פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 5238/99
בפני: כבוד השופט ת' אור
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
המערער: פלוני
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 5.7.1999 בתפ"ח
4038/98 שניתן על ידי כבוד השופטים:
א' משאלי, נ' ישעיה, מ' סוקולוב
תאריך הישיבה: כד' באייר תש"ס (29.5.2000)
בשם המערער: עו"ד שמואל פלישמן
בשם המשיבה: עו"ד עמנואל לינדר
בשם השירות המבחן: גב' שלומית מרדר
לנוער
פסק-דין
1. המערער נמצא אשם בבית המשפט המחוזי, בעבירה של אינוס שנעברה תוך גרימת חבלת גוף, ונידון לשמונה שנות מאסר לריצוי בפועל. כמו כן נדון למאסר מותנה בן שנתיים. הערעור מופנה הן כנגד ההרשעה והן כנגד חומרת העונש. עיקר טענתו של המערער כלפי ההרשעה הוא כי לא היה ראוי לסמוך את הכרעת הדין על עדותה היחידה של המתלוננת, וכי בשל היותו קטין, בעת ביצוע העבירה, צריך היה לקבוע את אשמתו בטרם ההרשעה.
לחילופין, מבקש המערער להקל בעונשו. הוא מבקש להביא בחשבון העונש, את העובדה שהיה קטין בעת ביצוע העבירה ואת העובדה שלא זכה, להשקפתו, לתסקיר ראוי משירות המבחן בשל שקצינת המבחן לא נפגשה עמו לצורך הכנת התסקיר.
2. לא מצאנו עילה להתערב בפסק הדין. העבירה בה הורשע המערער היא עבירה חמורה. על פי עדות המתלוננת פגש בה המערער לעת ערב עת שהילכה בסמוך לתחנת האוטובוסים המרכזית של תל-אביב. הוא ניסה לנשקה ומשדחתה אותו הכה אותה בפניה ובבטנה, חנק אותה בגרונה, חבט בה באגרופיו וניסה לבעול אותה חרף תחנוניה. משנוכח לדעת כי אינו מצליח לאנסה במקום, גרר אותה בכוח, כשהוא לופת את צווארה, אל עבר בור רחב שעומקו כארבעה מטרים ובתוכו אנס אותה. כתוצאה ממעשי התקיפה של המערער נגרמו למתלוננת חבלות בחלקי גופה השונים.
בית המשפט המחוזי נתן אמון בעדות המתלוננת. העדות נתאשרה בראיות נוספות. תוצאות הבדיקות הרפואיות שעברה מלמדות כי נמצאו על צווארה סימני לפיתה וחניקה, בכף יד, וסימני שפשוף ושריטה בחלקים שונים על גופה. סימנים אלה מתיישבים היטב עם התאור שמסרה על דבר אחיזתו של המערער בצווארה ועל דבר גרירתה אל הבור בו נאנסה. על דבר האונס סיפרה המתלוננת במשטרה עוד באותו ערב. המערער, מצידו, בחר להתכחש, בבית המשפט המחוזי, לעצם מעורבותו במעשה. טענתו כי המתלוננת טעתה בזיהוי האדם שתקף אותה נתגלתה, בבית המשפט קמא, כדבר שקר. היום שוב אין הוא חוזר על טענתו זו והוא טוען כי מעשה הבעילה בא בהסכמה.
מסקנותיו של בית המשפט המחוזי מעוגנות היטב בחומר הראיות שבא לפניו, בעדות המתלוננת שנמצאה אמינה עליו, ובראיות הנוספות כאמור. באלה אין עילה להתערב.
3. בית המשפט המחוזי הרשיע בתום שמיעת הראיות את המערער בעבירה שיוחסה לו. אכן, סעיף 22 לחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול) התשל"א1971- מלמד כי משקבע בית משפט לנוער שהנאשם שהוא קטין ביצע את העבירה יורה על בקשת תסקיר קצין מבחן ויחליט, לאחר קבלת התסקיר, אם להרשיעו ולגזור את דינו או לצוות על דרכי טיפול אחרים. במקרה זה הרשיע אמנם בית המשפט את המערער לאחר שמצא כי הוא ביצע את העבירה המיוחסת לו, אך לא גזר את דינו טרם שנתקבל תסקיר אודותיו משרות המבחן לנוער. קצינת המבחן לנוער, שטיפלה במערער עוד קודם למשפטו, בשל הסתבכויותיו הקודמות בפליליים, הכינה תסקיר מפורט הסומך בין השאר על היכרות קודמת של השרות עימו ועם בני משפחתו. בית המשפט קמא הביא בחשבון העונש את העובדה שהמערער היה קטין בעת ביצוע המעשה, על אף העובדה שהיה קרוב מאוד לגיל הבגרות. התסקיר המשלים שהוגש בפנינו היום אינו מיטיב עם המערער. בנסיבות אלה, שוכנענו כי לא נגרם למערער כל עוות דין בשל התוצאה אליה הגיע בית המשפט קמא.
אכן, העונש שנגזר על המערער אינו קל, אך גם הנסיבות בהן בוצעה העבירה קשות. המערער תקף עוברת אורח, חבל בה, גרר אותה אל תוך בור רחב ועמוק, ושם אנס אותה באכזריות. בנסיבות אלה, העונש שנגזר על המערער אינו חמור במידה המצדיקה את התערבותנו.
הערעור נדחה.
ניתן היום, כד' באייר תש"ס (29.5.2000).
ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99052380.W01/אמ