ע"פ 6941/09 — טלאהון מתוקן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6941/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6941/09 לפני: כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' עמית כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: טלאהון מתוקן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת בת"פ 529/06 שניתנו ביום 14.6.2009 על ידי כבוד השופטים ה' חטיב, נ' מוניץ-מנהיים וז' הווארי תאריך הישיבה: כ' בחשון התשע"ד (24.10.2013) בשם המערער: עו"ד קרן ממן בשם המשיבה: עו"ד איתמר גלבפיש פסק-דין השופט י' עמית: 1. המערער הורשע בבית המשפט המחוזי בעבירת רצח, לפי סעיף 300א(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ונדון למאסר עולם. על פי עובדות כתב האישום, המערער והמנוחה בירו עלמצאהי, ילידת 1987 (להלן: המנוחה), היו סטודנטים במכללת עמק יזרעאל, שם למדו בתוכנית מיוחדת לעולים מאתיופיה. השניים, אשר היו בקשרים רומנטיים, התגוררו ביחד עם משתתפי תוכנית הלימודים בכפר הנוער ניר העמק בעפולה. בין הנאשם למנוחה התגלעה מריבה, וביום 14.5.2006 הגיע הנאשם לחנות בעפולה, שם רכש סכין מטבח גדולה לחיתוך בשר. ביום 16.5.2006, בעוד הנאשם והמנוחה עושים דרכם ברגל מעפולה לכפר הנוער, הביט הנאשם לצדדים, ולאחר שסבר כי איש אינו מבחין במעשיו הפיל את המנוחה, שלף את הסכין שהביא עמו ודקר אותה עשר דקירות בבית החזה ובמקומות שונים בגופה, ובכך גרם למותה. לאחר מכן נמלט הנאשם מהמקום, כשהוא משליך את הסכין. כאמור, בית המשפט המחוזי מצא כי הוכחו עובדות כתב האישום והרשיע את המערער בעבירת רצח בכוונה תחילה. 2. בערעור שבפנינו תקף המערער את הכרעת הדין, אשר לשיטתו נשענת על ראיות נסיבתיות בלבד, וטען כי לא הוא האיש שדקר את המנוחה וכי נותר ספק סביר לגבי אשמתו. לחילופין, נטען כי אין להרשיעו ברצח בכוונה תחילה באשר לא נתמלא היסוד של "העדר קנטור". 3. אומר בקצרה, כי לא מצאנו ממש בערעור, באשר ההרשעה מתבססת על מארג של ראיות שאותן אמנה בקצרה. א. מיד לאחר הרצח הוזעקה המשטרה למקום האירוע, שם נתקלו השוטרים בילדים ונערים שהתגודדו במקום. לשוטרים נמסר תיאור של החשוד כבחור אתיופי רזה בגובה של כ-1.8 מטר, ואחד הנערים האתיופים שהיו במקום, אף נקב בשמו של המערער ואמר לאחד השוטרים, בשם רס"מ וונהון סמו, כי הוא מנסה להתקשר לטלפון של המערער. המשטרה החלה לבצע סריקה של האזור ואיכון של מספר הטלפון של המערער, ותוך זמן קצר הגיעו אל המערער שהסתובב בשכונה המערבית בעפולה. כאשר ניגש פקד שחר מארה אל המערער והודיע לו שהוא מעוכב, המערער השליך את הטלפון שלו לרצפה ומילמל בשפה האמהרית, המובנת לפקד שחר, "אני לא יודע איך עשיתי לה את זה, אני לא יודע מה קרה לי, אני משוגע". עדותו של פקד שחר היתה מהימנה על בית משפט קמא, שדחה את גרסת המערער לפיה אמר לפקד שחר "אני לא יודע מה עשיתי, באתי לכאן ולא יודע מה קרה. כואב לי הראש. תיקח אותי". ב. על בגדיו ונעליו של המערער נמצאו כתמי דם של המנוחה. לאורך כל הדרך, הן בערכאה קמא והן בערעור שלפנינו, לא ניתן כל הסבר שהוא על ידי