פלוני נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית המשפט לעניינים פליליים ע"פ 703/23 ע"פ 1423/23 לפני: כבוד הנשיא יצחק עמית כבוד השופט אלכס שטיין כבוד השופטת רות רונן המערער בע"פ 703/23 והמשיב בע"פ 1423/23: פלוני נגד המשיבה בע"פ 703/23 והמערערת בע"פ 1423/23: המשיבה בע"פ 703/23: מדינת ישראל נפגעת העבירה ערעורים על גזר הדין של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בתפח"ע 54245-03-21 שניתן ביום 4.1.2023 (השופטים ר' בן-יוסף, א' הימן וש' זמיר) תאריך ישיבה: כ"ו בחשוון התשפ"ו (17 בנובמבר 2025) בשם המערער בע"פ 703/23 והמשיב בע"פ 1423/23: עו"ד אהוד בן יהודה בשם המשיבה בע"פ 703/23 והמערערת בע"פ 1423/23: בשם נפגעת העבירה: עו"ד נוגה בן סידי; עו"ד איריס פמיליה פוגל עו"ד יעל מסיקה פסק-דין השופט אלכס שטיין: לפנינו ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב-יפו בתפח"ע 54245-03-21 שניתן ביום 4.1.2023 (השופטים ר' בן-יוסף, א' הימן וש' זמיר), במסגרתו השית בית המשפט המחוזי על המערער בע"פ 703/23 (להלן: המערער) 13 שנות מאסר לריצוי בפועל, לצד מאסר מותנה ופיצוי לנפגעת העבירה בסך של 160,000 ש"ח – זאת, בעקבות הרשעתו בשלושה מעשי אינוס בקטינה בת משפחה שטרם מלאו לה 14 שנים, עבירות לפי סעיפים 351(א), 345(א)(1) ו-345(א)(3) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); במעשה מגונה בקטינה בת משפחה שטרם מלאו לה 14 שנים, עבירה לפי סעיפים 351(ג)(2), 348(ב), 345(ב)(1) ו-345(א)(1) לחוק; וכן בתקיפת קטין בן משפחה בידי אחראי, עבירה לפי סעיף 382(ב)(2) לחוק. המערערת בע"פ 1423/23 (להלן: המדינה) מלינה על קולת העונש שהושת על המערער; ואילו המערער מצדו מבקש מאתנו להקל בעונשו. בתקופה הרלבנטית, המערער היה בן הזוג של אימה של המתלוננת, קטינה ילידת 2012 (להלן: הקטינה) אשר התגוררה יחד עם בני הזוג. עבירות המין שהמערער ביצע בקטינה נעשו בארבע הזדמנויות שונות, בהיותה בת שש שנים עד שמלאו לה כתשע שנים. באחת ההזדמנויות, המערער החדיר את אצבעותיו לאיבר מינה של הקטינה, תוך שהוא מפשיט אותה מבגדיה התחתונים. הקטינה הזיזה את אצבעותיו של המערער, אך הוא שב והחדירן לאיבר מינה. בהזדמנות אחרת, המערער הפשיט את הקטינה מבגדיה התחתונים, השכיבה על גופו, אחז בה והזיז אותה בתנועות קדימה ואחורה על איבר מינו החשוף. בהמשך, המערער ליקק את אצבעותיו, נגע באמצעותן באיבר מינו ואז החדיר את איבר מינו לאיבר מינה של הקטינה. כמו כן, באחת ההזדמנויות, החדיר המערער את לשונו לאיבר מינה של הקטינה וליקק אותו עד הימלטותה מן החדר. המעשה המגונה שביצע המערער בקטינה כלל את כניסתו עירום לחדר הרחצה בו התקלחה הקטינה כאשר הוא מרימה בידיו. עבירת התקיפה בה הורשע המערער יוחסה לו בגין מעשיו כלפי בנו הקטין, יליד 2015, כאשר הלה אחז בחוזקה בידו של הקטין והרימו בכוח מכיסאו. בגין עבירות המין, קבע בית המשפט המחוזי מתחם ענישה אשר נע בין 10 ל-14 שנות מאסר לריצוי בפועל. בגין עבירת התקיפה, נקבע מתחם ענישה שנע בין 6 ל-15 חודשי מאסר, אשר אפשר שיהיו על תנאי. בקביעת מתחם העונש