר ברובה ארוך מסוג M-16); ולאחר ההתנגשות ירה לעבר המנוח 4 כדורים באמצעותו, ולא הסתפק בירייה בודדת (ראו והשוו: עניין כריכלי, בפסקה 12; ע"פ 131/08 זידאן נ' מדינת ישראל, פסקה 44 (20.2.2013)). זאת, בעודו עומד במרחק של 3-2 מטרים בלבד מרכב המנוח, מהצד של הנהג (שבו היה ישב המנוח); וכאשר המנוח יושב בכיסאו, לאחר שכריות האוויר נפתחו כתוצאה מההתנגשות. לכך יש להוסיף, כפי שצוין לעיל, את הרקע לירי (הסכסוך, המפגש וההתנגשות); ואת התנהלות המערער לאחר הרצח, אשר אף היא יכולה ללמד על מצבו הנפשי בעת ביצוע העבירה (עניין וואסה, בפסקה 14) – המערער ניגש לחלון הנהג במאזדה, שם ישב המנוח, כדי לבחון את מצבו, ולאחר מכן נמלט מהמקום מבלי לסייע למנוח או להזעיק עזרה רפואית, ושבר את כרטיס הסים של מכשירו הסלולארי.
המערער, מנגד, לא הצליח לעורר ספק, לא כל שכן ספק סביר, באשר להתקיימות יסוד הכוונה. כך, טענות המערער לעניין הירי לעבר הרכב ולעניין הספונטניות – נדחו; ויתר טענותיו אינן מסייעות בידו. בכלל זאת, אציין כי אין די בכך שההתנגשות יצרה סיטואציה מלחיצה מבחינתו של המערער, כדי לסתור את חזקת הכוונה; ואין לקבל את טענת המערער לפיה פיזור חורי הקליעים במאזדה מלמד שהוא לא ירה במנוח בכוונה, שהרי ארבעת הקליעים נורו לכיוון הכללי של המנוח, ובפרט שניים מתוכם – כאשר אחד מהם חדר למאזדה והמית את המנוח. הדברים עומדים בעינם, אף אם היה למערער "יותר קל" להמית את המנוח באמצעות ירי ישיר לעבר ראשו, באופן שהיה ככל הנראה פוגע בשמשה הקדמית של המאזדה ולא בדלת הנהג או בחלק הקדמי של הרכב.
לנוכח דברים אלה, אין צורך להיזקק להלכת הצפיות, המעוגנת בסעיף 20(ב) לחוק העונשין, הגם שעל פני הדברים ירי מטווח קרוב של 4 כדורים לעבר אדם היושב ברכב, המבוצע באמצעות רובה ארוך מסוג M-16 – מקים הנחה לפיה המערער צפה ברמת הסתברות של "קרוב לוודאי" כי התוצאה הקטלנית עשויה להתרחש, באופן המצדיק לראותו כמי שהתכוון לגרום למותו של המנוח (ראו, מיני רבים: עניין וואסה, בפסקה 13; עניין יאסין, בפסקה 57).
נפנה עתה לבחון את טענותיו של המערער בכל הנוגע להרשעה בעבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת.
המתה בנסיבות של אחריות מופחתת
טענה נוספת של המערער היא כי הירי נעשה בנסיבות הממתנות את אשמתו, באופן המצדיק את הרשעתו בעבירת ההמתה בנסיבות של אחריות מופחתת לפי סעיף 301ב(ב) לחוק העונשין. זאת, לשיטתו, הן מאחר שהירי בוצע בתכוף להתגרות מצד המנוח עקב ההתנגשות (סעיף 301ב(ב)(1) לחוק העונשין. להלן: המתה בעקבות התגרות), והן בשל הקרבה לסייג של הגנה עצמית (סעיף 301ב(ב)(3) לחוק העונשין. כפי שנראה, הניסוח הנכון הוא חריגה מועטה מתחולת הסייג, ולא קרבה לתחולתו). אינני סבור כי חלופות אלו מתקיימות במקרה דנן. אפרט את טעמיי.
