ע"פ 3920/09 — מוחמד ח'גאזי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3920/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3920/09 לפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערער: מוחמד ח'גאזי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דין של בית המשפט המחוזי בחיפה בתפ"ח 4063-07 מיום 23.3.2009, שניתן על-ידי כב' השופטים י' אלרון, כ' סעב ור' למלשטריך-לטר תאריך הישיבה: כ"ז בתמוז התשע"ב (17.7.2012) בשם המערער: עו"ד ח'אלד פייסל בשם המשיבה: עו"ד נעמי גרנות פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטים י' אלרון, כ' סעב ו' למלשטריך-לטר) מיום 23.3.2009 (תפ"ח 4063-07). המערער הורשע על ידי בית המשפט המחוזי בניסיון לרצוח את המתלוננת, חטיפתה לשם ביצוע עבירות מין ורצח, אינוסה, ביצוע שלושה מעשי סדום בגופה וניסיון לבצע בה מעשה סדום נוסף (עבירות לפי סעיף 305(1), סעיף 372, סעיף 374א לשם מטרה המנויה בסעיף 377א(א)(7), סעיף 345(ב)(2)+(א)(1), סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(2) + (א)(1), סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(4) + (א)(1) + סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). בהכרעת הדין של בית המשפט המחוזי פורטה מסכת הראיות שעל בסיסה הורשע המערער בעבירות האמורות. בבוקר יום 27.10.2007 פגשה המתלוננת את המערער, המוכר לה מהיכרות מוקדמת בסמוך למפעל "אלובין" בצור שלום ויחד עמו נסעה לעכו לרכוש סמים, אולם משהגיעו ליעדם, לא עצר בתוך העיר והמשיך לכיוון כפר מאכר. סמוך לצומת ג'דידה, פנה המערער לכיוון חורשה הנמצאת בסמוך לצומת (להלן: החורשה). המתלוננת ביקשה מהמערער להחזירה למקום ממנו יצאו, אך הוא סרב, המשיך בנסיעה לתוך החורשה ושם עצר את הרכב. בחורשה יצא המערער מהרכב וניגש למתלוננת, תפס אותה בשערותיה, הוציאה בכוח מהרכב, קרע את חולצתה ודרש ממנה למצוץ את איבר מינו תוך שהוא מאיים כי ידקור אותה באמצעות חפץ חד בו הצטייד מבעוד מועד, אותו הצמיד לגרונה במידה ותסרב. המערער החדיר את איבר מינו לפיה של המתלוננת ובהמשך הפשיל בכוח את מכנסיה עד ברכיה, סובב אותה והעמיד אותה "על ארבע", כשהיא עומדת על ברכיה וידיה. במצב זה אחז בכוח בכתפה, החדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה ולאחר מכן גם לאיבר מינה, כל זאת תוך שהיא בוכה ומתחננת שיעזוב אותה לנפשה. לאחר מכן שוב סובב אותה, דרש ממנה למצוץ את איבר מינו בשנית, והחדיר את איבר מינו לפיה עד שהגיע לסיפוקו תוך שהוא שופך את זרעו בפיה, כל זאת ללא הסכמתה החופשית. לאחר שהגיע המערער לסיפוקו, אמר למתלוננת, כי בכוונתו לרצוח אותה על מנת שלא תתלונן עליו במשטרה ולמרות תחנוניה כי יעזוב אותה לנפשה והבטחותיה כי לא תתלונן, דקר אותה באמצעות החפץ החד בצווארה ובחזה, בכוונה לגרום למותה. המתלוננת החלה להיאבק עמו, נשכה אותו בידו וכך הצליחה להוציא את החפץ מידו ולהשליכו הצידה. בשלב זה תפס המערער אבן מהקרקע והכה באמצעותה בראשה ובפניה כל זאת בכוונה לגרום למותה. לאחר כל זאת, הפשיט המערער את המתלוננת ממכנסיה, ניסה שוב להחדיר את איבר מינו לפי הטבעת ומששמע קולות של אנשים, עזב את המתלוננת והסתתר. המתלוננת ניצלה את ההזדמנות, הצליחה לקום ולרוץ מהחורשה לכיוון הבתים של כפר ג'דיידה כשהיא עירומה ומדממת. לאחר המלטה, היא נמצאה על-ידי עוברי אורח, עירומה כביום היוולדה, חבולה בכל חלקי גופה, שותתת דם וזועקת לעזרה. כתוצאה ממעשי המערער, נגרמו למתלוננת חבלות ופציעות חמורות בחלקים שונים בגופה. על בסיס הרשעה זו, גזר בית המשפט המחוזי על המערער את העונשים הבאים: א. 20 שנות מאסר מתוכן 18 שנות מאסר בפועל והיתרה על תנאי למשך 3 שנים לבל יעבור עבירה בה הורשע בתיק זה וכן כל עבירת אלימות מסוג פשע. ב. המערער יפצה את המתלוננת בסך של 25,000 ש"ח. במסגרת גזר הדין, עמד בית המשפט על התמונה שהצטיירה מתיאור העובדות והראיות, תמונה של מערער שהתנהג כחסר צלם אנוש והתייחס למתלוננת כאל "חפץ" בו יכול לנהוג ככל העולה על רוחו וכאל "טרף קל" לספק את יצרו המיני הבזוי ואף מחשבתו כי הניסיון לרצוח את הקורבן ימנע ממנה להתלונן ובכך יסתיר את רוע מעלליו ואת מעשיו המחרידים. בית המשפט אף ציין את העבירה הקודמת בה הורשע המערער של שוד מזוין בגינה ריצה עונש מאסר בפועל. על