ההולם נתן בית המשפט המחוזי את דעתו לפגיעה הקשה בערכים של הגנה על כבודם ושלמות גופם ונפשם של קטינים אשר גלומה בעבירות מין בקטינים, במיוחד כאשר הפוגע הוא בן משפחה קרוב; וכן התחשב בעונש המזערי הקבוע בצד העבירות (ראו: סעיף 355 לחוק) ובמדיניות הענישה הנוהגת בכגון-דא. עוד נקבע כי נסיבות ביצוע העבירה עולות כדי ניצול בוטה של מעמדו של המערער בעיני הקטינה, כאחד מראשי משפחתה, ושל גילה הצעיר ותמימותה. בית המשפט המחוזי הביא בחשבון גם את הנזק החמור עד-מאד שנגרם לקטינה, אשר נלמד מתסקיר נפגעת העבירה שהוגש בעניינה ומעדותו של אביה. בקביעת העונש בגדרי המתחם האמור, בית המשפט המחוזי התחשב, במידת-מה, בשהייתו הממושכת של המערער במעצר ובהיותו נעדר עבר פלילי. לצד זאת, בית המשפט המחוזי ציין כי החרטה שהביע המערער היתה "מן הפה אל החוץ". לאור כל זאת, הושת על המערער, כאמור, עונש של 13 שנות מאסר לריצוי בפועל לצד עונשים נלווים. כאמור, במסגרת הערעור מטעמה, המדינה מלינה על קולת העונש שהושת על המערער ומבקשת מאתנו להחמירו. לטענת המדינה, עונשו של המערער לא הולם את חומרת מעשיו שכללו עבירות מין חוזרות ונשנות ברף חומרה גבוה, אשר כללו בתוכן בעילת קטינה באמצעות איבר מינו של אדם בוגר, ואשר נעשו בקטינה רכה בשנים תוך ניצול חולשתה ומעמדו בעיניה. עוד נטען, כי בגזירת העונש בית המשפט המחוזי לא נתן משקל מספק לנזק הנפשי הקיצוני בחומרתו אשר נגרם לקטינה, וכן לנזק הרגשי שנגרם להוריה. מנגד, המערער, אשר הגיש אף הוא ערעור מטעמו, טוען לא רק שאין מקום להחמיר בעונשו, אלא כי עונשו חמור יתר על המידה. לטענת המערער, יש עמנו מקום להקל בעונשו, זאת לאור העובדה כי מעשיו נעשו ללא שימוש בכוח, וכן בהתחשב בכך שלאורך תקופה בת מספר שנים, בה התגורר המערער עם הקטינה, היא התלוננה "על ארבעה אירועים בלבד", ו"בסופו של יום נותרה ללא קרע בקרום הבתולין" (ראו בסעיפים 43-42 לנימוקי הערעור מטעם המערער). יצוין, כי המערער הפנה תחילה את הערעור גם אל הכרעת הדין, ולא רק אל עונשו, אולם בסיום הדיון בערעור שהתקיים לפנינו רכיב זה ירד מן הפרק, בהמלצת ההרכב. דיון והכרעה אחרי שעיינתי בכתובים שהונחו לפנינו ושמעתי את טיעוני הצדדים בעל-פה הגעתי למסקנה כי דין שני הערעורים להידחות, וכך אמליץ לחבריי כי נורה. בית משפט זה עמד לא אחת על החומרה המופלגת הנודעת לעבירות מין בקטינים; וביתר שאת, כאשר העבירות מבוצעות בידי בן משפחה. במעשים אלה נשללים מהקטין לא רק שלמות גופו וכבודו, אלא גם תחושת הביטחון הבסיסית ביותר בדל"ת האמות של ביתו והאמון במשפחה ובעולם המבוגרים אשר סובבים אותו. העבירות מותירות אחריהן צלקות עמוקות בנפשם הרכה של הקטינים, אשר אינן נמחות עם תום ההליך הפלילי; הן שולחות את השפעתן הרעה אל שנות חייו העתידיות של נפגע העבירה ומסבות פגיעה עמוקה ליכולתו לנהל חיים תקינים ומלאים. בהתאם לכך, הודגש חזור ואמור בפסיקתנו הצורך בהטלת עונשי מאסר חמורים על כל אלה שמבצעים עבירות מין בקטינים – זאת, על-מנת לבטא את שאט הנפש מן המעשים ולהוקיעם, על-מנת לשקם את ערכם המוסרי של נפגעי העבירה וכן כדי לשרת את האינטרס החברתי