ע"פ 6487/10 — פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6487/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6487/10 לפני: כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט נ' סולברג המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 13.7.10 בתפ"ח 21652-06-09 שניתן על ידי כבוד השופטים מ' פינקלשטיין, ל' ברודי וע' גרוסקופף תאריך הישיבה: י"ח באדר תשע"ב (12.3.12) בשם המערער: עו"ד א' קעטבי בשם המשיבה: עו"ד ד' פינקלשטיין פסק-דין השופטת ע' ארבל: ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כבוד השופטים מ' פינקלשטיין, ל' ברודי וע' גרוסקופף), שהשית על המערער עונש של שבע שנים וחצי מאסר בפועל, 12 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור תוך שלוש שנים עבירה לפי סימן ה' לפרק י' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק), ופיצויים למתלוננות בסך כולל של 45,000 ש"ח. רקע והליכים 1. המערער הורשע על יסוד הודאתו בהסדר טיעון בעובדותיו של כתב אישום מתוקן, הכולל שני אישומים בעבירות מין שבוצעו במועדים שונים בשתי מתלוננות. על-פי האישום הראשון, ביום 20.6.09, בסמוך לשעה 4:29 לפנות בוקר, פרץ המערער לבית המתלוננת א.ש (להלן: המתלוננת 1). המתלוננת 1 התעוררה למשמע רעש הכלבים הנובחים, קראה לבתה, ומשלא נענתה, קמה ממיטתה ופנתה למקלחת, שם הבחינה במערער. המערער תפס במתלוננת 1 והדף אותה לחדר השינה, חרף התנגדותה. אגב ניסיונה להדוף את המערער, שרטה אותו בפניו, בגבו ובצווארו ונשכה אותו בחלקי גופו. המערער גרר אותה למיטה, נשכב מעליה, הפשיל את מכנסיה וחיכך את איבר מינו בין ירכיה. המתלוננת 1 השתוללה וביקשה מהמערער שיניח לה. המערער לא חדל ואף בכייה של בתה התינוקת, ששכבה לידה, לא הניא אותו ממעשיו. המערער הכניס את קצה אצבעו לפי הטבעת של המתלוננת 1, תוך שאונן באיבר מינו והתחכך בגופה עד שהגיע לפורקנו, כל זאת חרף התנגדותה וצעקותיה של המתלוננת 1. לאחר מכן נמלט מן הבית. בגין אישום זה הורשע המערער בעבירות של התפרצות למקום מגורים לפי סעיף 406(ב) לחוק ומעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק. 2. האישום השני מתאר מקרה דומה. ביום 30.5.09, בסביבות שעה 4:45 לפנות בוקר, פרץ המערער לביתה של המתלוננת מ.ב (להלן: המתלוננת 2) וחתך את חוטי הטלפון שבביתה. המתלוננת 2 ישנה באותה עת במיטתה. המערער החל לאונן ליד המתלוננת 2 כשמכנסיו מופשלים. המתלוננת 2 התעוררה בבהלה משנתה. בהמשך, השכיב את המתלוננת 2 על גבה ועלה עליה כאשר היא מתחננת שיחדל ממעשיו. ואולם המערער הפשיל את מכנסיה ותחתוניה והתחכך באיבר מינה. לאחר מכן הורה לה להסתובב על בטנה והיא עשתה כן. המערער חיכך את איבר מינו באזור פי הטבעת של המתלוננת 2 או באזור איבר מינה. היא צרחה ובתגובה הניח את ידו על פיה והורה לה להירגע. לאחר מכן קם מהמיטה, שאל את המתלוננת 2 אם היא נהנתה ונטל את הטלפון הנייד שלה. הוא נעל את דלת הבית ונמלט. בגין אישום זה הורשע המערער בעבירות של התפרצות למקום מגורים לפי סעיף 406(ב) לחוק, גניבה לפי סעיף 384 לחוק ומעשה מגונה לפי סעיף 348(ג) לחוק. 3. הסדר הטיעון גובש במהלך ניהול הוכחות, לאחר שאחת המתלוננות כבר העידה. ההסדר כלל הסכמה רק לגבי הפיצוי למתלוננות, שהופקד מבעוד-מועד בקופת בית המשפט. 