סעיף 301ב(ב) לחוק העונשין, שכותרתו "המתה בנסיבות של אחריות מופחתת", נועד להתמודד עם מקרים הבאים בשעריה של עבירת הרצח הבסיסית או עבירת הרצח בנסיבות מחמירות (ביסוד נפשי של אדישות או כוונה), אך בשל נתונים שונים (הקשורים במעשה או בעושה), הם מגלמים דרגה פחותה של אשמה, באופן המצדיק הקלה בעונש ובתיוג העברייני (ע"פ 5977/24 קטן נ' מדינת ישראל, פסקה 33 (14.12.2025) (להלן: עניין קטן)). עוד הובהר בפסיקה, כי "על הנאשם לעורר ספק סביר להתקיימות הנסיבות המקימות את האחריות המופחתת ואם התביעה אינה מצליחה להפריכו, יחול הסעיף" (ע"פ 881/23 סמורז'בסקי נ' מדינת ישראל, פסקה 24 (9.3.2025) (להלן: עניין סמורז'בסקי)). וזה לשון הסעיף:
(ב) על אף האמור בסעיפים 300 ו-301א, הגורם בכוונה או באדישות למותו של אדם באחת מהנסיבות המפורטות להלן, דינו – מאסר עשרים שנים:
(1) המעשה בוצע בתכוף לאחר התגרות כלפי הנאשם ובתגובה לאותה התגרות, ובלבד שמתקיימים שניים אלה:
(א) בעקבות ההתגרות הנאשם התקשה במידה ניכרת לשלוט בעצמו;
(ב) יש בקושי האמור בפסקת משנה (א) כדי למתן את אשמתו של הנאשם, בשים לב למכלול נסיבות העניין;
[...]
(3) המעשה נעשה במצב שבו מעשהו של הנאשם חרג במידה מועטה מתחולת סייג לאחריות לפי סעיפים 34י, 34יא או 34יב, ויש בנסיבות העניין כדי למתן את אשמתו.
אדון כעת בכל אחת משתי החלופות הללו.
המתה בעקבות התגרות – על מנת שחלופה זו תתקיים, יש להוכיח קיומם של 4 תנאים מצטברים: שני תנאי סף, במסגרתם יש להראות כי בוצעה התגרות כלפי הנאשם עובר לביצוע ההמתה, וכי ההמתה בוצעה בתכוף לאחר אותה התגרות; תנאי סובייקטיבי, הבוחן האם בעקבות ההתגרות הנאשם התקשה לשלוט בעצמו במידה ניכרת; ותנאי נורמטיבי, הבוחן האם, מנקודת מבט אובייקטיבית, מידת אשמתו של הנאשם מותנה (עניין ביטון, בפסקאות 83-37 לפסק דיני; עניין קטן, בפסקה 1 לחוות דעתי. יצוין כי בפסק דין זה השופט אלרון הציג פרשנות שונה מזו שניתנה על ידי ביחס לתנאי הנורמטיבי (בפסקאות 39-38), שיש להניח כי תוכרע במסגרת הדיון הנוסף בעניין ביטון. לצורכי הדיון הנוכחי אין צורך להידרש למחלוקת זו, הנוגעת בעיקרה למי שפעל במצב נפשי של אדישות, וזאת משנקבע כי יש לייחס למערער יסוד נפשי של כוונה). במקרה דנן מוכן אני להניח לטובת המערער כי מתקיימים שני תנאי הסף – התגרות תכופה, וזאת בהינתן שלאור מכלול נסיבות העניין ייתכן מאד שהמערער סבר בזמן אמת שמדובר בהתנגשות מכוונת (בין אם אכן הייתה ההתנגשות מכוונת, ובין אם לאו). אפס, לא ניתן לקבוע במקרה דנן כי מתקיימים שני התנאים הנוספים לתחולת ההגנה – התנאי הסובייקטיבי והתנאי האובייקטיבי, ומשכך דינה להידחות. ארחיב קמעה.
