ע"פ 3978/02 — סימון אלכסנדר דניאלוב נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3978/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3978/02 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס המערער: סימון אלכסנדר דניאלוב נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין וגזר דין בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 14.4.02 בת"פ 8008/01 שניתנו על ידי כבוד השופטת ח' סלוטקי תאריך הישיבה: ל' באדר א' תשס"ג (4/3/03) בשם המערער: עו"ד אמיר מורשתי בשם המשיבה: עו"ד דניאלה ביניש פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. המערער הורשע בעבירות של שוד מזויין, החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית ובריחה ממשמורת חוקית. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופטת ח' סלוטקי) השית על המערער 3 שנות מאסר לריצוי בפועל ושנתיים מאסר על תנאי. נוסף לכך הופעלו 4 מאסרים מותנים באופן שנוספו שלוש שנות מאסר, כך שעל המערער לרצות 6 שנות מאסר בפועל. עוד נקבע, כי 6 השנים ירוצו במצטבר למאסר אותו ריצה המערער. הערעור מכוון נגד ההרשעה בעבירת השוד וכן לגבי גזר הדין. 2. המערער קיבל ביום 5.1.01 חופשה מן הכלא. הוא לא שב מן החופשה בתום התקופה של 48 שעות. ביום 8.1.01, מעט לאחר שעת חצות, בוצע שוד של מכונית באחד מרחובותיה של באר-שבע. השודד, כך לפי כתב האישום, היה רעול פנים והשתמש בסכין על מנת לאיים על בעל המכונית. השודד נכנס למכונית ונמלט מן המקום. בצהרי יום המחרת, 9.1.01, נעצר המערער כשהוא מנסה להיכנס למכונית ובידיו מפתחותיה. במהלך המעצר השליך המערער מידיו סם מסוג קנבוס במשקל 13.1 גרם. המערער הודה בעובדות לעניין העבירות של החזקת סם לצריכה עצמית ובריחה ממשמורת חוקית. בבית משפט קמא נשמעו הוכחות לגבי העבירה של שוד מזויין. דעתנו היא שההרשעה בעבירת השוד בדין יסודה. 3. נצביע על העובדות הבאות: א. תעודת הזיהוי של הנשדד נמצאה בכיסו של המערער. הנשדד העיד, כי התעודה נמצאה במכונית בעת השוד. ב. משקפיו של הנשדד נמצאו אצל המערער בעת שנעצר. אף המשקפיים נמצאו ברכב לדברי הנשדד. ג. טביעות אצבע של המערער נמצאו במכונית וכן על סכין של הנשדד, שלדבריו השאירה במכונית. ד. מפתחות המכונית היו בידי המערער בעת שניגש למכונית, זמן קצר מאוד לפני מעצרו. בצד נתונים אלה נוסיף, כי בעת חקירתו במשטרה שתק המערער, פרט לכך שטען, כי את הסכין שנמצאה במכונית ועליה טביעת אצבעותיו לא ראה קודם לכן. 4. בניגוד לשתיקה במהלך החקירה, העיד המערער במשפט. הוא הסביר, כי בעת חקירתו במשטרה היה במה שנקרא "קריז" ומכאן שתיקתו. לדברי המערער, הוא נסע עם חבר במכונית לפני המעצר. מאחר שהמערער שכח במכונית את מעילו, הוא ביקש מן החבר את מפתחות המכונית וכשניגש למכונית נעצר על ידי אנשי המשטרה. לגבי המשקפיים שזוהו על ידי הנשדד ונתפסו אצל המערער הוא הסביר, כי קיבלם מחבר, כנראה אחר מזה שנהג במכונית, אשר נמצא בחו"ל. אין זה מפתיע שבית משפט קמא לא נתן אמון בהסבר הכבוש שניתן על ידי המערער בעדותו. 