ע"פ 7139/06 — חוסייני עלאא נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 7139/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 7139/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט נ' הנדל המערער: חוסייני עלאא נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, בת.פ.ח. 1058/04, שניתן על ידי הנשיא מ' בן דוד, סגן הנשיא נ' ממן והשופט א' אברהם תאריך הישיבה: כ"ח בטבת התש"ע (14.01.10) בשם המערער: עו"ד שרמן משה בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד אושרה פטל גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בין משפחת חוסייני, אליה משתייך המערער, למשפחת פאחורי קיים סכסוך ממושך שכתוצאה ממנו נגרם מותם של שניים מבני דודו של המערער, וכן אחיו – ויסאם חוסייני. ערפאת פאחורי, בנו של גאנם פחורי, הורשע בהריגתו של וויסאם ונדון למאסר ממושך. בעקבות כך העתיק גאנם את מגוריו עם בני משפחתו לכפר כנא. בתאריך 22.7.04 הגיעו גאנם ואשתו פטמה לקניות בנצרת, ובשלב כלשהו ירדה פטמה מהרכב בו נסעו ונכנסה לבנק. בצאתה משם הבחין בה המערער, שאותה עת נשא עמו אקדח ללא רישיון, ובו כדור בודד. הוא עקב אחרי פטמה מתוך הנחה שהיא תוביל אותו לגאנם, וכך היה. כשפטמה נכנסה לרכב, וגאנם החל בנסיעה, ניגש אליו המערער וירה לעברו מן האקדח. הקליע החטיא את גאנם אולם פגע בפטמה, שבעקבות כך היא הובהלה לבית חולים, שם נותחה ואושפזה למספר ימים. בתום שמיעתן של ראיות הצדדים, הורשע המערער בעבירות של ניסיון לרצח, חבלה חמורה בנסיבות מחמירות ועבירות בנשק – עבירות לפי סעיפים 305, 333 בשילוב עם 335(א)(1) ו-144(א) ו(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בהמשך, נדון המערער ל-13 שנות מאסר ו-4 שנים מאסר על-תנאי. 2. בערעור המופנה כנגד העונש נטען, כי המערער סובל מפיגור שכלי מולד, עליו עמדו הוריו בעקבות פציעתו, בחודש אפריל 1985, בתאונת דרכים. ועוד נטען, כי המערער סובל מכאבי ראש וקוצר נשימה המקשים על שהייתו בכלא. להשקפת המערער, בית המשפט המחוזי החמיר עמו יתר על המידה לאור העובדה כי בין הצדדים נערכה סולחה, ונוכח כך שבעת האירוע היה מכור לשימוש בסמים מסוכנים. לבסוף, נטען כי המערער נגרר על כורחו לסכסוך המשפחות בעקבות רציחתם של אחדים מבני משפחתו, והועלתה אף האפשרות שהוא שודל על ידי אחרים לבצע את המעשה. הטענה לפיה לוקה המערער בפיגור שכלי לא נטענה בפני הערכאה הראשונה, ועל כן שאלת היותו כשיר לעמוד לדין, לא נבחנה. הטענה הנשמעת כיום, לפיה באת-כוחו דאז של המערער, עו"ד ת' אולמן, לא ידעה על מצבו של שולחה, לא נתמכה בתצהיר של עו"ד אולמן, ואנו מתקשים להניח שנתון זה, לו היו הוריו של המערערים ערים מאז שנת 1989, לא היה מובא לידיעת הסנגור דאז אם היה בו ממש. אותה טענה בדבר פיגור שכלי אף אינה משתלבת עם הודאת המערער בחקירתו ושחזור המעשה, ואף לא עם הדגשת המערער בחקירתו כי התכוון לפגוע בגאנם ולא באשתו פטמה. לבסוף, נפנה לכך שמאז שנת 1989 הועמד המערער מספר פעמים לדין באשמת ביצוען של עבירות אחרות, הורשע ונדון גם לעונשי מאסר ממושכים, ומעולם לא העלה את הטענה לפיה פיגור שכלי פגע ביכולתו לשאת באחריות בפלילים. ואם נדרשה ראיה נוספת לעניין זה, היא מצויה בתסקיר מבחן שנערך לבקשת בא-כוח המערער, וממנו עולה כי המערער אישר את רכישת הנשק, ומטרתו היתה "להרתיע את המתלונן שלא יגיע לנצרת", אף שהוסיף כי לא התכוון לרצוח אותו. בנסיבות אלו השאלה הנוספת המחייבת תשובה היא אם בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער בעונש אותו גזר נוכח נסיבותיו האישיות והסולחה שנערכה בין הצדדים. לעניין זה נאמר, כי אנו מייחסים חשיבות לתהליך הפיוס בין המשפחות היריבות, ולו כגורם אשר ימנע בעתיד פגיעות נוספת בנפש. אולם, בפנינו ניצב מי שמדעת ומרצון החליט ליטול חיי אדם, ועל כך היה צריך להגיב בחומרה יתרה, הן כדי לגמול ליחיד על מעשיו והן כדי להרתיע את הרבים. משכך נהג בית המשפט המחוזי, לא ראינו מקום או עילה לשנות מגזר דינו. ניתן היום, כ"ט בטבת התש"ע (15.01.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06071390_O11.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il