ע"פ 4522/04 — שי נסטרנקו נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 4522/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 4522/04 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל המערער: שי נסטרנקו נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, בתפ"ח 926/03, שניתן על ידי כבוד השופטים: י' טימור, ח' סלוטקי, ו' מרוז תאריך הישיבה: י' באייר תשס"ה (19.5.2005) בשם המערער: עו"ד עופר אשכנזי, עו"ד קרן קלר בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: מתורגמנית לרוסית: עו"ד אסף רוזנברג גב' אדוה פרויד גב' אניה אסאס פסק-דין השופט א' א' לוי: בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע, יוחסו למערער עבירות אינוס, מעשה סדום ותקיפה חבלנית. נטען, כי במהלך חודש פברואר 2003 הכיר המערער את המתלוננת דרך רשת האינטרנט, ובתאריך 18.3.03 הזמינה לבקרו באמתלא שהוא אינו חש בטוב. ואכן, המתלוננת הגיעה לאשדוד, והמערער הוביל אותה לדירה המשמשת למגוריה של אמו. על פי גרסת המשיבה, כבר בדרכם לדירה חיבק המערער את המתלוננת וניסה לנשקה על פיה, והיא דחתה אותו. אולם המערער לא הרפה, וכאשר אמרה לו המתלוננת כי יש לה חבר אליו ביקשה להתקשר, נטל המערער ממנה בכוח את הטלפון הסלולארי. בהמשך, הוא דחף את המתלוננת במעלה המדרגות המובילות לדירה (ראו עמ' 9 לפרוטוקול הדיון), ומיד לאחר שנכנסו לשם, הוא כפה עליה את עצמו, וביצע בה את העבירות המין חרף מחאותיה והתנגדותה. בית המשפט המחוזי, לו היה היתרון להתרשם ישירות מהעדים שהופיעו בפניו, נתן אמון בעדותה של המתלוננת, ועל עדות זו, בעיקר, הוא סמך את הרשעת המערער. כנגד תוצאה זו משיג בפנינו בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד אשכנזי. להשקפתו, לא נתנה הערכאה הראשונה את המשקל הראוי לתמיהות רבות העולות מהתנהגותה של המתלוננת, תמיהות אשר היה בהן כדי לטעת בלבו של המערער את האמונה כי מעשיו נעשים על דעתה. לעניין זה הפנה עו"ד אשכנזי לכך שהמתלוננת הגיעה לאשדוד מרחובות, בשעת לילה מאוחרת, ועל כן הוא היה רשאי שולחו להבין כי היא מתכוונת ללון בביתו. כן נטען, כי אם אמנם נכפו יחסי המין על המתלוננת, היא היתה יכולה להקים קול זעקה, ומשום מה נמנעה מכך. לבסוף נטען, כי המתלוננת עצמה הודתה כי בשלב כלשהו של אותו לילה היא נעתרה לבקשת המערער והתנקשה עמו, וכן הודתה בכך שהסירה את בגדיה במו ידיה. אלו הן כמובן תמיהות בעלות משקל, אולם נדמה כי לכולן ניתן מענה סביר והגיוני בעדותה של המתלוננת בבית המשפט, ובמהלך העימות שנערך במהלך חקירת המשטרה, בינה לבין המערער (ראו ת/1). וכך לדוגמה הסבירה המתלוננת (ראו עמ' 8), כי כאשר ניסה המערער לכפות עליה מגע קרוב, היא הבהירה לו כי הדבר אינו לרוחה ("אמרתי לו שלא הגעתי בשביל זה"), וכן שהיא מתכוונת לשוב לביתה עוד באותו לילה. באשר לסיבת ביקורה היא הסבירה כך (ראו ת/1 עמ' 3): "כשידיד טוב מתקשר ורע לו, זה ברור שאני אבוא אליו. זה לא אומר שיש לו אינטרס אחר. אמרתי לו את זה באותו ערב." הנה כי כן, לתמיהות שהעלה בא-כוח המערער ביחס להתנהגות המתלוננת, ניתנו תשובות מלאות וראויות אשר קנו אחיזה בלבו של בית המשפט. יתר על כן, נדמה כי על אלימותו של המערער במהלך אותו אירוע, ניתן היה לעמוד מתוך דבריו-שלו בעת שנחקר במשטרת ישראל. וכך לדוגמה, הוא אישר כי שעה שניסתה המתלוננת להתקשר לחברה בטרם עלו לדירה, הוא נטל ממנה את הטלפון, והוסיף: "אני לא שברתי לה את היד רק תפסתי את היד שלה כדי שלא תתקשר". אולם בהודעה ת/2 גרסתו היתה מעט שונה: "אני אמרתי לה אל תתקשרי או שאני אשבור לך את היד כי התעצבנתי למה היא מתקשרת למישהו. למה היא באה אלי". אלימותו של המערער התבטאה גם כאשר כפה על המתלוננת יחסים אנאליים, ובעת שהחדיר את אצבעותיו לאבר מינה. וכאן המקום להדגיש, כי המערער אישר בחקירתו כי בשלבים שונים של האירועים נתנה המתלוננת ביטוי לכאבה ולדרישתה ממנו כי יחדל ממעשיו, אולם הוא לא נעתר לה הואיל (בלשונו): "רציתי לגמור, אני מצטער על זה" (עמ' 6 להודעה). זאת ועוד, גם התנהגותה של המתלוננת לאחר שנחלצה מדירת המערער, רחוקה מלהצביע עליה כמי שקיימה יחסי המין בהסכמה. אדרבא, די לעיין בהודעתו של יבגני צ'ורני (ת/7) אותו הזעיקה המתלוננת כדי להסיעה, כדי להבין עד כמה היא היתה נסערת ופגועה בעקבות מפגשה עם המערער. ואם נדרשה ראיה נוספת כדי להשלים את מעגל הראיות לחובת המערער, היא מצויה בחוות-העת הרפואית (ת/9), ממנה עולה כי בבדיקה שנערכה למתלוננת למחרת תקיפתה, נמצאו על גופה ובאברי מינה חבלות שונות המאמתות את טענתה בדבר יחסי המין שנכפו עליה, והאלימות בה נקט המערער כדי לבצע את זממו. לנוכח כל האמור מסקנתנו היא שבהרשעת המערער לא נפל פגם, באשר היא נשענת על בסיס ראייתי מוצק, ומכאן התוצאה כי דינו של הערעור כנגד הכרעת-הדין, להדחות. באשר לעונש – גם בו לא מצאנו דבר המחייב את התערבותנו. למערער נגזרו 8 שנות מאסר ושנתיים מאסר על-תנאי, ולנוכח שורת העבירות הקשה שביצע במתלוננת, עבירות ששלובים בהן לא רק ייסורים פיסיים אלא גם נזק נפשי, שוב אין מנוס מהמסקנה כי בעונש אין פן כלשהו של חומרה, והוא תואם את רמת הענישה הנהוגה בתחום זה. ניתן היום, י' באייר תשס"ה (19.5.2005). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04045220_O05.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il