ע"פ 6290/12 — פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 6290/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 6290/12 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' עמית כבוד השופט א' שהם המערער: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. פלוני 3. פלוני ערעור על גזר-דין של בית המשפט המחוזי לנוער בירושלים מיום 6.6.12 בתפ"ח 44154-07-11 מיום 6.6.2012 שניתן על ידי כבודי השופטים: צ' סגל – סג"נ, מ' יועד הכהן וב' גרינברגר תאריך הישיבה: י"ב בכסלו התשע"ג (26.11.2012) בשם המערער: עו"ד אוסאמה חלבי בשם המשיבה 1: עו"ד סיוון רוסו בשם שירות המבחן: גב' תגריד נעאמנה-אברהים פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט לנוער בבית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיאה צ' סגל והשופטים מ' יועד הכהן וב' גרינברגר) מיום 6.6.2012 (תפ"ח 44154-07-11). 2. המערער הורשע – על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון – בשורה של עבירות מין כלהלן: בגדר האישום הראשון – עבירה של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1), (4), (5) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (שלושה מעשים); עבירה של מעשים מגונים לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) ו-(5) לחוק העונשין (שני מעשים); בגדר האישום השני – עבירה של ניסיון למעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) בצירוף סעיף 25 לחוק העונשין ועבירה של מעשה מגונה לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) לחוק העונשין. לפי האישום הראשון, הודה המערער כי החל מספטמבר 2009 ועד למעצרו במהלך חודש יולי 2011 בערך, ביצע עם נאשם אחר בהזדמנויות שונות מעשים מגונים ומעשי סדום במתלונן ס', קטין שהתגורר בשכנות אל השניים. המערער והנאשם האחר לקחו את ס' לשובך יונים וקשרו אותו אליו. אז, החלו לבצע בו מעשי סדום ומעשים מגונים; תחילה היה זה המערער שהחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של ס', תוך שהוא מסב לו כאבים, בעוד הנאשם האחר מתחכך בו מלפנים, ובסמוך לאחר מכן, התחלפו השניים במקומותיהם ופעלו באותו אופן. בעקבות כך, הגיע המערער לפורקן מיני. באירוע נוסף, לקחו המערער והנאשם האחר את ס' שוב לשובך היונים, הפשיטוהו מבגדיו, התפשטו אף הם מבגדיהם וקשרו אותו שוב לשובך היונים. תחילה היה זה הנאשם האחר שנצמד לס' מלפנים והחדיר את איבר מינו בין רגליו בעוד המערער מחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של ס'. לאחר מכן, התחלפו השניים במקומותיהם ופעלו באופן המתואר כמקודם. גם הפעם הגיע המערער במהלך אקט זה לפורקן מיני. מספר ימים לאחר מכן, במהלך חודש יולי 2011, פגשו השניים את ס', הובילוהו לבניין בו מתגורר המערער, הפשיטוהו מבגדיו והתפשטו אף הם. ושוב, כמקודם, המערער ניצב מאחוריו והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של ס', והנאשם האחר ניצב מלפניו והחדיר את איבר מינו בין רגליו. בעודם עומדים להחליף מקומותיהם כבאירועים הקודמים, הופרעו על ידי רעש חיצוני וחדלו ממעשיהם. לפי האישום השני, המתייחס למערער, ביולי 2011 פגש המערער בשכונה בה התגורר את מ', הובילו לשובך היונים, אחז בו וניסה להפשיטו ממכנסיו. מ' ניסה להימלט ואף הטיח את במערער כי יספר על כך להוריו. לאחר מכן, הפשיט המערער את מ' ממכנסיו, התפשט אף הוא, הצמיד את איבר מינו לפי הטבעת של מ' והתחכך בו. מיד בתום האירוע, עזב מ' את המקום מפוחד והטיל את מימיו בבגדיו. באותו לילה שלאחר האירוע, ניעור משנתו כשהוא מפוחד וצועק. 