ע"פ 6873/01 — שכיב ח'טיב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6873/01 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6873/01 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי המערער: שכיב ח'טיב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 9.7.2001, בת"פ 1019/00, שניתן על ידי כבוד השופט ז' האוורי תאריך הישיבה: ח' בתמוז תשס"ג (8.7.2003) בשם המערער: עו"ד ראפי מסאלחה בשם המשיב: עו"ד דפנה ברלינר פסק-דין השופט א' א' לוי: המערער הובא לדין באשמת ביצוען של מספר עבירות במהלך שנת 1999, ששיאן היה בחודש דצמבר של אותה שנה. באישום הראשון נטען, כי בתאריך 21.12.99 יצא המערער מביתו שבנצרת, כשהוא נוהג ברכב שעמד אז לרשותו, ואותה שעה נשא עמו אקדח, תחמושת וסכין. בהגיעו לכביש עוקף נצרת, הוא הבחין בניידת משטרה בה ישב שוטר. בלבו של המערער גמלה החלטה לירות לעבר השוטר מהאקדח שהיה עמו, אך נוכחותו של חייל באותו מקום הרתיעה אותו, ועל כן החליט לפגוע בשוטר על ידי התנגשות מכוונת בניידת. לאחר שביצע את זממו, המשיך המערער בנסיעה אולם נעצר בקיר אבנים, ואז השליך את האקדח כדי להעלימו מעיני השוטרים. באישום זה יוחסו למערער עבירות של החזקת נשק ונשיאתו שלא כדין, חבלה בכוונה מחמירה, שיבוש מהלכי משפט, החזקת סכין, וכן עבירות של נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח. שמונה ימים לאחר האירועים בהם עוסק האישום הראשון, נסע המערער מביתו לירושלים, והפעם היה מזוין בתת-מקלע "עוזי", מחסנית וכדורים, שגם אותם החזיק שלא כדין. מטרתו היתה לאתר אדם אשר נחשד בעיניו כמי שקיים קשר רומנטי עם אחותו, והוא התכוון לחקור אותו ואם יהיה צורך אף לפגוע בו. את זממו לא הצליח המערער לבצע, הואיל והוא נעצר באזור הר הבית על ידי שומרי הווקף. גם באישום זה יוחסו למערער עבירות בנשק. האישום השלישי שיוחס למערער עוסק אף הוא בעבירות בנשק – סחר, החזקה ונשיאת נשק שלא כדין. על פי גרסת המשיבה כפי שמצאה ביטוי בכתב האישום, רכש המערער מתושב ג'נין שני תתי-מקלע "עוזי", מחסניות ותחמושת תמורת סכום של 26,000 ₪, ואת אלה הוא מכר לתושב נצרת תמורת סכום של 30,000 ₪. כן נטען כי במהלך שנת 1999 רכש המערער אקדחים שאת חלקם הוא מכר לאחרים, אך אחד מהם שימש אותו בעת האירועים הנזכרים באישום הראשון. במהלך חקירתו טען תחילה המערער כי הפגיעה בניידת המשטרה ביום 21.12.99 היתה תוצאה של תאונה. אולם בהודעה שמסר בתאריך 4.1.2000 הוא אישר כי הפגיעה בניידת ובשוטר לא היתה מקרית, אדרבא, הוא התכוון לירות לעבר השוטר, אך חשש כי חיילים חמושים שהיו בסביבה עלולים לפתוח לעברו באש, ולכן הסתפק באותה התנגשות-יזומה. בהמשך אותה הודעה הוא אישר כי האקדח שנמצא בזירה שייך לו, וכן מסר המערער פרטים על כלי נשק נוספים אותם רכש, והוסיף ואישר כי התכוון לערוך בירור עם אותו אדם אשר נחשד כמי שהיה לו קשר רומנטי עם אחותו, ואף לפגוע בו אם חשדו יתאמת. בהיפתח הדיון בפני הערכאה הראשונה, כפר המערער בעובדות אשר יוחסו לו, וטען כי הודייתו לא היתה חופשית וניתנה שלא מרצון. המערער מנה שורה של נימוקי פסלות כנגד קבילות ההודעות, אך את כולם דחה השופט המלומד של בית משפט קמא. במצב זה הפכה הודיית המערער לנדבך המרכזי בהכרעת הדין, אך היא לא עמדה לבדה, ובית המשפט מנה שורה של ראיות שיש בהן כדי לסלק כל ספק שהיא מתארת אירועים בהם נטל המערער חלק, ולא כאלה שבדה מלבו. בעקבות כך הורשע המערער בכל העבירות שיוחסו לו, ובהמשך גזר לו בית המשפט 10 שנות מאסר, שלוש שנים מאסר על תנאי, ופסילה מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 5 שנים מיום שחרורו מהכלא. המערער שלא השלים עם הרשעתו והעונש אשר הושת עליו, ערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בפנינו. בנימוקי הערעור שבכתב הוא לא שב לטעון נגד קבילות הודייתו, אולם סבר כי לא הוכחו כל יסודותיה