בהרתעת היחיד והרבים (ראו: ע"פ 7451/23 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 31 ‏(‏29.9.2024‏); ע"פ 5832/20 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 25 ‏(‏22.8.2021‏);‏‏ ע"פ 5006/21 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 7 ‏(‏6.1.2022‏)). שיקולים אלה מקבלים משנה תוקף במקרה שלפנינו –עסקינן במסכת עבירות מין חוזרות ונשנות שבוצעו בקטינה רכה בשנים בידי בן משפחה מן המעגל הקרוב ביותר, אדם אשר היה אמור לשמש עבורה מקור להגנה, ביטחון ותמיכה. תחת זאת, השתמש המערער בקרבתו המשפחתית לקטינה לרעה והפכה לכלי למימוש מאווייו וצרכיו המיניים המעוותים, תוך ניצול יחסי האמון ופערי הכוחות המובנים ששררו בינו לבין הקטינה; וכל זאת – בין כותלי ביתה ובחדרה הפרטי של הקטינה, מבצרה המוגן אשר הפך באבחה אחת לזירה של פחד, פגיעה וניצול. בענייננו, חומרת מעשיו של המערער אינה נלמדת רק מעצם טיבם ומנסיבותיהם, אלא גם מהנזק הכבד מנשוא שמעשים אלה הותירו אחריהם אצל הקטינה. מתסקיר נפגעת העבירה, אשר הוגש לעיוננו, עולה תמונה קשה ומטלטלת. מטעמי צנעת הפרט לא אפרט את מלוא הדברים. די אם אומר כי מדובר בתמונת נזק קשה ביותר. התסקיר משקף את המחיר הרגשי, הנפשי והגופני הכבד שהפגיעות המיניות גבו מן הקטינה – פגיעות אשר אדוותיהן ניכרות במגוון תחומי חייה וצפויות ללוות אותה עוד זמן ממושך בדרכה מן החושך אל האור. על רקע זה, לא מצאנו ממש בטענות המערער כי יש מקום להקל בעונשו. העובדה שהמערער נעדר עבר פלילי אינה נושאת משקל ממשי בנסיבות דנן, שכן עסקינן, כאמור, בעבירות מין חמורות, חוזרות ונשנות, אשר בוצעו לאורך תקופה ממושכת כלפי קטינה חסרת ישע. מדובר בדפוס עברייני שהתבטא במספר מעשים נפרדים באופן אשר מחליש כל טענה לעבר נקי. כפי שהטיבה לתאר זאת חברתי, השופטת י' וילנר, "לא מדובר במעשה בודד או במעידה חד פעמית המכתימים במעט עבר נקי ללא רבב, אלא בתקופה ארוכה בה שב המערער ופגע במתלוננת – שב והכתים את עברו" (ראו: ע"פ 7307/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 23 ‏(‏11.11.2019‏)‏; וראו גם: ע"פ 966/19 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 16 ‏(‏29.1.2020‏)‏‏; עפ"ג 38627-01-25 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 5 ‏(‏6.5.2026‏)). כאמור, בית המשפט המחוזי התחשב בעת גזירת עונשו של המערער, במידת-מה, בעברו הנקי מפלילים ובשהייתו הממושכת במעצר (ראו: פסקה ח' לפסק הדין קמא). זאת, הגם שלא היתה הצדקה להקלה נוספת בעונשו בשל השהייה במעצר – כאשר ימי המעצר ממילא מנוכים מימי מאסרו במסגרת העונש הכולל שהושת על המערער. ‏‏ כך גם יש לדחות בשתי ידיים את הטענה כי לזכות המערער נזקפת העובדה שבעת ביצוע המעשים לא הופעל כוח פיזי כלפי הקטינה. עבירות האינוס והמעשה המגונה שבהן הורשע המערער טומנות בחובן, מעצם טיבן, רכיב של אלימות לצד פגיעה קשה באוטונומיה, בכבוד ובשלמות הגוף והנפש של נפגעת העבירה. ברי הוא כי שימוש באלימות נוספת ונפרדת מעבירת המין עשוי להוביל להחמרה בעונשו של העבריין, אך היעדר רכיב כזה אינו מפחית כהוא-זה