גזר דין זה ערער המערער בפנינו. במסגרת הערעור, טוען הוא, כי יש להקל בעונשו. הוא מציין, כי הוא בחור צעיר, אשר גדל בתוך מציאות חיים קשה ומורכבת וכבר בגיל צעיר נחשף לנגע הסמים. התמכרותו הקשה לסמים הובילה אותו להתחבר לחברה שולית ולאורח חיים בעייתי. למרות קשיים אלה, לטענתו, הוא עשה כל מאמץ על מנת לנסות ולפסוע במסלול חיים נורמטיבי. כמו כן טוען הוא, כי לא תכנן בבוקרו של יום האירוע לתקוף את המתלוננת. הוא היה תחת השפעת סמים במועד האירוע והם שהובילו אותו לביצוע העבירות החמורות. עוד מוסיף וטוען המערער, כי הוא הפנים את חומרת מעשיו והשלכות השימוש בסמים והחל בגמילה במסגרת שהותו בכלא וכיום הוא שוהה באגף "סלע" בכלא "איילון" שהינו אגף נקי מסמים. לטענתו, הוא נקי מסמים תקופה של שנה, לומד באגף החינוך במסגרת הכלא ועושה שינוי של ממש באורחות חייו. לבסוף מציין הוא, כי הוא לוקח אחריות על מעשיו ומביע חרטה של ממש על פגיעתו במתלוננת. במסגרת הערעור, הגיש המערער בקשה לעריכת תסקיר משירות המבחן. מנגד, תומכת המשיבה בגזר הדין של בית המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערעור. לטענתה, במעשי המערער יש חומרה רבה המשלבת אלימות מינית ופיזית קשה. עוד טוענת המשיבה, כי אלמלא מעבר הטרקטור במקום ותושייתה של המתלוננת, האלימות כלפיה לא היתה מופסקת, כוונתו של המערער היתה מתגשמת וזו היתה מוצאת את מותה בחורשה. לאחר שעיינו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי ובהודעת הערעור, ולאחר ששמענו את הצדדים, נחה דעתנו, כי דין הערעור להידחות, מבלי לבקש תסקיר משירות המבחן. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על-ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009, פסקה 11)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה ברורה שכזו לחומרה. המערער ביצע במתלוננת מעשים מחרידים וקשים מנשוא. הוא התנהג בה כאל "חפץ" וביצע בו ככל שהתחשק לו תוך השפלתה עד עפר ורמיסת כבודה המינימאלי. יחסו אל גופה היה כאל הפקר. הוא אנס אותה, ביצע בה שלושה מעשי סדום, דקר אותה בחפץ חד, חבט בה באבן וגרם לה לחבלות חמורות וקשות בגופה, והכל כדי לספק את יצרו המיני. גם לאחר שהגיע לסיפוק מיני, בכך לא הסתפק המערער וניסה לרצוח את הקורבן על מנת להסתיר את מעשיו פן יתגלו. המערער ניצל את ידיעתו, כי המתלוננת מכורה לסמים וכי עסקה כיצאנית והפך אותה להפקר. בשל כך הוא חטף אותה ברכבו לחורשה והכל על מנת לבצע את זממו באכזריות קשה וללא כל רחמים. בצדק קבע בית המשפט המחוזי, כי מעשיו החמורים המעוררים סלידה ושאט נפש מחייבים ענישה מחמירה. לכך יש להוסיף, כי אף במהלך המשפט, לא הסתיר המערער את הזלזול וההשפלה שהוא רוחש כלפי המתלוננת והתייחס אליה כאל נחותה, כשאמר: "... איך אתם הורסים חיים של בן אדם, זונה איך אפשר לאנוס?" ובהמשך "זונה מה את רוצה? זונה הולכת עם כולם..." (בעמ' 85 לפרוטוקול). יפים לעניין זה דברים שנקבעו בע"פ 1641/94 אסולין נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.12.1994). "עם זאת, חלילה לנו להתעלם מחומרת המעשים. פרוצה העומדת על אם הדרך אינה הפקר, זכאית היא להגנה על חירותה ועל כבודה, אפילו עוסקת היא במלאכה בזויה. לפיכך, מי שמבצע מעשה אונס בפרוצה, ראוי לעונש ההולם את חומרת העבירה, ללא כל קשר עם עיסוקה." אשר לחומרת מעשי המערער, אין כל ספק, כי מדובר באינוס ברוטאלי ואכזרי, חסר כל רחמים, אשר כלל בחובו אף איום עם חפץ חד ותוך שימוש באלימות. כבר נקבע לא אחת, כי לעולם לא ניתן להסכים עם פגיעה קשה כזו בגופן ונפשן של קורבנות עבירות מין ואלימות וכי יש להוקיע מעשים אלה מן היסוד. כך למשל נקבע בע"פ 7657/00 איאד מחג'נה נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 28.1.2002): "המסר המתבקש מהחמרה זו הוא כי החברה לא תסכין עם פגיעה חמורה בגופן ובנפשן של קרבנות עבירות מין ואלימות ותוקיע מעשים אלה, בין היתר, באמצעות עונשים חמורים אשר יבודדו את עבריין המין לתקופה ארוכה מחיים בחברה כאדם חפשי." דברים אלה יפים אף למקרה שלפנינו. סוף דבר, הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ז בתמוז התשע"ב (17.7.2012). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09039200_H14.doc דפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il