ע"פ 6570/01 — בן ציון לואשוילי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6570/01 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6570/01 ע"פ 6583/01 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת א' חיות המערער בע"פ 6570/01: בן ציון לויאשוילי המערער בע"פ 6587/01: איליה מלמד נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 15.7.01 בת"פ 5212/99, שניתן על-ידי כבוד השופטים ד' בר-אופיר, ה' אחיטוב-הרטמן, ונ' לידסקי תאריך הישיבה: כ"ה בטבת תשס"ד (19.1.04) בשם המערער בע"פ 6570/01: עו"ד משה מרוז בשם המערער בע"פ 6587/01: עו"ד אלמוגית שטרית בשם המשיבה: עו"ד נעמי כץ פסק-דין השופטת ד' דורנר: 1. ביום 19.10.99, בשעות הערב, התקבלה הודעה טלפונית במשטרה על חטיפתו של אדם. המודיע – שלמה עובייד (להלן: עובייד) – סיפר כי בתחילה אימו, ולאחר-מכן גם הוא בעצמו, ראו, מבעד לחלון דירתם ברח' שנקר בחולון, שני אנשים הגוררים אדם תוך הכאתו אל מכונית לבנה מסוג פיאט דוקאטו או ריתמו, ולאחר-מכן נוסעים בה במהירות דרך רחוב שהכניסה אליו הייתה אסורה. מספר שעות לאחר קבלת ההודעה, נמצאה גופתו של יוסף הדר, חלפן כספים בן 65, כשהיא כפותה בידיה וברגליה (להלן: המנוח). על הגופה היו גם סימני חבלה. בבדיקה הפתולוגית נמצאו גם דימומים ושפשופים בפנים ובגפיים ושברים בצלעות, אך נקבע כי חבלות אלה לא גרמו ישירות למוות, אלא שהמנוח, שסבל קשה מטרשת עורקים, ואף עבר ניתוח מעקפי-לב, נפטר כתוצאה מכישלון לבו, שנגרם על-ידי ההלם האמוציונלי, בו לקה בעקבות מעשי האלימות שנעשו בו. ביקור המשטרה בדירתו של המנוח העלה כי הדירה נפרצה, כי ארונותיה היו פתוחים לרווחה, וכי חפצים פוזרו בבית, תוך שניכר היה כי נערך "חיפוש" בדירה. בחקירה התברר, כי יומיים לפני הרצח, בתאריך 17.10.99, בשעות אחר-הצהריים, שכרו המערער בע"פ 6570/01 – בן ציון לויאשוילי (להלן: לויאשוילי) – וזאב שמיאן (להלן: שמיאן) מכונית מסוג פיאט דוקאטו מחברת השכרה. תדפיסי שיחות הטלפונים הסלולריים של השניים העלו כי התנהלו שיחות במועדים הרלוונטיים בין לויאשוילי, לבין בת-זוגו זמפירה דוידוב (להלן: דוידוב), ובין לויאשוילי, המערער בע"פ 6587/01, איליה מלמד (להלן: מלמד), ודוידוב, לבין שמיאן. תדפיסים אלה – המבוססים על רישומי שיחות שנקלטו על-ידי מערכות המחשב של חברת הסלולר, בהתאם לאזור הימצאות מכשיר הטלפון שממנו נערכו השיחות – העלו גם כי לויאשוילי נמצא היה בחולון בשעות הרלוונטיות. הארבעה, שני המערערים, שמיאן, ודוידוב, וכן אחד, ג'ון חרר (להלן: החבורה), נעצרו כחשודים בפרשה. במהלך חקירתם, הסכימו שמיאן ודוידוב לספר את אשר אירע. מדבריהם עולה, כי המערערים, וכן חרר, שמיאן, ודוידוב, קשרו קשר לשדוד את המנוח. לאחר שעקבו אחר המנוח במשך מספר ימים, הם שכרו מכונית מסוג דוקאטו, הצטיידו בחבלים, ציפית של כר ונייר-דבק שקוף, והמתינו במכוניתם במגרש חניה בחולון, בסמוך לבית-המנוח, שנהג לחזור באוטובוס. על