בעניין ביטון עמדתי בהרחבה על מהותו של התנאי הסובייקטיבי, והדברים סוכמו באופן הבא:
[]עניינו של המבחן הסובייקטיבי הוא בהשפעת ה"התגרות התכופה" על יכולתו של הנאשם לבחון באופן שקול וקר רוח את מעשיו, ולקבל החלטה המשקפת בחירה מושכלת בין חלופות הפעולה הפתוחות לפניו ("לפעול באופן רציונלי"). כאשר ההתגרות גורמת לנאשם לפגיעה ניכרת ביכולת להפעיל שיקול דעת רציונלי, ומביאה אותו לכדי פעולה שאינה משקפת בחירה ערכית, אלא תגובה אמוציונלית נמהרת – אובדן הראש ולא אובדן השליטה על הגוף. ודוק, לא כל פגיעה ביכולת להפעיל שיקול דעת קר תספיק על מנת לעמוד במבחן הסובייקטיבי. המחוקק נקט במינוח "התקשה במידה ניכרת", ומשמעות הדברים היא שעל ההתגרות לערער את שיקול דעתו של הנאשם באופן יסודי ומהותי – להביאו למצב קיצוני בו פעולותיו נשלטות על ידי יצריו, ולא על פי שכלו; על פי האיד (id), לא על ידי האגו (ego), וודאי שלא על ידי הסופר-אגו (super-ego).
(שם, בפסקה 58)
בענייננו, ספק גדול אם ניתן לומר כי המערער אכן "התקשה במידה ניכרת" להפעיל שיקול דעת, וביצע תגובה אמוציונלית נמהרת. ודוק, ניתן לקבוע לטובת המערער כי היה מצוי במצב של מצוקה (ולראיה, הירי באוויר על מנת לזרז את מייסון), וכי ההתנגשות (שלא נקבע על ידי בית המשפט קמא כי היא הייתה מכוונת) הובילה לעליה במפלס הלחץ והפחד מצד המערער. זאת ועוד, עניין זה – האם המערער ירה לעבר המנוח שלא מתוך שיקול דעת אלא באופן אמוציונלי ונמהר – לא התברר בפני בית המשפט קמא, שכן באותו שלב המערער טען כי כלל לא ירה לעבר המאזדה והמנוח, ובהתאם לא נקבעו ממצאים עובדתיים בנדון (כאשר "חלל ראייתי" זה רובץ לפתחו של המערער בלבד). ועדיין, אף אם נכיר בכך שלהתנגשות הייתה השפעה מסוימת על מצבו של המערער, הכרוכה בפחד ואף בסערת רגשות, לא יהיה בכך כדי ללמד שהתנאי הסובייקטיבי מתקיים. כך מהטעמים העיקריים הבאים: בשלב הסמוך לירי, המערער "לא היה נתון למרדף מצד אחרים, שהגיעו למקום לאחר מכן" (פסקה 198 להכרעת הדין); המערער יצא מהרכב לפני ההתנגשות, כאשר הוא מצויד ברובה טעון; המערער ידע במהלך האירוע להשתמש ברובה בהתאם לצרכיו, וכאשר היה מעוניין לבצע ירי הרתעתי, הוא עשה כן וירה באוויר (הן לפני ההתנגשות, כדי לגרום למייסון להזיז את היונדאי, והן לאחר הירי במנוח (ירי אחרון זה תועד במצלמות)); ועוד חשוב לזכור את הרקע שקדם לדברים (הסכסוך; ההצטיידות ברובה ובתחמושת; המפגש הטעון; המרדף בעקבותיה). במכלול נסיבות אלה, אינני סבור שניתן לקבוע כי ההתנגשות כשלעצמה היא זו שהביאה את המערער לאובדן שליטה, אשר התבטא בירי אמוציונלי ונמהר, באופן המקיים את התנאי הסובייקטיבי. לבסוף, גם צפייה בסרטונים אינה מלמדת על אובדן שליטה של המערער בשלב זה, שכן הוא נראה בהם כמי שפועל בקור רוח ובאופן שקול, למרות הנסיבות המלחיצות.