5. המערער תולה יהבו בדבריו של הנשדד בחקירתו הנגדית, כי אין הוא יכול לומר אם המערער הינו השודד, וכי לפי מימדיו של המערער אין הוא נראה כשודד. חרף זאת, דעתנו היא, שרשאי היה בית משפט קמא להרשיע את המערער. ראשית, יש לזכור, כי השוד ארע בחצות הלילה; שנית, ארוע כאמור הינו טראומטי מעצם טיבו ויכול בהחלט להשפיע על יכולת הזיהוי של הנשדד; שלישית, העובדות שצויינו לעיל (סעיף 3) בענין תעודת הזיהוי של הנשדד ומשקפיו, מפתחות המכונית וטביעות האצבע של המערער נותרו בלא הסבר מספק ואמין מצידו של המערער. לפיכך, דין הערעור על ההרשעה בעבירה של שוד להידחות. 6. בית המשפט המחוזי הפעיל, כאמור, ארבעה עונשי מאסר על תנאי. מדובר בעונשים של שנתיים ימים, שנה אחת, עשרה חודשים ותשעה חודשים. שני המאסרים הראשונים הופעלו במצטבר ביניהם ואילו שני המאסרים הנותרים הופעלו באופן חופף לשני המאסרים הראשונים. התוצאה הייתה שארבעת המאסרים המותנים הגיעו יחדיו כדי שלוש שנות מאסר ואלה הופעלו במצטבר למאסר של שלוש שנים שהוטל בתיק הנוכחי. המשיבה הסכימה, כי לא היה זה מן הראוי להפעיל את המאסר המותנה של תשעה חודשים מן הטעם שתקופת התנאי פקעה בחודש אוגוסט 2000, בעוד שהעבירות בתיק הנוכחי בוצעו בחודש ינואר 2001. 7. בטיעון בפנינו מיקד בא כוח המערער את טענותיו באשר להפעלתו של המאסר המותנה הנוסף, זה בן שנה אחת. בגזר הדין שבו הוטל מאסר זה נקבע, כי התנאי הוא שהמערער לא יעבור עבירה בניגוד לסימן ה1 לפרק י"א של חוק העונשין, תשל"ז-1977. סימן ה1 כולל, על פי כותרתו, עבירות בקשר לרכב. טענת המערער היא שבתיק הנוכחי הוא לא הורשע בעבירה מבין העבירות שבסימן ה1. כזכור, ההרשעה הרלוונטית הינה בעבירה של שוד מזוין, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין. יש להוסיף, כי בעת קביעת עבירת התנאי, לא הסתפק בית המשפט בנקיבה של הסימן המסוים שבחוק העונשין, אלא הוסיף וכתב, כי ההתייחסות היא לכל העבירות ברכב, או כלפי רכב. כפי שצוין, העובדות אשר היוו תשתית להרשעה בעבירה של שוד מזוין, כללו שוד של מכונית. עבירת השוד כוללת אלמנט של גניבה. גניבת רכב הינה עבירה לפי סעיף 413ב לחוק, הכלול בסימן ה1. השילוב של כל אלה מוביל למסקנה שאכן מעשיו של המערער, היינו שוד מזוין של מכונית, באו בגדר עבירות התנאי (ראו: ע"פ 1867/00 מדינת ישראל נ' גוטמן, פ"ד נד(3) 145; ע"פ 1707/91 מסרווה נ' מדינת ישראל (לא פורסם). פסק הדין עליו הסתמך ב"כ המערער – המ' 612/80 פז נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 354 - אין בו כדי ראיה לסתור). על כן, בדין קבע בית משפט קמא שיש להפעיל אף את עונש המאסר המותנה של שנה אחת. 8. הגם שנמצא כי עונש המאסר המותנה של תשעה חודשים הופעל בטעות, אין בכך כדי להביא לשינוי בתוצאה הסופית שבגזר הדין. נזכיר, כי העונש האמור של תשעה חודשים הופעל בחופף, משמע לא נמצא לו ביטוי ממשי מבחינת אורכה של תקופת המאסר לריצוי בפועל. יתרה מזאת, התדפיס מן המרשם הפלילי מצביע על כך שהמערער הורשע בעבר בעבירות מסוגים שונים, כולל עבירות של גניבת רכב, שימוש ברכב ללא רשות, התפרצות, החזקה של סם מסוכן ובריחה ממשמורת חוקית. נחזור ונציין, השוד בוצע לאחר שהמערער לא חזר מחופשה שניתנה לו ממאסרו. עוד מסתבר, כי אין זו הפעם הראשונה שהמערער מורשע בעבירה של בריחה ממשמורת חוקית. על רקע כל אלה, לא מצאנו לנכון להתערב בגזר הדין. 9. הערעור על שני חלקיו נדחה. ניתן היום, ל' באדר א' תשס"ג (4.3.03). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02039780_S01.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il חכ/