4. בבית המשפט המחוזי נחלקו הדעות באשר לעונש המאסר הראוי בנסיבות העניין. השופט גרוסקופף בדעת רוב, אשר אליה הצטרף השופט פינקלשטיין, ציין בפתח גזר דינו כי מדובר במקרה קשה "המעורר דילמה בין דרישות צדק סותרות", כאשר כוונתו לנזק והטראומה שחוו המתלוננות אל מול נסיבות חייו האומללים של המערער. בין השיקולים לחומרה ציין בית המשפט את חומרתן הרבה של העבירות, המתקרבות לרף העליון של עבירות המין; הנזק הקשה לקורבנות כפי שעולה מתסקירי הקורבן שהוגשו; והתרשמותו של שירות המבחן בדבר מסוכנותו הגבוהה של המערער. לצד זה, ייחס בית המשפט משקל לנסיבות חייו הקשות של המערער. מעדויות ההגנה וחוות הדעת שניתנו בעניינו, עולה כי בגיל 6 חווה התעללות מינית חמורה מצד חונך בבית הספר שבו למד. לאחר זמן מה, התגרשו הוריו והמערער החל "להתגלגל" בין בתי הוריו לבין מוסדות שונים. אמו סבלה ממחלת נפש ואביו נקט נגדו באלימות פיסית. התדרדרותו הובילה אותו לרחוב ואף לעיסוק בזנות, כאשר מעת לעת בחר לאשפז עצמו בבית חולים. רק בגיל 17 מצא מקום יציב במוסד, שם נראה היה כי עלה על דרך המלך. בעקבות מה שנחזה כשיקום מוצלח, גויס לצה"ל ושירת כשנתיים עד למעצרו. בית המשפט התחשב גם בהודאת המערער, שאמנם ניתנה לאחר פתיחת המשפט, אך חסכה מזמנו של בית המשפט; ובסיכויי שיקומו של המערער, שהוכיח בעבר כי תחת טיפול והדרכה מתאימים, ביכולתו לבצע שינוי דרמטי באורחות חייו. בית המשפט סבר כי האיזון הנכון בין השיקולים הנזכרים מחייב הימנעות ממיצוי מלוא חומרת הדין עם המערער ונקיטת דרך ביניים בין עמדת המשיבה (שעתרה לעונש של 10 שנות מאסר בפועל) לבין עמדת ההגנה (שעתרה לעונש של 5 שנים), וגזר את עונשו כמפורט לעיל. בדעת מיעוט סברה השופטת ברודי כי אין מקום ליתן משקל כה משמעותי ומכריע לנסיבות האישיות של המערער. היא הטעימה כי המערער ביצע מעשים קשים ואכזריים, כי הנזק לקורבנות קשה ביותר ורמת הסיכון להישנות אלימות מינית מצדו גבוהה. על רקע זה, סברה כי יש להשית על המערער את עונש המאסר שהתבקש על-ידי המשיבה – 10 שנים. בצד זה, הסכימה ליתר רכיבי גזר הדין שבדעת הרוב. 5. בא כוחו של המערער עותר להקלה בעונשו של המערער. שתי טענות מרכזיות בפיו – האחת, כי לא ניתן משקל מספיק לנסיבות חייו הקשות והחריגות של המערער ואלה מצדיקות הקלה נוספת בעונשו. השניה, כי נפלה טעות בגזר הדין. לדבריו, העבירות שיוחסו למערער בגזר הדין ושעל בסיסן נגזר דינו חמורות מהעבירות שבהן הודה והורשע. על-פי הטענה, בהסדר הטיעון הוסכם בין הצדדים כי המערער יודה במסגרת האישום השני בעבירה לפי סעיף 348(ג), שעונשה הוא שלוש שנות מאסר. אלא שכתב האישום הסופי שהגישה המשיבה לבית המשפט כלל באישום השני עבירה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1), שעונשה הוא שבע שנות מאסר. בא כוח המערער הבחין בטעות במהלך הדיון בבית המשפט המחוזי והמשיבה אישרה כי מדובר בשגגה. בהכרעת הדין פירט, אפוא, בית המשפט את הסעיף הנכון – 348(ג) – אולם כתב האישום לא תוקן. בהמשך, הוחלף בא כוח המערער בסנגור אחר לבקשת המערער, ומכאן והלאה התייחסו הצדדים ובית המשפט, לרבות בגזר הדין, מבלי משים לכתב האישום שלא תוקן. בא כוח המערער סבור כי לא מדובר בטעות סופר שנפלה בגזר הדין אלא בטעות מהותית, שתוצאתה היא החמרה משמעותית בעונשו של המערער. 