יתרה מכך, גם אם נתעלם מהאמור, ונניח לטובת המערער כי התקשה במידה ניכרת לשלוט בעצמו בעקבות ההתנגשות, לא מתקיים בעניינו התנאי הנורמטיבי. כך, שכן אין זהו מקרה בו ניתן מבחינה נורמטיבית לראות באובדן שליטה המתבטא בירי ממרחק קצר במנוח, כעניין הממתן את אשמתו של העבריין. לעניין זה יש לזכור כי המערער הצטייד מבעוד מועד בנשק ארוך באופן בלתי חוקי; נשא אותו לסביבת מגוריו של המנוח בידיעה כי עלול להתפתח ביניהם עימות אלים; ובזמן אמת לא היסס להשתמש בנשק על מנת לפגוע במנוח, וזאת אף בהעדר אינדיקציה כי הוא ממשיך להוות סיכון מידי מבחינתו. משטר חברתי חפץ חיים אינו יכול לגלות הבנה להתנהלות שכזו, ואף אינו יכול להימנע מלסווג את מי שנוטל חיים בדרך זו בתיוג אחר מאשר "רוצח". כפי שציינתי בעניין קטן, בו דובר באדם שהחזיק בנשק ברישיון, ואשר נקבע כי פעל באדישות הנושקת לכוונה:
למיטב הכרתי, המקרה שלפנינו אינו מצוי כלל ועיקר ב-"שטח אפור" זה ["השטח האפור", שבו קיים פער בין מידת האשמה האינדיבידואלית של העושה ובין הגדרת מעשיו לפי חוק העונשין – ע.ג.]. על אף שמדובר בהתגרות בעלת משקל משמעותי, אובדן העשתונות של המערער הביא אותו לפעול באופן חמור ביותר, ומעשיו מבטאים עמדה של זלזול בוטה ומוחלט בחיי המנוח. לפיכך, הגדרתו של המערער כ-"רוצח" מבחינה חברתית-נורמטיבית אינה מעוררת בראייתי כל קושי.
(שם, בפסקה 7)
ואם כך במקרה של מי שפעל באדישות הנושקת לכוונה, ועשה שימוש בנשק שהחזיק ברישיון – קל וחומר שזהו המצב ביחס למערער, אשר לא רק שירה מתוך כוונה להביא למות המנוח, אלא שעשה זאת בנשק שרכש ונשא באופן בלתי חוקי בעליל.
חריגה מועטה מסייג של הגנה עצמית – כידוע, על מנת שסייג ההגנה העצמית יתקיים, בהתאם לסעיף 34י לחוק העונשין, יש לעמוד בשישה תנאים מצטברים: (1) תקיפה שלא כדין; (2) קיומה של סכנה מוחשית לפגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו של המתגונן או של זולתו; (3) מיידיות; (4) המתגונן לא הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה, תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים; (5) נחיצות, דהיינו שלא היה ניתן להדוף את התקיפה בדרך אחרת, פוגענית פחות; (6) פרופורציונליות (סבירות) בין הנזק הצפוי מפעולת ההגנה לבין הנזק הצפוי מהתקיפה (ראו מיני רבים: עניין סמורז'בסקי, בפסקה 29; ע"פ 28455-10-24 חוסיינוב נ' מדינת ישראל, פסקה 23 (10.8.2025) (להלן: עניין חוסיינוב)). לצד סייג ההגנה העצמית, המעניק פטור מאחריות פלילית למי שעומד בתנאים הללו, סעיף 301ב(ב)(3) לחוק העונשין עוסק במקרים בהם סייג ההגנה העצמית איננו מתקיים – אך המעשה "חרג במידה מועטה" מתחולתו, ונוסף על כך "יש בנסיבות העניין כדי למתן את אשמתו" (עפה"ג 25822-09-24 סנקר נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (2.9.2025) (להלן: עניין סנקר)). כך, גם אם הנאשם לא פעל מתוך "הגנה עצמית", ולכן לא זכה לפטור מאחריות פלילית – סעיף 301ב(ב)(3) לחוק העונשין מאפשר, בתנאים האמורים, הקלה הן בתיוג העברייני שלו (כמי שביצע המתה בנסיבות של אחריות מופחתת במקום רצח) והן בענישתו (עונש של 20 שנים במקום מאסר עולם).