3. המערער כאמור, הודה במעשיו והורשע בעבירות שיוחסו לו. 4. על בסיס הרשעה זו, גזר בית המשפט לנוער בבית המשפט המחוזי על המערער עונש של 24 חודשי מאסר בפועל החל מיום מעצרו; 18 חודשי מאסר על תנאי והתנאי הוא שלא יעבור במשך שנתיים מיום שחרורו עבירת מין כלשהי מסוג פשע לפי סימן ה' לחוק העונשין; ופיצוי למתלונן ס' בסך 15,000 ש"ח ופיצוי למתלונן מ' בסך 10,000 ש"ח. 5. על גזר דין זה ערער המערער שבפנינו. במסגרת הערעור, טוען בא כוחו, כי טעה בית המשפט המחוזי לנוער באבחנה שעשה בין המערער לבין הנאשם האחר לעניין העונש ומשהחמיר בעונשו של המערער לעומת שותפו בכתב האישום. לטענתו, היה על בית המשפט להעמיד את עונש המאסר בפועל על לא יותר מ-18 חודשים. בא כוח המערער סבור, כי בית המשפט המחוזי לנוער לא נתן משקל ראוי לקולה להבדל הגילאים בין המערער (יליד יוני 1996) לבין הנאשם האחר (יליד מארס 1995). עוד לטענתו, בית המשפט הפריז במתן משקל לחומרה לעובדה שהמערער הורשע בשני אישומים ואילו הנאשם האחר הורשע באישום אחד בלבד, שכן כמות העבירות שביצע כל אחד משני הנאשמים איננה מצדיקה כשלעצמה אבחנה ביניהם והחמרה בעונשו של המערער לעומת שותפו. עוד טוען בא-כוח המערער, כי בית המשפט לנוער לא נתן משקל כלל לטענת המערער שהוא עצמו היה קורבן לפגיעה מינית מצד הנאשם האחר, וזאת חרף העובדה שהיא קיבלה ביטוי ואישור בהודעתו במשטרה, בתסקירי שירות המבחן ובחוות הדעת של המומחה מטעם ההגנה. לטענת בא כוח המערער, בית המשפט לא נתן משקל כלל לעמדת נציג המדינה שהשיב לשאלת בית המשפט עצמו לעניין רמת הענישה לגבי כל אחד משני הנאשמים, שאיננו רואה הבדל בין השניים ושניהם נמצאים באותה רמת ענישה. לבסוף מוסיף וטוען בא כוח המערער, כי בסמוך לאחר מתן גזר הדין, הודיע הורי המערער, כי הם כבר שילמו למתלונן ס' 14,000 ש"ח במסגרת הסכם "עטווה" (הסכם להרגעת הרוחות והשכנת שלום). בתגובה, הודיע בית המשפט כי אם תוגש בקשה מוסכמת יתוקן סכום הפיצוי שנפסק למתלונן ס' בהתאם, אולם נציגת המדינה הודיעה כי איננה מסכימה לבקשת התיקון. לפיכך, מבקש בא כוחו של המערער מבית משפט זה להעמיד את יתרת סכום הפיצוי למתלונן ס' על 1,000 ש"ח. אשר למתלונן מ', טוען בא כוח המערער, כי הורי המערער פנו אל אביו של מתלונן זה בכוונה לשלם לו את הפיצוי והלה הודיע כי איננו מעוניין בפיצוי עבור בנו הקטין, כיוון שנערכה סולחה בין שתי המשפחות ושוררים יחסי שלום ביניהן. בהינתן עמדתו של המתלונן מ' כפי שבאה לידי ביטוי באמצעות אביו ואפוטרופוס הטבעי, מבקש בא כוחו של המערער כי בית משפט זה יבטל רכיב זה בעונשו של המערער. מנגד, המשיבה השיבה לערעור בדיון שבפנינו וטענה, כי מדובר בעבירות חמורות וכי הענישה במקרה זה הינה סבירה. 6. לאחר שעיינו בגזר דינו של בית המשפט לנוער ובהודעת הערעור, ולאחר ששמענו את טענות הצדדים, נחה דעתנו, כי דין הערעור להידחות. 7. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009, פסקה 11)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה ברורה שכזו לחומרה. 8. המערער ביצע מעשים קשים וחמורים ביותר בשני מתלוננים קטינים. המערער ניצל את חולשתם וגילם הרך של המתלוננים כמו גם את חוסר האונים שלהם וביצע את המעשים החמורים על מנת להגיע לסיפוק מיני. לעולם לא נוכל להשלים עם מעשים מעין אלה וכבר נפסק, כי יש להטיל ענישה כזו שתביע את הסלידה החברתית ממעשים כאלה ותגלם בתוכה את שיקולי הענישה ושיקולי הגמול. ברי, אפוא, כי מאחר ומדובר בעונשו של קטין וגם אם העבירות בעניינו חמורות מאוד, ההתייחסות אליו היא שונה במובן זה שעונשו ייגזר ברוח חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל"א-1971. כבר נקבע לא אחת בפסיקה, כי יש לשלב ענישה וטיפול, אשר מחד גיסא עונה על הצורך החברתי בהענשה ומאידך גיסא תורם הטיפול להגנה על החברה (ראו ע"פ 4920/01 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 18.10.2001)). 