דוידוב הוטל לעקוב אחרי המנוח בעת נסיעתו ולהודיע ליתר בני החבורה על תנועותיו, וכך עשתה. משהתקרב המנוח למגרש החניה, החבורה תקפה אותו, התגברה על התנגדותו, הכניסה אותו למכוניתה, סתמה את פיו בנייר-דבק ואת ראשו כיסתה בציפית הכר, ונטלה ממנו 130,000 ש"ח שנשא עימו. החבורה נסעה במכונית למגרש חניה בסמוך לדרך בן-צבי, ושם חנתה. לויאשוילי חזר ונסע לבית-המנוח בחולון בנוטלו עימו את מפתח דירתו על-מנת לחפש אחר כסף נוסף, ואליו נילוותה דוידוב, תוך שיתר בני החבורה המתינו עם המנוח. במהלך היעדרות השניים, שנמשכה כשעה וחצי, התקשר שמיאן אל לויאשוילי, והסביר לו כי לא ניתן להחזיק במנוח זמן כה רב, וכי יש לשחררו. לויאשוילי התנגד לכך ודרש כי ימתינו הם לשובו. בתוך כך, המנוח ניסה להשתחרר, ואז הוכה הוא על-ידי מלמד ואיבד את הכרתו. כאשר שב לויאשוילי, לאחר שהסיע את דוידוב לתחנה המרכזית, הוחלט להשאיר את המנוח כשהוא מחוסר-הכרה ליד מתקן האשפה שבמגרש החניה מתוך תקווה שהוא יימצא על-ידי אחרים. לאחר דברים אלה, חילק לויאשוילי את הכסף השדוד בין בני החבורה, והם נפרדו. לויאשוילי, בחקירתו במשטרה, הכחיש כל קשר לפרשה ואף טען טענת אליבי, לפיה בשעות הרלוונטיות היה בקיוסק במרכז המסחרי בלוד. מלמד שתק בחקירתו. 2. שמיאן, ודוידוב הואשמו בכתב-אישום נפרד. דוידוב הואשמה בעבירות קשירת קשר, חטיפה לשם כליאה, ושוד, ואילו שמיאן הואשם בעבירות אלה, ובנוסף, גם בסיוע לרצח. השניים הורשעו על-יסוד הודאתם. דוידוב נידונה לשלוש שנות מאסר, מתוכן שנה לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי, ואילו על שמיאן הוטלו 11 שנות מאסר, מתוכן תשע שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. המערערים וחרר הואשמו בכתב-אישום אחד אחר בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, בעבירות קשירת קשר, חטיפה, כליאה ושוד, וגם בעבירת הרצח, על-פי חלופת סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 – גרימת מוות במזיד תוך ביצוע עבירה. במהלך המשפט, לאחר שחרר סבל מהתקף פסיכוטי, הסכימה המדינה להסדר טיעון, ועל-פיו, הורשע הוא על-יסוד הודאתו בסיוע לרצח, ונדון הוא ל-13 שנות מאסר, מתוכן עשר שנים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי. בנוסף, שמיאן ודוידוב חזרו בהם מדבריהם במשטרה, הם הוכרזו כעדים עוינים, והודעותיהם הוגשו כראיה לתוכנן מכוח סעיף 10א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. בנוסף, העידו עובייד ואימו שרה על אשר ראו, והפתולוג ד"ר היס הסביר, כי בחסימת הפה הגורמת להפרעה במערכת הנשימתית ומכות הגורמות לסערת רגשות, די היה כדי להביא למותו של המנוח, חולה הלב. המערערים העידו להגנתם והכחישו מעורבותם בפרשה. לויאשוילי חזר על דבריו במשטרה, לרבות טענתו כי היה בלוד, ומשעומת עם התדפיס הסלולרי המוכיח כי היה בחולון, חזר בו וטען כי אפשר ואכן נסע לכיוון חולון. מלמד, אשר כאמור בחר במשטרה בזכות השתיקה, טען כי בעת