בענייננו, בית המשפט קמא קבע כי מעשי המערער אינם עומדים בתנאים האמורים, בפרט בתנאי הנחיצות ופרופורציונליות, והנמקתו מלמדת כי אף אין מדובר בחריגה מועטה מתחולתו של הסייג. בראש ובראשונה, התגובה של המערער להתנגשות לא הייתה נחוצה כלל ועיקר. כך, שכן לאחר ההתנגשות המנוח ישב בכיסאו כאשר כריות האוויר נפתחו והוא כלל לא היה חמוש (ואין אינדיקציה ביחס לכך שהמערער סבר שהמנוח חמוש); ונוסף על כך בית המשפט קמא קבע כי באותם הרגעים אף אדם לא איים על המערער, בהינתן שמשפחת המנוח טרם הגיעה לזירה. אולם המערער, במקום לבחור באלטרנטיבות פוגעניות פחות, כגון בריחה מהמקום, או ביצוע ירי הרתעתי באוויר ולמצער ירי של כדור אחד לעבר המנוח – החליט לירות לעבר המנוח 4 כדורים. תגובה זו הייתה לא נחוצה הן מבחינה איכותית, שכן הוא היה יכול לבחור באלטרנטיבה אחרת כגון בריחה מהמקום, הן מבחינה כמותית, שכן המערער היה יכול לנקוט בכוח מועט יותר כאמור (ראו: ע"פ 8133/09 מזרחי נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (21.7.2010); עניין סמורז'בסקי, בפסקה 31). גם אם לעיתים קשה להבחין בין התגוננות ראויה לבין מתקפה בלתי נחוצה, התרשמותי הברורה היא כי קו זה נחצה בבירור במקרה שלפנינו (עניין חוסיינוב, בפסקה 27). בנסיבות אלה, התגובה של המערער – ירי של 4 כדורים לעבר המנוח – אף איננה פרופורציונלית. כך, שכן המערער כלל לא היה מצוי בסיכון מידי, לא בעקבות ההתנגשות (שכן הוא לא היה בסיטרואן כשההתנגשות התרחשה), לא מצד המנוח (כמתואר לעיל), ולא מצד אנשים אחרים שרדפו אחריו (שכן הם עדיין לא הגיעו למקום). מכאן שירי של 4 כדורים לעבר המנוח, שהובילו למותו, איננו מעשה פרופורציונלי.
אכן, הירי הקטלני לעבר המנוח נעשה לאחר התנגשות רכב המנוח בסיטרואן, והמערער היה צריך לקבל החלטה בלהט הרגע וללא תכנון מוקדם. דא עקא, לא רק שהתגובה של המערער לא הייתה נחוצה או סבירה, כפי שהובהר לעיל, אלא שיש לזכור כי האירוע שהצית את רצף המאורעות בסיומו מצא המנוח את מותו – הוא המפגש, קרי המעבר של המערער ליד בית המנוח. בית המשפט קמא אומנם לא קבע כי המערער ביצע ירי במהלך המפגש, אולם בוודאי לא ניתן להניח לטובתו הנחות מפליגות לפיהן בוצע באותו מעמד ירי על ידי משפחת המנוח. למעשה, בית המשפט קמא דווקא ציין כי האפשרות שהמערער ביצע את הירי היא אפשרות סבירה, אך לא כזו שהוכחה מעבר לספק סביר (בית המשפט קמא נתן אמון בעדותה של הייא מוהלווס, בתו של המנוח, במסגרתה מסרה, בין היתר, כי המערער ירה ברובה פעמיים או יותר, ותיארה את הרובה כ"נשק ארוך" (פרוטוקול הדיון מיום 6.12.2021 בעמ' 420 ש' 7-6); וכן מסרה: "ראיתי את [המערער] יורד ומחזיק בנשק אנשים החזיקו אותי, [המערער] ירד מהרכב וירה לעבר אבא שלי אחר כך הוא התחיל לקפוץ והיה מאיים בנשק על אנשים שהיו נמצאים שם" (עמ' 421, ש' 25-23). למרות אמון זה סבר כי נטל הראיה הפלילי לא הורם בעניין זה על ידי המאשימה). ודוק, מה שקרה במפגש הוביל לכך שהמערער הרגיש צורך לברוח מהמקום (ולאחר מכן לבצע ירי באוויר כדי לגרום למייסון להזיז את היונדאי), והמנוח עזב את אשתו ובתו, כשהוא לא חמוש, ורדף ברכבו אחרי המערער. בנסיבות אלה, קיים ספק אם היה מקום לקבל את הטענות לעניין ההגנה העצמית, אף אילו היה מדובר בתגובה נחוצה וסבירה, מאחר שהמערער הביא את עצמו, במודע, למצב שבו היה עליו לפעול ולכאורה להגן על עצמו.
