ע"פ 3541/05 — דקל פלסטיק בע"מ נ. מדינת ישראל-המשרד לאיכות הסביבה

פסק-דין בתיק ע"פ 3541/05 בבית המשפט העליון ע"פ 3541/05 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערערים: 1. דקל פלסטיק בע"מ 2. זליג דקל 3. ציפורה דקל נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל-המשרד לאיכות הסביבה ערעור על החלטת פסלות של בית משפט השלום בבית שאן בת"פ 387/02 מיום 4.4.05 שניתנה על ידי כבוד השופטת ע' מרדכי בשם המערערים: עו"ד בנימין פילובסקי בשם המשיב: עו"ד דניאלה ביניש פסק-דין ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בבית שאן (השופטת ע' מרדכי) מיום 4.4.05, שלא לפסול עצמו מלדון בת"פ 387/02. 1. כנגד המערערים, בעלי משק לגידול אווזים, מתנהל כתב אישום בבית משפט השלום בבית שאן, המייחס להם ביצוע עבירות סביבתיות, שעניינן זיהום מקור מים, השלכת פסולת, וניהול עסק ללא רישיון. לאחר סיום פרשת התביעה, ועם תחילת שמיעת ראיות ההגנה, הגישו המערערים (ביום 3.4.05) בקשה לפסילת בית המשפט. 2. לטענת המערערים, בית המשפט נוקט כלפיהם במשוא פנים עוד מראשית תחילת המשפט. משוא פנים זה בא לידי ביטוי, כך נטען, בהתבטאויות בית המשפט על כך שראוי לסיים התיק בהסדר טיעון. לטענתם, יש בכך כדי לגלות את דעת בית המשפט בדבר אשמתם. זאת ועוד, בית המשפט התעניין מיוזמתו מהו העונש המקסימלי שניתן להטיל על המערערים, במידה ויורשעו במיוחס להם. עוד הלינו המערערים על סירובו של בית המשפט לאפשר להם לערוך מטעמם הקלטה פרטית של הדיון, ועל סירובו לדחות את מועד הדיון כאשר חברת ההקלטות שזומנה מטעם בית המשפט לא התייצבה במועד הנדרש. לבסוף, המערערים טענו כי החלטת בית המשפט בישיבת הוכחות מיום 28.2.05 להפסיק את הקלטת הדיון כדי לדון בזימונו האפשרי של עד, מאששת את טענותיהם על ניהול מגמתי של הפרוטוקולים ושל המשפט בכללותו. 3. בית המשפט דחה (ביום 4.4.05) את בקשת הפסילה. בנימוקי הדחייה נכתב, כי מדובר בבקשת פסילה שנייה שהוגשה כנגד המותב, וכי חלק מהאירועים הנטענים נדונו בבקשת הפסילה הראשונה ואין מקום לשוב ולהעלותם בשנית. בית המשפט ציין שכל האירועים הנטענים בבקשת הפסילה אינם מקימים עילת פסלות, בעוד שההאשמות שמטילים המערערים אינן מבוססות בפרוטוקול הדיון כלל ועיקר. 4. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני, בו חוזרים המערערים על טענותיהם ומוסיפים מקצת טענות חדשות. לטענתם, נפגעה זכות הייצוג שלהם כאשר בית המשפט "מהלך אימים", כך לדבריהם, על עורכי הדין השונים אשר ייצגו אותם בהליך המתנהל בפני בית המשפט. לדבריהם, הלחץ שמפעיל בית המשפט על באי-כוחם גרם לשניים מהם להתפטר. עוד הם טוענים, כי בית המשפט האשימם בניהול הקלטה פרטית של הדיון, לאחר שבקשתם לניהול הקלטה כאמור סורבה. 5. המשיבה, בתגובה לבקשה, מבקשת לדחות הערעור. לטענתה, החלטות בית המשפט אינן מגלות כל משוא פנים כלפי המערערים. אכן, בית המשפט חיווה דעתו באשר לאפשרות להגיע להסדר טיעון, אולם הערה זו אינה מקימה עילת פסלות, משמדובר בנוהג מקובל של בתי משפט. אף בשאלת בית המשפט על העונש המקסימלי שניתן להטיל על המערערים אין משום משוא פנים. כך גם לגבי אופי ניהול הדיון ודרך עריכת הפרוטוקול. מדובר בהחלטות דיוניות גרידא שאף אם דעת המערערים אינה נוחה מהן, אין מקום להידרש אליהן במסגרת ערעור פסלות. 