מחומרת המעשים (ראו: ע"פ 6662/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 13 ‏(‏2.3.2015‏)‏‏; ע"פ 4713/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 2 ‏(‏18.6.2018‏)). זאת ועוד: אין בידי לקבל את טענת המערער כי יש ליתן משקל מקל לעובדה שעסקינן ב"ארבעה אירועים בלבד" אשר התרחשו על פני תקופה של מספר שנים. מדובר בטענה מקוממת שאין לה מקום במסגרת דיון ענייני בגזירת העונש. כל אחד מן האירועים שבהם הורשע המערער מהווה – הוא כשלעצמו – פגיעה קשה ביותר בקטינה ומצדיק לבדו ענישה מחמירה ומשמעותית. הצטברות האירועים מעצימה את חומרת הדברים ואינה מקהה אותה. כמו כן, לא ניתן להתעלם מכך שהמערער לא נטל אחריות למעשיו ולא הביע חרטה ממשית ביחס אליהם, גם אחרי הרשעתו; וכן יש ליתן את הדעת לכך שהערכת המסוכנות שנערכה למערער העלתה כי מסוכנותו המינית עודנה גבוהה. נתונים אלה משליכים הן על הצורך בהגנה על הציבור והן על משקלם של שיקולי ההרתעה האישית. רמת מסוכנות גבוהה מעצימה את הצורך בהטלת ענישה ממשית ומרתיעה אשר תבטא את סלידת החברה מעבירות המין שבוצעו ותצמצם ככל האפשר את הסיכון להישנותן (ראו: ע"פ 2361/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 8 ‏(‏2.3.2011‏); ע"פ 6490/11 מדינת ישראל נ' אלמוני, פסקה 25 ‏(‏1.8.2013‏)). לבסוף, יש להציב לנגד עינינו גם את עונשי המאסר המרביים – המגיעים לעשרים שנות מאסר – שהמחוקק קבע בצדה של כל אחת מעבירות האינוס בהן הורשע המערער. אכן, את העונש הראוי אין לגזור בדרך אריתמטית. ברם, העונשים המרביים שנקבעו בחוק מהווים אמת-מידה חשובה בבחינת ההלימה בין מהות העבירות שבהן עסקינן לבין העונשים המוטלים בגינן. כפי שכבר הזדמן לי להעיר, העונש המירבי שקבע המחוקק בצדן של עבירות "איננו בא לסמן רק את גבולה העליון של סמכות הענישה הנתונה בידי בתי המשפט. מדובר בעמדתו הערכית של המחוקק ביחס לחומרת העבירה, ועלינו לקיים את דברו" (ראו: ע"פ 3124/18 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (14.8.2019); וראו גם: ע"פ 4344/18 גאבר נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (16.8.2019)). בשים לב למכלול הנסיבות שתוארו לעיל, סבורני, כי היה מקום להטיל על המערער עונש חמור יותר מזה שנגזר עליו, אשר ייתן ביטוי הולם להיקף המעשים, לחומרתם ולצלקות העמוקות שמעשים אלה הותירו אחריהם אצל נפגעת העבירה. דא עקא, בכך אין די כדי להצדיק את התערבותה של ערכאת הערעור בגזר דין. הלכה היא עמנו כי ערכאת הערעור לא תיטה להתערב בגזר דין שניתן על ידי הערכאה הדיונית, אלא במקרים חריגים בהם נפלה טעות מהותית בגזר הדין או כאשר העונש שנגזר חורג באופן קיצוני ממדיניות הענישה הנוהגת בנסיבות דומות (ראו: ע"פ 8479/16 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (30.5.2018); ע"פ 4678/18 אנופרייב נ' מדינת ישראל, פסקה 13 (23.1.2019)). בנוסף, כידוע, אין ערכאת הערעור נוהגת למצות את מלוא חומרת הדין עם הנאשם (ראו, מיני רבים: ע"פ 6236/23 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקה 16 ‏(‏23.1.2025‏)‏). במקרה שלפנינו, אף