בהינתן האמור, צדק בית המשפט קמא בקביעתו כי לא התקיימו יסודות ההמתה בעקבות התגרות, לפי סעיף 301ב(ב)(1) לחוק העונשין; וכי לא רק שסייג ההגנה העצמית איננו מתקיים במקרה דנן, אלא שגם אין מדובר במקרה של חריגה מועטה מסייג זה, במובנו של סעיף 301ב(ב)(3) לחוק העונשין.
הנה כי כן, הרשעת המערער בעבירת הרצח הבסיסית, ביסוד נפשי של כוונה – בדין יסודה. משכך דינו של הערעור על הכרעת הדין להידחות.
הערעור על גזר הדין
כידוע, אין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בעונשים שגזרה הערכאה הדיונית, למעט במקרים חריגים שבהם נפלה בגזר הדין טעות מהותית או כאשר הוא סוטה באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת או הראויה (עפ"ג 34074-12-24 עטאללה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (11.6.2025); ע"פ 288/24 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (18.12.2025) (להלן: ע"פ 288/24)). כך ככלל, ואולם, סבורני כי המקרה שלפנינו נמנה עם מקרים חריגים אלה, באופן המצדיק הקלה מדודה בעונש המאסר שהושת על המערער, כך שהוא יועמד על 25 שנות מאסר בפועל חלף 27 שנות מאסר.
המערער טוען, בעיקרו של דבר, כי יש להקל בעונש המאסר שהושת עליו מטעמים שונים, בפרט לאור האמור בתסקיר שירות המבחן; ובשל הקרבה לסייג לאחריות פלילית של הגנה עצמית, בהתאם לסעיף 40ט(א)(9) לחוק העונשין (עניין סמורז'בסקי, בפסקה 28; עניין חוסיינוב, בפסקה 39). אף בעיניי שיקולים אלה מצדיקים הקלה בעונש המאסר – אך מדובר בהקלה מצומצמת בלבד, בשים לב לכך שהמערער הורשע לא רק בעבירת רצח, אלא גם בעבירות נשק חמורות, שכשלעצמן מצדיקות השתת מספר שנות מאסר. אפרט.
כאמור, המערער רכש רובה M-16 ותחמושת באופן בלתי חוקי בשכם, ובשלב מסוים החל להסתובב איתו ברחבי הכפר, כאשר הוא דרוך ומוכן לשימוש. בהמשך לכך, במסגרת האירוע מושא הערעור דנן, המערער לא היסס להשתמש ברובה על מנת לירות באוויר (כדי לגרום למייסון להזיז את היונדאי) ומיד לאחר מכן לירות 4 כדורים לעבר המנוח ובכך להמיתו. הפסיקה עמדה פעמים רבות על חומרתן של עבירות אלימות המבוצעות תוך שימוש בנשק חם, המוחזק באופן בלתי חוקי ככלי לפתרון סכסוכים, כפי שארע בענייננו. וכך נאמר באחת הפרשיות:
התופעה של החזקת נשק שלא כדין על ידי אזרחים מהווה איום על שלום הציבור ועל הסדר הציבורי. היא התשתית ו"הגורם בלעדו איין" (causa sine qua non) למגוון רחב של עבירות, החל בעבירות איומים ושוד מזוין, המשך בעבירות גרימת חבלה חמורה וכלה בעבירות המתה. לעתים קרובות הנשק הבלתי חוקי נרכש מלכתחילה למטרות עבירה, ואף אם הנשק נרכש למטרות "הגנה עצמית", הזמינות של הנשק מעודדת את השימוש בו לביצוע עבירות שונות ולחרפת תוצאותיהן.
על כן, המאבק בתופעות האלימות החמורות בחברה הישראלית בהן נעשה שימוש בנשק מחייב, מעבר למאמץ "לשים יד" על כלי הנשק הבלתי חוקיים הרבים שבידי הציבור, גם ענישה מחמירה ומרתיעה בעבירות נשק, לרבות על עצם החזקה או רכישה שלא כדין של נשק [...].
ביעור תופעת החזקת כלי נשק בלתי חוקיים הוא אפוא אינטרס ציבורי מהמעלה הראשונה ותנאי הכרחי למאבק בתופעות הפשיעה האלימה לסוגיה הרווחות במקומותינו, בבחינת "ייבוש הביצה" המשמשת ערש לגידולן של תופעות אלה. מהלך כזה מחייב הירתמות גם של בתי המשפט, על ידי ענישה מחמירה ומרתיעה לעבירות נשק בלתי חוקי באשר הן, וכל שכן מקום שנעשה בנשק כזה שימוש בביצוע עבירות אלימות לסוגיהן.