המערער להימצאותם של כתמי הדם. למותר לציין את עוצמתה של ראיה פורנזית זו, וכבר עמדנו על כוחו של הכתם ש"נשאר על הקיר" לצורך הרשעה (ע"פ 8056/10 חוסם עווד נ' מדינת ישראל פסקה 75 (19.11.2012)) ג. שלוש מוכרות בחנות בעפולה זכרו את הבחור האתיופי שרכש את הסכין, ואחת מהן אף זיהתה את המערער במסדר זיהוי. כל העדות תארו את הליך רכישת הסכין על ידי הקונה, שנראה להם מבולבל. ד. הטלפון של המערער אוכן בקרבת מקום במועד הסמוך לביצוע הרצח. ה. מתברר כי למעשה הרצח הייתה עדת ראיה המתגוררת בכפר ניר העמק הסמוך לזירת האירוע. אותה עדה הבחינה בבחור ובחורה ממוצא אתיופי שהולכים יחדיו ברגל לכיוון הפנימיה, הבחינה כי הבחור האתיופי מסתכל לצדדים ולאחר מכן מפיל את הבחורה שהייתה לידו, דוחף אותה לכביש ומתחיל להכותה. העדה שמעה את הבחורה צועקת ולאחר מכן ראתה את היד של הבחור עולה ויורדת מעל הבחורה, תוך שהבחורה צועקת, ואז חדלו הצעקות והבחור פתח בריצה לכיוון הנגדי. נספר כי עדת הראיה סירבה לחזור על עדותה בבית המשפט, הוכרזה כעדה עויינת והודעתה במשטרה נתקבלה כראיה לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. ו. לכל אלה יש להוסיף את שקריו של המערער במספר נושאים מהותיים. המערער הכחיש כי הוא מכיר את המנוחה מעבר לכך שהם למדו יחדיו והתגוררו בכפר הנוער ניר העמק, וכן הכחיש כי שוחח איתה בטלפון הסלולרי. מעדויות שונות שהובאו בפני בית המשפט עלה בבירור כי המערער עמד בקשר עם המנוחה, וכי השניים היו חברים. אחת העדות בשם מולא סרוויט, חברה טובה של המנוחה, סיפרה כי המערער אמר לה כי רב עם המנוחה והוא כועס על המנוחה אך רוצה לבקש ממנה סליחה. כן התברר, כי בשבוע האחרון שלפני הרצח יצאו מהטלפון הסלולרי של המערער לפחות 15 שיחות לטלפון הנייד של המנוחה, ארבע שיחות ביום הרצח. 4. הנה כי כן, מארג הראיות בצירוף המניע למעשה – המריבה בין המערער למנוחה – מובילות לתוצאה האפשרית היחידה, כי המערער הוא שרצח את המנוחה. 5. אשר לטענה כי למעשה הרצח קדם קינטור, הרי שטענה זו, העומדת בסתירה חזיתית לקו ההגנה הראשון של המערער, לא הועלתה כלל בבית משפט קמא. קשה להלום כי ערכאת הערעור תדון לראשונה בטענה המצריכה תשתית שבעובדה או בטענה המשלבת עניינים שבעובדה ובמשפט, משלא נתלבנה התשתית העובדתית הרלבנטית בערכאה הדיונית (ראו פסק דיני בע"פ 7164/10 אברהם ג'אן נ' מדינת ישראל _(1.12.2011)). על אחת כמה וכמה, כאשר עסקינן בעובדה שלילית או ביסוד שלילי כדוגמת היעדר קנטור. מעבר לנדרש אומר כי רכישת הסכין יומיים לפני ביצוע הרצח שוללת כל טענה אפשרית לקנטור, ומחומר הראיות עולה כי הסכסוך בין המנוחה למערער התעורר לפחות יומיים לפני האירוע. לכל אלה יש להוסיף את עדותה של עדת הראיה לרצח, לפיה השניים נראו מהלכים יחדיו ומשוחחים ביניהם בקול רגיל, מבלי שנשמעו צעקות או מריבה כלשהי טרם התנפל המערער על המנוחה והחל לדוקרה. 6. סופו של דבר, שאנו דוחים את הערעור. ניתן היום, כ"ג בחשון התשע"ד (27.10.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09069410_E22.doc עכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il