6. באת כוח המשיבה גורסת מנגד כי יש לדחות את הערעור. היא אישרה כי נפלה טעות בסעיף החוק באישום השני בכתב האישום, כטענת בא כוח המערער, וציינה כי הסעיף הנכון הוא זה שצוין בהכרעת הדין. אולם לשיטתה, בית המשפט המחוזי היה מודע לטעות שבכתב האישום ואין לכך כל משמעות לעניין העונש שנגזר על המערער. היא הדגישה כי בעובדות שפורטו בכתב האישום המתוקן אין כל פגם וכי בית המשפט המחוזי גזר את דינו של המערער על בסיסן. עוד טענה היא כי דווקא האישום הראשון היה במוקד ונתפס כחמור יותר. כך או כך, טענה באת כוח המשיבה כי העונש שנגזר על המערער הוא קל בנסיבות העניין, תוך שעמדה על חומרת מעשיו, מסוכנותו הגבוהה והנזק הרב שגרם למתלוננות. הכרעה 7. עיינו בכתב הערעור על כל צרופותיו ובמכתב שמסר המערער לידינו, שמענו את טענות הצדדים בדיון – את אביו של המערער, את המערער עצמו ואת התנצלותו על מעשיו, והחלטנו כי דין הערעור להידחות. לא מצאנו כי המקרה הנוכחי נופל לגדר המקרים החריגים שבהם תתערב ערכאת הערעור בחומרת העונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית (ראו למשל: ע''פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.06); ע''פ 9437/08 אלגריסי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 12.5.09)). 8. אלימות מינית פוגעת אולי יותר מכל בנפשו של הקורבן ומותירה בה צלקות שלא תימחינה במשך שנים רבות, אם בכלל. כפי שציין בית המשפט המחוזי, המקרה שלפנינו מתקרב לרף העליון של עבירות המין מבחינת חומרתו. המערער פלש לבתיהן של המתלוננות באישון לילה וכפה עליהן את יצריו חרף תחינותיהן והתנגדותן. באישום הראשון בוצעו המעשים בנוכחותה של בתה התינוקת הבוכייה של המתלוננת 1. מעשי האישום השני בוצעו לאחר תכנון מוקדם ותוך ניתוק המתלוננת מהעולם החיצון על-ידי חיתוך חוטי הטלפון שבביתה ונטילת הטלפון הנייד שהיה ברשותה. בשני המקרים בוצעו המעשים בביתן של המתלוננות, מקום מבטחן, באופן שיש בו כדי לערער את תחושת הביטחון האישי והמרחב הפרטי של הקורבנות. דווחנו על-ידי באת כוח המשיבה כי המתלוננות, שהיו נשים עצמאיות ואסרטיביות, סובלות היום מתסמינים פוסט-טראומטיים, כפי שעולה גם מתסקירי הקורבן בעניינן. בעקבות האירועים, עזבה המתלוננת 1 את מקום עבודתה. המתלוננת 2 עזבה את דירתה. אין ספק כי מעשיו של המערער והשלכותיהם יהדהדו בחייהן של המתלוננות עוד שנים רבות. במקרים קשים מעין אלה, ראוי ליתן הבכורה לשיקולי הגמול וההרתעה לנוכח חומרת המעשים והנזק בצידם, כאשר נסיבותיו האישיות של הנאשם תיסוגנה על-פי רוב (ראו למשל: ע"פ 2235/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 32 (לא פורסם, 17.11.08)). ואולם במקרה שלפנינו, חרף חומרתו, יוחס לנסיבותיו האישיות של המערער משקל רב. אין חולק כי מדובר בנסיבות קשות בצורה יוצאת דופן. עיון בנספחי הערעור וביניהם האבחון הפרטי שערך ד"ר נמרוד שני, תסקירי שירות המבחן ומסמכים רבים מטעם רשויות הרווחה, מעלים תמונת חיים אומללה ביותר. המערער עבר תקיפה מינית בהיותו ילד רך בשנים, שהשלכותיה מעולם לא טופלו כראוי, בין היתר, מאחר שגדל במסגרת משפחתית כאוטית, אלימה ובלתי מתפקדת, שהובילה להיטלטלותו ממוסד למוסד. לא מן הנמנע כי בשל קורות אלה