(ע"פ 4406/19 מדינת ישראל נ' סובח, חוות דעתו של השופט מני מזוז (5.11.2019); ראו גם: ע"פ 1978/21 מדינת ישראל נ' עמאש, פסקה 16(7.6.2023))
דברים אלה חלים ביתר שאת במקרה דנן, שכן הרובה נרכש כחלק מהסכסוך בין המשפחות; ונעשה בו שימוש לצורך איום על מייסון והמתת המנוח. יתר על כן, מדובר בהתנהלות פלילית ועבריינית, המשקפת שחרור כל רסן והיעדר מורא מפני רשויות החוק ואף התעלמות מובהקת מהן. התנהלות כאמור מצדיקה איפוא ענישה מחמירה כשלעצמה, ולחומרה זו יש לתת את המשקל המתאים בבואנו לבחון את העונש שהושת על המערער.
בצד זאת, יש מקום להתחשב במקרה דנן גם בכך שהירי שהמית את המנוח נעשה תוך "קרבה" מסוימת לסייג לאחריות פלילית. זאת, בעיקרו של דבר, בשים לב לכך שהירי בוצע מיד לאחר ההתנגשות בין הרכבים ולאחר המרדף של המנוח בעקבות המערער, כך שהמערער היה נתון ללחץ וקיבל את ההחלטה לירות במנוח בלהט הרגע, באופן המשליך על מידת האשמה שיש לייחס לו. ודוק, תגובתו של המערער – ירי של 4 כדורים לעבר המנוח – מוציאה את מעשיו מגדרי סייג ההגנה העצמית, והיא איננה מהווה "חריגה מועטה" מתחולת סייג זה, כפי שהובהר לעיל בפסקאות 31-30. אולם בוודאי שיש לייחס לכך משמעות, גם אם מוגבלת, במסגרת קביעת עונשו של המערער (עניין חוסיינוב, בפסקאות 40-39; עניין סנקר, בפסקה 28). בהינתן האמור, אלמלא עבירות הנשק – הייתי מעמיד את עונשו של המערער בגין עבירת הרצח הבסיסית בה הורשע על 22 שנות מאסר בפועל.
בשקלול שני אלה – החומרה המופחתת שיש ליחס לעבירת ההמתה בשל הנסיבות הייחודיות של המקרה, מזה; ותוספת החומרה בגין עבירות הנשק, מזה – מצאתי לנכון להקל בעונש המאסר שהושת על המערער על ידי בית המשפט קמא במידה מדודה, ולהעמידו על 25 שנות מאסר בפועל.
לבסוף, אציין כי חרף הזמן הרב שחלף מאז שניתן גזר הדין – ועל אף שהיה עליו לעשות כן עד ליום 1.2.2024 – המערער לא שילם את הפיצוי שהושת עליו ליורשי המנוח, העומד על סך של 150 אלף ש"ח. הימנעות המערער מלשלם את הפיצוי איננה ראויה (גם אם סכום העטווה שולם על ידו) – "והדבר בוודאי שאינו מועיל לתחינתו כי בית המשפט יקל בעונשו", בוודאי שלא מעבר למתחייב משורת הדין (ע"פ 288/24, בפסקה 17).
סוף דבר: בהינתן האמור, אמליץ לחבריי כי נדחה את הערעור על הכרעת הדין ונקבל במידה חלקית את הערעור על גזר הדין, כך שנעמיד את עונשו של המערער על 25 שנות מאסר בפועל. אין שינוי ביתר רכיבי גזר הדין.
עופר גרוסקופף
שופט
השופט חאלד כבוב:
אני מסכים.
חאלד כבוב
שופט
השופט יחיאל כשר:
אני מסכים.
יחיאל כשר
שופט
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט עופר גרוסקופף.
ניתן היום, כ"ה חשוון תשפ"ז (05 נובמבר 2026).
עופר גרוסקופף
שופט
חאלד כבוב
שופט
יחיאל כשר
שופט