אם ניתן לראות בעונש שנגזר על המערער עונש מקל במידה מסוימת, אין מדובר בעונש אשר חורג באופן מופלג ממתחם הענישה ההולם והראוי. בהקשר זה, יש לציין כי בטיעוניה לעונש בבית המשפט המחוזי עתרה המדינה למתחם ענישה שנע בין 14 ל-18 שנות מאסר, והעונש שנגזר על המערער בסופו של יום מצוי בקרבה משמעותית לטווח הענישה לו טענה המדינה עצמה (הגם שהמדינה ביקשה למקם את עונשו של המערער בחלקו העליון של המתחם). בנסיבות אלה, ולא בלי התלבטות, הגעתי למסקנה כי אין עמנו מקום להחמיר בעונשו של המערער במסגרת ערעור המדינה. מכל השיקולים שמניתי לעיל, אציע לחבריי לדחות את שני הערעורים על כל רכיביהם. גזר הדין קמא יוסיף אפוא לעמוד על כנו כמות-שהוא. בטרם חתימה, אבקש לחזק את ידיה של נפגעת העבירה אשר גילתה אומץ לב מעורר השתאות במהלך ההליך הפלילי. חרף גילה הרך, היא מצאה בתוכה את הכוחות לחשוף את אשר אירע, לעמוד על האמת ולהשמיע את קולה בעדותה באולם בית המשפט. תקוותנו היא כי סיומו של ההליך הפלילי יביא עמו מזור ומרפא מסוים לנפשה. במהלך הדיון בערעור שנערך לפנינו ביום 17.11.2025 נודע לנו כי המערער לא שילם ולו שקל אחד על חשבון הפיצוי שנפסק לטובת נפגעת העבירה בסך 160,000 ש"ח. בהמשך לכך, ביום 27.11.2025, ביקש המערער מאתנו לאשר עבורו הסדר תשלומים לתשלום הפיצוי. ביום 7.12.2025 אישרנו את הסדר התשלומים, כך שנקבע כי המערער ישלם לאלתר 50,000 ש"ח, ויתרת הפיצוי תשולם ב-11 תשלומים שווים בסך של 10,000 ש"ח כל אחד (להלן: הסדר התשלומים). המערער שילם את הסכום האמור וכן את התשלומים החודשיים החל מחודש פברואר 2026 ועד לחודש אפריל 2026, כולל. בחודש מאי 2026 נתקל המערער, לטענתו, בתקלה טכנית אשר לא אפשרה את התשלום החודשי, ועל כן תשלום חודש מאי 2026 לא שולם והסדר התשלומים בוטל באמצעות המרכז לגביית קנסות. ביום 3.5.2026 ביקש המערער לחדש את הסדר התשלומים. המדינה הותירה את ההכרעה בבקשה זו לשיקול דעת בית המשפט, הגם שהלינה בפנינו על מחיקת ריבית הפיגורים שהצטברה בתיק כתוצאה מאישור הסדר התשלומים. במכלול נסיבות העניין, מצאנו לנכון להיעתר לבקשה, בכפוף לאמור להלן. אנו מורים כי הסדר התשלומים שנקבע בעניינו של המערער יושב על כנו, בכפוף לכך שהתשלומים אשר לא שולמו במועדם החל מיום 1.5.2026, ישולמו לאלתר, בצירוף ריבית הפיגורים שהצטברה החל מיום זה (להלן: החוב). ככל שהמערער יסדיר את החוב כאמור בתוך 30 יום ממתן פסק דין זה, יושב הסדר התשלומים על כנו, כך שיתרת התשלומים תשולם בהתאם למתווה שנקבע בהחלטתנו מיום 7.12.2025, ללא כל שינוי. מובהר כי בכל מקרה של איחור נוסף בביצוע התשלומים שעל המערער לשלם לפי הסדר זה, יעמוד מלוא החוב לפירעון מיידי והסדר התשלומים יבוטל מאליו ללא צורך במתן החלטה נוספת. במקרה כזה, המערער יישא בריבית פיגורים שתצטבר בגין כל איחור בתשלום. אלכס שטיין שופט הנשיא יצחק עמית: אני מסכים. יצחק עמית נשיא השופטת רות רונן: אני מסכימה. רות רונן שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שטיין. ניתן היום, ‏ו' בתמוז התשפ"ו (‏21.6.2026). יצחק עמית נשיא אלכס שטיין שופט רות רונן שופטת