ביצוע המעשה שהה בצפת. אימו, שהעידה להגנתו, סיפרה כי היא זו ששוחחה בטלפון הנייד של בנה עם חבריו, שעה שהוא עצמו היה בצפת. 3. בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופטים דוד בר-אופיר, הדסה אחיטוב-הרטמן ונירה לידסקי), דחה את עדויותיהם של שמיאן, דוידוב, המערערים, ואימו של מלמד, כבלתי-מהימנות, והעדיף על-פני עדויות שמיאן ודוידוב את הודעותיהם במשטרה. בית-המשפט קבע, כי אמרת החוץ של שמיאן – שהוא העד העיקרי – טעונה סיוע בשל טובת ההנאה שקיבל בכך שהואשם בסיוע לרצח בלבד, אך מצא את התוספת הראייתית הדרושה, בהודעתה של דוידוב, בשכירת מכונית הדוקאטו שהוכחה, בעדות עובייד על החטיפה, ובתדפיסי הטלפון. הערכאה הראשונה הגיעה למסקנה, כי מכלול ראיות זה מלמד כי המערערים היו שותפים לקשר, לחטיפה, לשוד, לכליאת השווא, ולגרימת מותו של המנוח, וכי השניים צפו כי כתוצאה מכפיתת המנוח, חסימת פיו, הכאתו, והשארתו מחוסר-הכרה, ייגרם מותו. המערערים הורשעו איפוא בעבירות שיוחסו להם בכתב-האישום ונדונו למאסר-עולם. הערעורים מופנים כנגד ההרשעה. 4. המערערים טענו, מפי סניגוריהם – עורך-הדין משה מרוז, שייצג את לויאשוילי, ועורכת-הדין אלמוגית שטרית, באת-כוחו של מלמד – כי הראיות עליהן הסתמכה הערכאה הראשונה אינן מספיקות להרשעה. הסניגורים הצביעו על סתירות ואי-התאמות בין הודעת שמיאן לבין הודעת דוידוב, ובין דברי השניים לבין דברי עובייד באשר למספר האנשים שהיו שותפים בחטיפה. הם הפנו לעדותו של שמיאן שהעיד על עצמו כי הוא אינו אדם מהימן, ולמפגשים במעצר בין שמיאן לדוידוב שאפשרו תיאום עדויות ביניהם. בנוסף, נטען כי דוידוב לא הייתה עדה לכל האירוע הפלילי, וממילא אין עדותה יכולה לסייע לעדות שמיאן. עורך-הדין מרוז אף הוסיף וטען, כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מן המכות שהוכה על-ידי מלמד, מעשה שלויאשוילי לא צפה, ושממילא לא הייתה לו המחשבה הפלילית הדרושה לגביו. 5. לא מצאתי בפרכות לכאורה עליהן הצביעו הסניגורים עילה להתערב בממצאיו העובדתיים של בית-המשפט המחוזי, המעוגנים היטב בחומר הראיות שבא בפניו. אמרת החוץ של שמיאן, שהיא הראיה המרכזית נגד המערערים, ושהועדפה על-פני עדותו, אינה עומדת לעצמה, אלא היא נתמכת בשורה של ראיות, המשתלבות כולן בגרסת שמיאן. כך, אמרת החוץ של דוידוב, הזהה בפרטיה לסיפורה, עדי הראיה שראו כי החטיפה בוצעה במכונית מסוג דוקאטו, שכירת מכונית מאותו סוג על-ידי שמיאן ולויאשוילי, והתדפיסים הסלולריים – המוכיחים את הקשר בין המערערים לשמיאן ולדוידוב, ואף ממקמים את לויאשוילי בחולון, העיר בו בוצעה העבירה – מהווים כולם תמיכה חזקה באמרת החוץ. הממצא בדבר השתתפות המערערים במעשים הפליליים מושתת איפוא על מארג ראיות המורכב מראיות ישירות בהן ניתן אמון, וראיות נסיבתיות אובייקטיביות המשתלבות בראיות הישירות. מארג זה מוכיח גם את היסוד הנפשי הדרוש. 