פסק הדין המלא
בבית-המשפט העליון בשבתו כבית-משפט לערעורים פליליים
ע"פ 5229/01
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט י' טירקל
המערער: יוסף מוחמד ריאד
נגד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על פסק-דין בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 20.5.01 בת"פ 364/00 שניתן על-ידי כבוד השופט ר' שפירא
תאריך הישיבה: ח' בחשוון תשס"ב (25.10.01)
בשם המערער: עו"ד שלומי בלומנפלד
בשם המשיבה: עו"ד דודי זכריה
בשם שירות-המבחן: הגב' ברכה וייס
פסק-דין
השופטת ד' דורנר:
למשטרה הגיע מידע מפי מודיע, שלפיו המערער מחזיק בביתו סמים. בחיפוש שנערך בביתו של המערער בעקבות מידע זה, נתפסו 860 גרם קנבוס, 51.3738 גרם הירואין, שבחלקו הארי היה ארוז באריזות, 1.64 גרם חשיש, ושני מדי-משקל אלקטרוניים המיועדים לשקילת סמים.
המערער הואשם בבית-המשפט המחוזי בחיפה בעבירות של החזקת סם מסוכן מסוג הירואין וקנבוס שלא לצריכה עצמית, בעבירה של החזקת סם מסוכן מסוג חשיש לצריכה עצמית, ובעבירה של כלים.
במשפטו הודה המערער בהחזקת הכלים והסמים. אלא שטענתו הייתה, כי החזיק את כל הסמים בביתו לשימוש עצמי בלבד. המערער ביקש להשמיע כעד הגנה את המודיע, שעל זהותו וכן על חלק מדבריו כפי שנרשמו בזכרון-דברים הוטל חיסיון. לתמיכה בבקשתו להסרת החיסיון היפנה המערער לפרוטוקול הדיון בהליך המעצר, שבו הזכירה התובעת המשטרתית מידע המסבך את המערער בסחר בסמים, וטען כי הסרת החיסיון דרושה לשם סתירת חזקת סעיף 31(3) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג1973- (להלן: פקודת הסמים) - העולה מכמויות הסם שנתפסו ברשותו - בדבר החזקת סם שלא לצריכה עצמית.
בקשת המערער נדחתה, מבלי שבית-המשפט המחוזי עיין בחומר החסוי, וזאת לאחר שנמסר לבית-המשפט המחוזי כי מן המודיע לא נגבתה הודעה, וכי דברי התביעה בהליך המעצר אינם נוגעים לכתב-האישום שהוגש כנגד המערער. לגוף העניין דחה בית-המשפט המחוזי כבלתי מהימנה את עדותו של המערער בדבר המטרה שלשמה החזיק את הסמים, ואף לא מצא בדברי אשת המערער תמיכה לגרסתו. בהסתמכו על הדרך שבה הוחזקו הסמים, על הימצאות מדי-המשקל האלקטרוניים לשקילת הסמים, וכן, כמובן, על חזקת סעיף 31(3) הנ"ל, הגיע בית-המשפט המחוזי, בפסק-דין מפורט, לכלל-דעה, כי יש להרשיע את המערער בכל העבירות שיוחסו לו. המערער, שהוא נשוי ואב לילדים, נידון ל54- חודשי מאסר, מתוכם 42 חודשים לריצוי בפועל והיתרה על-תנאי.
הערעור הופנה כלפי ההרשעה בעבירה של החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, ולחלופין כלפי חומרת העונש. המערער טען, כי סירובו של בית-המשפט המחוזי לקיים הליך לגילוי ראיות פגע קשה ביכולתו להתגונן ולסתור את חזקת סעיף 31(3) לפקודת הסמים, וכי אילו היה מתקיים ההליך והיה מוסר החיסיון, יכול היה המערער להוכיח מפי המודיע, כי הסם הוחזק על-ידי המערער לצריכה אישית.
אכן, אף לנו נראה, כי על בית-המשפט המחוזי היה לקיים הליך זה, גם אם לא נגבתה הודעה מפי המודיע, ולהחליט אם ניתן להורות על הסרת החיסיון ועל חשיפת זהות המודיע, כך שיאופשר למערער להשמיעו כעד הגנה. ברם, משלא נעשה כן, עיינו אנו בחומר החסוי והגענו למסקנה כי הנחת המערער כי עדות המודיע עשויה לתמוך בהגנתו היא מופרכת. לא זו בלבד, שאין עדות זו חיונית להגנת המערער - תנאי הנדרש להסרת חיסיון - אלא שעדות זאת אינה יכולה לסייע לו במאומה. ראו ע"פ 889/96 מזאריב נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1) 433, בע' 443.
יש לדחות על-כן את הערעור כנגד ההרשעה.
גם העונש שהוטל על המערער, שלחובתו מספר ניכר של הרשעות קודמות, אינו חמור מדיי. העונש אף נוטה לקולא לנוכח כמות הסמים שנתפשה ברשות המערער, וזאת גם אם מתחשבים בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות.
אנו דוחים איפוא את הערעור על שני חלקיו.
ניתן היום, ח' בחשוון תשס"ב (25.10.01).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________
העתק מתאים למקור 01052290.L02
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444