9. מתסקיר שירות המבחן שהוגש לבית משפט זה עולה, כי המערער אינו משולב בתוכניות חינוך ותעסוקה בכלא וכי הוא שוהה במשך כל היום בתא. יש לו קושי רציני בהשתלבות עם אסירים, מעורב בהפרות משמעת רבות, מסוכסך עם רוב אסירי בית הסוהר בכל האגפים ולטענתו הדבר נובע מהעובדה כי האסירים יודעים שהוא ביצע עבירות מין ומתנכלים לו. מטעם זה הוא אף אינו יכול להשתתף בחוגים שונים או בתכנית החינוך והתעסוקה. מחוות דעת מהכלא עולה, כי המערער הופנה לבדיקת מב"ן שהתרשמותו היתה כי קיימת בעניינו מסוכנות מינית, ולכן לא הומלץ על יציאותיו לחופשה ו/או שחרור מוקדם. המערער אף נפגש עם יועצת רשות שיקום האסיר ונוכח המסוכנות המינית והקושי שלו בשיתוף פעולה בשיחה, הוחלט בשלב זה שלא תיבנה עבורו תכנית שיקומית. המערער הביע רצון להשתלב בתכנית טיפולית לפוגעים מינית, אולם כיום אין קבוצה טיפולית בכלא "אופק". לבסוף, שירות המבחן לא נתן המלצה טיפולית בעניינו של המערער, אולם חזר על המלצתו להתחשב בגילו הצעיר באשר לשיקולים לתקופת המאסר בפועל המוטלת עליו. 10. המערער נקלט בצו הסתכלות במעון נעול "נוף הרים" בירכא אולם הוא הוחזר למעצר עד תום ההליכים נגדו לאחר תום תקופת הסתכלות, בשל אי התאמתו למעון. 11. לטענת בא כוח המערער, כאמור, היה על בית המשפט להטיל על המערער עונש זהה לזה של הנאשם האחר. ברם, המערער הורשע באישום נוסף בעבירות אותן ביצע כנגד קטין נוסף. מטעם זה בלבד לא ניתן לומר, כי עונשו של המערער צריך להיות זהה לעונשו של הנאשם האחר. 12. אשר לטענת המערער, כי הוא עצמו היה קורבן בידי הנאשם האחר, שביצע בו עבירות מין בעבר – עובדת היותו הוא עצמו קורבן לאלימות מינית, גם לטענתו וגם לטענת הפסיכולוג, יצרה אצלו סינדרום פוסט טראומתי הבא לידי ביטוי במחשבות על האירוע שכופות עצמן עליו, פחדים שייאנס על ידי גברים, עצבנות יתר, עצב פנימי והכחשה טוטאלית לרגשות, "איטום רגשי" גם כאשר דובר על תכנים קשים, בעל תפיסת גוף מעוותת וקשיי הסתגלות חברתיים. מחוות דעת הפסיכולוג עולה, כי משפחתו של המערער דלת אמצעים כלכליים, בעלי השכלה נמוכה ומצויים במצוקה נפשית קשה, המחייבת טיפול. עם זאת, בית המשפט המחוזי לנוער קבע, כי עובדת היות המערער עצמו קורבן עבירות מין לא הוכחה בנסיבות המקרה, ולכן לא ניתן לייחס טענה זו כשיקול להקלה בעונשו. בנסיבות אלה, אין לי אלא לאמץ קביעה זו. 13. בנסיבות המקרה דנא ובמיוחד בשל גילו הצעיר של המערער, ראוי, אפוא, כי רשויות שירות בתי הסוהר יערכו באופן המתאים להענקת טיפול שיקומי ומקצועי לאסירים הזקוקים לכך עוד בעת ריצוי עונשם בין כתלי הכלא, הן בשל האינטרס האישי – על מנת לאפשר להם לטפל בבעייתם באופן מקצועי ויעיל ואולי אף להבין את הפסול שבמעשיהם, והן בשל האינטרס הציבורי – על מנת להפחית את מסוכנותם מפני הציבור, עת יצאו לחופשי. כך בעניינו של המערער. יש לעשות כל מאמץ, שהמערער, צעיר כל כך בגילו, יצליח להשתקם בבית הכלא ובכך יתרום לעצמו ולחברה, ובכך קורבנות עתידיים יינצלו. המערער הביע רצון להשתלב בתכנית טיפולית לפוגעים מינית ולכן יש למצוא עבורו תכנית שיקומית כבר עתה, שתטפל בבעייתו. יש להעבירו טיפול מוקדם וממושך לעברייני מין, שייצור לעתיד לבוא תשתית איתנה, ייתכן ואף ישפיע על אפשרות יציאותיו של המערער לחופשות וימנע את הידרדרותו בבית הכלא. ויפה שעה אחת קודם. סוף דבר 14. מן הטעמים שהובאו לעיל, הערעור נדחה, תוך הפנייה של תשומת לב רשויות שירות בתי הסוהר להעניק למערער טיפול שיקומי מקצועי, ככל שזה ניתן, בין כתלי הכלא. עותק מפסק דין זה יישלח לגורמים המתאימים בשירות בתי הסוהר, לטיפולם. ניתן היום, י"ח בכסלו התשע"ג (2.12.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12062900_H02.doc דפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il