התדרדר המערער לביצוע הפשעים המיוחסים לו בתיק זה. לפיכך גם אנו סבורים כי היה מקום להקל בעונשו מטעם זה. עם זאת, לא ניתן להתייחס לחומרת המעשים והשלכותיהם מזה ולנסיבותיו האישיות של המערער מזה כאל דרישות סותרות של צדק. אין אלה שיקולים מעוינים על כפות המאזניים. המערער נענש על מעשיו, ובתוך כך יש להביא בחשבון את נתוניו האינדיבידואליים במשקל הראוי להם. נסיבותיו האישיות של הנאשם הן עוד שיקול שיש לאזן אל מול שיקולי הגמול וההרתעה, המקבלים משנה-תוקף במקרים אלימים דוגמת המקרה שלפנינו. 9. סיכומו של עניין, התרשמנו כי לנסיבותיו האינדיבידואליות של המערער יוחס משקל משמעותי, כמעט מכריע, בגזר הדין. נוטים אנו לדעה כי לא היה מקום לייחס משקל כה רב לשיקול זה, כפי שהעירה השופטת ברודי בדעת מיעוט. בנסיבות אלה, אין בכוחו של שיקול זה להצדיק הקלה נוספת בעונש. זאת, אף בהינתן תסקיר שירות המבחן המשלים שהוגש. אף שמדובר בתסקיר חיובי מזה שהוגש בעת הטיעונים לעונש בבית המשפט קמא, אין בו כדי להצדיק הפחתה נוספת בעונש לרקע המשקל הרב שניתן לשיקול האישי. 10. באשר לטענת בא כוח המערער כי נפלה טעות בגזר הדין, שהובילה להחמרה בענישת המערער. אכן, גזר הדין מפנה בתיאור האישום השני לסעיף עבירה מחמיר מזה שהורשע בו המערער. אולם אין מחלוקת כי בדיון בבית המשפט המחוזי הסבו הצדדים את תשומת לבו של בית המשפט לטעות שנפלה בכתב האישום המתוקן. הכרעת הדין והעובדות כפי שפורטו משקפות זאת. התרשמנו כי הטעות שנפלה בהפניה לסעיף החוק בגזר הדין איננה מהותית. הטעות נעשתה מבלי משים ואין משמעה כי בית המשפט גזר על המערער עונש חמור מזה שהיה נגזר עליו אילו היה מצוין הסעיף הנכון. עונשו של המערער נגזר על בסיס העובדות שעליהן הוסכם. מלבד הטעות בציון הסעיף, שמקורה כנראה בכך שלא תוקן כתב האישום, אין עדות בגזר הדין לכך שבית המשפט דן את המערער על סמך עבירה חמורה מזו שהורשע בה. על כל פנים, אנו סבורים כי העונש אינו מחמיר יתר על המידה עם המערער, כאמור. 11. לא נסיים בלי להדגיש את החשיבות שבהענקת טיפול למערער, שיהיה בו כדי לקדם את שיקומו בין כותלי בית הכלא. מחוות-דעתו של ד"ר שני, מהתסקיר המשלים ומהמכתב שהגיש המערער בדיון עולה כי המערער מבקש סיוע וזקוק לו. גם גורמי הטיפול בשירות בתי הסוהר סבורים כי הוא זקוק לטיפול אינטנסיבי. דווחנו בדיון כי המערער סיים קבוצה ראשונית להעלאת המודעות בנושא האלכוהול וכיום הוא משתתף בקבוצות פסיכו-חינוכיות להעלאת המודעות בתחום המיני. עם זאת, אין הוא עומד בעת הנוכחית בקריטריונים לטיפול גמילה מאלכוהול בכלא חרמון, שרק בעקבותיו יוכל לעבור טיפול ייעודי לעברייני מין. קוראים אנו לגורמי הטיפול בשירות בתי הסוהר לעשות מאמץ ולשלב את המערער ככל הניתן במסגרות הטיפוליות הנחוצות לו. כפי שהצביע בית המשפט המחוזי, הוכח בעבר כי למערער פוטנציאל שיקום באמצעות הדרכה וטיפול מתאימים. יש לזכור גם כי מדובר בבחור צעיר שכל החיים לפניו. אנו מקווים בכל לב כי בעת שהותו בין כותלי בית הסוהר יתאפשר לו לקבל ולנצל את הכלים הדרושים לו לצורך שיקומו. הערעור, אפוא, נדחה. ניתנה היום, כ"א באדר תשע"ב (15.3.12). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10064870_B02.doc עכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il