6. לאחר שמיעת טיעוני הצדדים ועיון בחומר שלפני, על צרופותיו, באתי למסקנה שדין הערעור להידחות. הצעתו של בית המשפט לצדדים לבוא בדברים כדי לסיים התיק בהסדר טיעון אינה מקימה, כעיקרון, עילה לפסילת בית המשפט. אכן, נפסק פעמים רבות כי עצם פעילותו של בית המשפט בנסיון להביא את הצדדים להסכם פשרה במשפט אזרחי איננו מהווה עילת פסלות (ראו: ע"א 8191/99 אופיר נ' בלומנפלד (לא פורסם); רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים נ' ראזק, פ"ד מד(3) 758, 761; ע"א 4609/04 עיריית נצרת עילית נ' א.ר.א.ב. בונוס (לא פורסם)). יחד עם זאת, עילת פסלות תקום באותם המקרים בהם יש בהתערבות ומעורבות בית המשפט בהליך כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים (ע"פ 1996/91 הורביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(3) 837; ע"פ 4492/02 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 825, 830 (להלן – פרשת פלוני). בנסיבות שלפנינו, מעורבותו של בית המשפט הייתה שולית והסתכמה בהצעה כללית לצדדים לבוא בדברים ביניהם במטרה להגיע לפשרה. אין בדברים אלו משום הבעת דעה אודות סיכויי התביעה או אשמת המערערים. מדובר אפוא, בהצעה כללית שאינה מקימה עילת פסלות (השוו: פרשת פלוני). 7. דין דומה יש לייעד ליתר טענות המערערים. שאלת בית המשפט אודות העונש המקסימלי אותו ניתן להטיל על המערערים הייתה למעשה שאלה שנגעה לפערים בין העונשים שניתן להטיל על-פי חוק המים, בהשוואה לעונשים שניתן להטיל במסגרת חוק שמירת הניקיון וחוק רישוי עסקים. אין בשאלה זו, כשלעצמה, משום גילוי משוא פנים כלפי המערערים. שאלת בית המשפט באה בהמשך לדבריו של בא-כוח המערערים, לפיהם הבעיה העיקרית של המערערים נוגעת לקנסות הגבוהים הקבועים בחוק המים, ולא לגבי האישומים הנוספים שעניינם בהוראות חוק שמירת הניקיון וחוק רישוי עסקים. לא מצאתי ממש גם בטענות המערערים על שבית המשפט "הילך אימים", כדבריהם, על באי-כוחם השונים. אמת, המערערים החליפו ייצוג מספר פעמים, אולם מהבקשות להחלפת הייצוג ומפרוטוקול הדיון לא עולה כי החלפה זו נבעה מלחץ שהפעיל בית המשפט. כך, למשל, בקשה להחלפת ייצוג מיום 14.3.05 תלתה את הנימוק לבקשה ב"נסיבות שונות, חלקן אישיות". 8. אשר לטענות המערערים בדבר אופן ניהול הפרוטוקול, דחיית בקשתם לערוך הקלטה פרטית וסירוב בית המשפט לדחות מועד דיון הקבוע בעניינם, הרי שכל אלה החלטות דיוניות. בית משפט זה קבע פעמים רבות כי החלטות דיוניות שאינן לרוחו של מי מן הצדדים אינן יוצרות כשלעצמן עילת פסלות (ראו ע"פ 77/93 עובדיה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 3121/02 אליהו נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 9703/02 שילון נ' מדינת ישראל (לא פורסם) להלן – פרשת שילון). החלטה שיפוטית תוך מהלך המשפט, גם אם היא מוטעית, ואיני קובע כך במקרה שלפני, אינה עילה לפסלות השופט ואין בה כדי להצביע על משוא פנים. התרופה לטעות הנטענת היא בערעור ולא בפסילה (ראו ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 599, 612; פרשת שילון). המערערים לא הצביעו, בנסיבות העניין, על החלטות המבססות חשש ממשי למשוא פנים. כך, בקשתם לתיקון הפרוטוקול נענתה בחלקה הגדול והחלטת בית המשפט שלא לאפשר ניהול הקלטה פרטית נומקה בהחלטה מפורטת שאין בינה לבין גילוי משוא פנים ולא כלום. אשר על כן, הערעור נדחה. ניתן היום‏, ‏כ"ט ניסן, תשס"ה (8.5.2005). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05035410_A01.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il