פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
ע"פ 4167/97
בפני: כבוד השופט י' זמיר
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט י' אנגלרד
המערער: ניסים בן-עזרא יצחק
נ ג ד
המשיבה: מדינת ישראל
ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 22.5.98 בת.פ.ח. 80/96 שניתן על ידי כבוד השופטים א' סטרשנוב, ז' המר וש' טימן
תאריך הישיבה: ה' בטבת תשנ"ט (24.12.98)
בשם המערער: עו"ד שמעון שובר
בשם המשיבה: עו"ד נעמי כץ
בשם שירות המבחן: גב' זהבה מור
למבוגרים
פסק-דין
המערער הורשע בבית המשפט המחוזי על פי הודאתו, במסגרת עסקת טעון, בעבירה של נסיון לחבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(1) לחוק העונשין יחד עם סעיף 34 לחוק זה. לפי ההרשעה, המערער איים על גרושתו וחנק אותה עד שאיבדה את הכרתה. לבקשתו של המערער, ובמסגרת העסקה, צורפו להרשעה עוד 6 תיקים שהיו תלויים ועומדים נגד המערער, בעבירות נוספות של איומים, היזק בזדון, התנהגות פסולה במקום ציבורי והחזקה ושימוש בסם מסוכן. אף עבירות אלה בוצעו, ברובן, נגד גרושתו. בעסקת הטעון הוסכם כי בטעון לעונש יבקש המערער שיוטל עליו עונש מאסר של 5 שנים, הכולל גם מאסרים על-תנאי שהיו תלויים ועומדים נגדו, ואילו התביעה תבקש עונש מאסר של 6 שנים. בפועל הטיל בית המשפט המחוזי על המערער, בגין כל העבירות בהן הודה, עונש מאסר של 5 שנים. בית המשפט קבע כי נגד המערער תלויים שני מאסרים על-תנאי, שהינם ברי-הפעלה, האחד ל9- חודשים, והשני ל10- חודשים. הוא החליט לצרף את שניהם ולהטיל על המערער עונש מצטבר של 10 חודשים, שיתווסף לעונש המאסר של 5 שנים. נוסף לכך הטיל בית המשפט על המערער עונש מאסר על-תנאי של שנתיים.
הערעור מופנה נגד חומרת העונש. הטענה הראשונה של המערער היא כי המערער היה סבור, שעה שהסכים לעסקת הטעון, כי גם מאסר על-תנאי נוסף שהיה תלוי ועומד נגדו, לתקופה של 18 חודשים, הינו בר-הפעלה במקרה זה. אולם לאחר מכן החליט בית המשפט המחוזי (לפי טענת המערער, ביוזמת בית המשפט ותוך כדי ההליך) כי מאסר על-תנאי זה אינו בר-הפעלה. עכשיו טוען המערער כי לו ידע בשעתו כי מאסר על-תנאי זה אינו בר-הפעלה לא היה מסכים לעסקת טעון בה רצפת העונש המוסכם היא מאסר לחמש שנים. לפיכך, הוא טוען, יש בכך טעם להקל בעונשו. טענה זאת אינה מקובלת עלינו. אפילו טעה המערער בעניין זה, אין בטעות זאת כדי לבטל את עסקת הטעון, במיוחד כאשר המערער היה מיוצג על ידי עורך דין, ואף אין בה טעם להקל בעונש תוך סטייה מעסקת הטעון.
טענה שניה היא כי המאסר על-תנאי לתקופה של 9 חודשים לא היה בר-הפעלה כיוון שהוא נוסח בצורה שגויה. אכן, אין ספק כי המאסר על-תנאי, כפי שהודפס, מנוסח בצורה שגויה. בצורה שהודפס, לא ניתן היה להפעיל אותו במקרה זה. אפשר אמנם לשער מה היה הניסוח המקורי והנכון של ההחלטה, אולם לדעתנו מן הראוי היה, בנסיבות המקרה, שלא לעסוק בהשערה, אלא ראוי היה להימנע מלהפעיל מאסר זה. בהתאם לכך לא נותר אלא מאסר על-תנאי של 10 חודשים שהיה בר-הפעלה. נלך בדרכו של בית המשפט המחוזי ונחליט כי מחצית מתקופה זאת תהיה חופפת לעונש המאסר שהוטל על המערער ומחצית (כלומר, 5 חודשים) תהיה מצטברת.
אשר לעונש שהוטל על המערער, אין הוא חמור יתר על המידה בהתחשב בנסיבות המקרה. העבירה בה הורשע המערער היא חמורה, וצורפו לעבירה זאת, לפי בקשת המערער, עוד 6 תיקים שהיו תלויים ועומדים נגדו. עונש של 5 שנות מאסר בפועל על עבירות אלה אינו חמור במידה המצדיקה את התערבותנו.
לפיכך אנחנו מחליטים לדחות את הערעור בנוגע לחומרת העונש שבית המשפט הטיל על המערער בעבירות אלה, אך מקבלים את הערעור בנוגע לעונש של מאסר על-תנאי שהופעל על ידי בית המשפט. אנו קובעים כי לעונש המאסר של 5 שנים יתווסף, כתוצאה מהפעלת המאסר עך-תנאי, מאסר לתקופה נוספת של 5 חודשים. בסך הכל ירצה המערער עונש מאסר של 5 שנים ו5- חודשים. המאסר על-תנאי שהוטל על המערער על ידי בית המשפט יעמוד בתוקפו.
ניתן היום, ה' בטבת תשנ"ט (24.12.98).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
97041670.I03