של העבירה לפי סעיף 329(2) לחוק העונשין שיוחסה לו באישום הראשון, ובעיקר הרכיב הנפשי שבעבירה. כן נטען, כי מה שהוגדר בפיו כ"כלי" שנמצא ברשותו בעת מעצרו, לא הוכח כלל כי הוא "נשק". באשר לאישום השלישי נטען, כי אף שבפני בית המשפט ניצבה הודייתו, לא היה מקום להרשיעו בעבירות נשוא אישום זה, הואיל ולא הובאה על ידי המשיבה תוספת ראייתית תומכת אשר תספק את הדרישה "לדבר-מה-נוסף", דרישה שהיה בה כדי לסלק חשש שהמערער נטל על עצמו עבירות אותן לא ביצע. כאמור, הופנה הערעור גם כנגד העונש, וביחס לזה נטען כי במאסר שהושת עליו יש פן של חומרה. בפתח הדיון בפנינו חזר בו המערער מרוב השגותיו על הרשעתו, ובאמצעות בא-כוחו המלומד, עו"ד ר' מסאלחה, הצהיר כי הוא מצמצם את ערעורו לעניין ההרשעה באישום השלישי וחומרת העונש בלבד. כאמור, השקפת המערער היא שהמשיבה לא הצביעה על "דבר מה" שיש בו לתמוך בהודייתו, ולהשקפה זו איננו יכולים להיות שותפים. בית המשפט המחוזי מנה בהכרעת הדין (ראו עמ' 257 ואילך) שורה של ראיות וממצאים אשר יש בהם כדי לענות על דרישת הדבר-מה, ומתוכם נדגיש שניים: ראשית, בהודעה ת/8 מיום 4.1.2000 מסר המערער (ראו עמ' 6), כי בעת שנסע לג'נין כדי לקבל לידיו תת-מקלע "עוזי" מהישאם אבו רוך, הוא עשה זאת במונית בה נהג דיראר חסן ערוק. המערער טען עוד, כי הנהג לא ידע דבר על עסקת הנשק, והוסיף, כי את הנשק, המחסנית והתחמושת הוא קיבל כאשר אלה ארוזים בשקית ניילון, והוא קנה ירקות והכניס לאותה שקית, ככל הנראה כדי שלא לעורר חשד. גרסה דומה ממש נשמעה גם מפיו של הנהג אשר נקרא להעיד מטעם התביעה, לאמור, הוא אכן הסיע את המערער לג'נין שם התבקש להמתין, וכאשר שב המערער היו בידיו "שקיות ירקות" (ראו עמ' 80 ואילך לפרוטוקול הדיון). שנית, בעת שנעצר המערער סמוך להר-הבית בירושלים, נמצאו בחיפוש אשר נערך בבגדיו, גזרי עיתונים אשר כללו תצלומים של כלי נשק. באותה קבוצת מסמכים נמצא גם "מחירון" של כלי נשק, ונדמה כי לא יהיה זה מופרז להניח שהבריות אינם נושאים בדרך כלל גזרי עיתון מסוג זה בכיסם, והימצאותם ברשות המערער יש בה ללמד על העניין שהוא גילה בתחום זה של קנייה ומכירה של כלי נשק, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהודייתו. אנו סבורים כי ראיות אלו, בנוסף לאחרות אותן מנה בית משפט קמא, די היה בהן כדי לבסס את הרשעת המערער גם בעבירות נשוא האישום השלישי, ומכאן מסקנתנו כי דינו של הערעור על ההרשעה להדחות, וכך אנו סבורים כי יש לנהוג גם בערעור על העונש. אין צורך להרבות מלים על החומרה הכרוכה בעבירות בנשק, וחמורה שבעתיים העובדה כי המערער חטא בתחום זה שוב ושוב. אף אם נניח לטובתו כי הוא חטא בתחום זה מחמת הפיתוי לזכות ברווח קל, נדמה כי מותר להוסיף ולקבוע שהוא גם ידע כי נשק מסוג זה הנמכר ללא פיקוח הרשויות, עלול למצוא את דרכו לידיים עברייניות או עוינות. סכנה זו היא מוחשית, ובשנים האחרונות היא גבתה מחיר דמים יקר, גם ובעיקר של חפים מפשע. אכן, המערער הנו אדם צעיר, וכליאתו לתקופה ממושכת בוודאי לא תיטיב עמו, אך הנאשם גם הוכיח כי הנו מסוכן לציבור, ולא רק עקב פעילותו בתחום עבירות הנשק, אלא גם עקב נכונותו לפגוע בשוטר שכל "חטאו" נבע מכך שהוא נקלע במקרה למסלול נסיעתו בעת שמילא את תפקידו. אמנם נכונה טענתו של בא-כוח המערער כי הפגיעה בניידת ובשוטר לא הסתיימה בתוצאה קשה, אך גם ברור כי לא חרטתו של המערער גרמה לכך, אלא יד המזל, ועל כן לא היה מקום לזקוף עניין זה לזכות המערער כנימוק לקולא. לנוכח כל האמור, דעתנו היא כי אף שעונש המאסר שנגזר בתיק זה אינו קל, אין לומר עליו כי הוא חורג מרמת הענישה המקובלת, ומכל מקום הוא הולם את חומרת המעשים בהם חטא המערער. הערעור נדחה. ניתן היום, ח' בתמוז תשס"ג (8.7.2003). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01068730_O06.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il