6. כאמור, מלמד, אשר תקף את הממצאים העובדתיים גרידא, לא חלק על שממצאים אלה – בהנחה שהם נכונים – מבססים את היסוד הנפשי הנדרש. לעומתו, טען כאמור לויאשוילי, ראשית, כי מלמד הוא זה שגרם למותו של המנוח, ושנית, כי הוא לא צפה מעשה זה, וממילא כי לא התקיים בו היסוד הנפשי הדרוש לעבירת הרצח. אך יש לדחות טענות אלה. אשר לטענה הראשונה, כאמור, לא באה בפני בית-המשפט המחוזי ראיה המוכיחה או אף מעלה ספק סביר בדבר קיום האפשרות כי דווקא המכות שהוכה המנוח על-ידי מלמד גרמו למותו. אלא נהפוך הוא, הוכח כי המנוח נפטר לאחר מכלול מעשי החבורה, ובתוכם, תקיפתו, סתימת פיו בנייר דבק, כיסוי ראשו בציפית הכר, החזקתו לתקופה ממושכת לאחר שלויאשוילי עמד על שלא ישוחרר עד לחזרתו, ומשחזר לויאשוילי, השארת המנוח כבול, מוכה ומחוסר-הכרה, במגרש-חניה. אשר לטענתו השנייה, המחשבה הפלילית הדרושה בעבירה של רצח בדרך גרימת מוות, תוך ביצוע עבירה, הינה צפיית האפשרות למות הקורבן. לא נדרש רצון של הנאשם לגרום למות הקורבן, אלא די בכך שהנאשם חזה מראש כי מעשהו עלול לגרום למותו. ראו ע"פ 125/50 יעקובוביץ' נ' היועץ המשפטי, פ"ד ו 514, בע' 599; וע"פ 881/78 משה נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 97, בע' 114. הלכה זו גובשה לפני חקיקת חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), תשנ"ד-1994 (להלן: תיקון 39). תיקון 39 קבע, בין היתר, הגדרות חדשות ליסוד הנפשי שבעבירה, שהביאו את המחוקק, בחוק העונשין (תיקון מס' 43) (התאמת דיני העונשין לחלק המקדמי ולחלק הכללי), תשנ"ה-1995, לקבוע הוראות שמטרתן יצירת התאמה בין הגדרות חדשות אלה לעבירות הספציפיות הישנות. סעיף 90א שהוסף בתיקון זה קובע, כי: בכל מקום בחיקוק שנחקק לפני תחילתו של חוק העונשין (תיקון מס' 39) (חלק מקדמי וחלק כללי), התשנ"ד-1994 ... ושבו היסוד הנפשי שבעבירה בא לידי ביטוי במונח (1) 'זדון' או 'מזיד' – יהיה היסוד הנפשי הדרוש להתהוות העבירה – מודעות כאמור בסעיף 20(א) רישה, ולעניין תוצאת המעשה הנמנית עם פרטי העבירה – גם פזיזות. בהיות עבירת גרימת מוות, תוך ביצוע עבירה, עבירה תוצאתית, היסוד הנפשי הנדרש לה הוא, על-פי סעיפים 20(א) רישא ו-90א לחוק העונשין, "מודעות לאפשרות גרימת המוות ופזיזות ביחס לתוצאה זו" (ע"פ 4389/93, 4497 מרדכי נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 239, בע' 247). תיקון 39 עיגן איפוא את ההלכה הפסוקה המושרשת. בענייננו, ברור הוא, כי המערערים ידעו כי המנוח עלול למות אם לא יקבל טיפול רפואי, ובהשאירם אותו מחוסר-הכרה וכפות במגרש-החניה, לאחר מסכת ההתעללות שעבר על ידם, ועל-ידי שאר בני חבורתם, הביעו הם למיצער אדישות, באשר לתוצאה האפשרית של מותו. יש לדחות איפוא את שני הערעורים. ש ו פ ט ת השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינה של השופטת דורנר. ניתן היום, י"ט בשבט תשס"ד (11.2.04). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01065700_L06.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il