פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 4237/00
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
המערער: ראובן אסא
נגד
המשיב: מדינת ישראל
ערעור על החלטה בבקשה לפסילת שופט
בבית המשפט המחוזי בתל אביב מיום
11.6.00 בת.פ. 40163/99
תאריך הישיבה: יב בסיון תש"ס (15.6.00)
בשם המערער: ד"ר סעדיה
בשם המשיב: עו"ד לימור מרגולין
פסק-דין
1. הוגש כתב אישום נגד המערער ושניים אחרים שתחילת ההוכחות בענינו קבועה להיום. ב23.5.00- הודיעה סגנית פרקליט מחוז תל אביב כי בשיחה טלפונית עם אחד העדים (הקשור לאחת הפרשיות נשוא כתב האישום), נפגש העד עם השופט דהיום, שכיהן אז כיועץ משפטי של המשטרה בקשר לפרשה ההיא.
בשולי ההודעה כתב השופט המלומד שהפגישה שבה מדובר לא דנה בגוף הפרשה אלא בבקשה של המתלונן לקיים חקירה בתלונתו והשופט - בתפקידו הקודם - רק הפנה את הפונה לראש אגף החקירות של המשטרה.
2. במהלך הדיון פרט השופט המלומד שבתפקידו הקודם פנה אליו עורך הדין של המתלונן (אותו הכיר היכרות בלתי קרובה מקודם) ואמר לו שבכוונתו להגיש תלונה שלא בתחנת משטרה רגילה. זה הפנה את הפרקליט, יכול ועם המתלונן, לראש אגף החקירות ומאז תם חלקו בפרשה. השופט המלומד גם כתב שעד להודעת הפרקליטים הוא לא זכר את המקרה. המערער בקש מבית המשפט המחוזי לקיים חקירה בענין וזה לא נעתר לו, ובקשת הפסילה שהמערער הגיש נדחתה גם משום שהוגשה באיחור וגם לגופה.
3. דינו של הערעור להידחות. גם אם מתעלמים מהאיחור בהגשת בקשת הפסילה, השופט המלומד נאמן על דברתו שלא דן בתפקידו הקודם בפרשת התלונה (שהיא רק כמה מהפרשיות נשוא כתב האישום) לגופה. בנסיבות אלו - כך נראה לי - לא נוצר חשש ממשי למשוא פנים מצדו של השופט המלומד; יתירה מכך: לא היה זה מעניינו של השופט המלומד לקיים חקירה לפניו לגבי קיומן של נסיבות שלידיעתו לא היה להן יסוד.
מטעמים אלה אני דוחה את הערעור.
ניתן היום יב בסיון תש"ס (15.6.00).
המשנה לנשיא
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
00042370.B01