פסקי דין בית המשפט העליון

כל כרטיס מציג בקצרה את עיקרי פסק הדין. הנה דוגמה מהפסיקה הראשונה בעמוד — ריחוף/לחיצה על תווית הסבר מדגיש את האזור המתאים בכרטיס.

ע"פ 3316/09

פלוני נ. מדינת ישראל

ערעורים הדדיים על גזר דין של 8 שנות מאסר בפועל בגין אינוס בנסיבות מחמירות: המערער טוען שהעונש חמור מדי והמדינה טוענת שהוא קל מדי.

נדחה (לטובת הנתבע/המשיב) ?
תאריך פרסום 14/04/2010 — תאריך פרסום פסק הדין על ידי בית המשפט.
סוג התיק ע"פ — ערעור פלילי.
מספר התיק 3316/09 — פורמט ישן: מספר סידורי / שנה.
נושא/קטגוריה אינוס — לחיצה על התווית מציגה את כל פסקי הדין באותה קטגוריה.
שם התיק (הצדדים) שם התיק כולל את שמות הצדדים. הקיצור "נ׳" שביניהם = "נגד".
תמצית הטענה / עתירה / ערעור ערעורים הדדיים על גזר דין של 8 שנות מאסר בפועל בגין אינוס בנסיבות מחמירות: המערער טוען שהעונש חמור מדי והמדינה טוענת שהוא קל מדי.
החלטת בית המשפט נדחה (לטובת הנתבע/המשיב) — בית המשפט דחה את ההליך לטובת הצד שכנגד (הנתבע/המשיב).

הסבר זה לא ייפתח אוטומטית בביקורים הבאים. תמיד אפשר לפתוח אותו שוב מהפס בראש הרשימה.

ע"פ 3316/09 — פלוני נ. מדינת ישראל

ערעורים הדדיים על גזר דין של 8 שנות מאסר בפועל בגין אינוס בנסיבות מחמירות: המערער טוען שהעונש חמור מדי והמדינה טוענת שהוא קל מדי.

נדחה (לטובת הנתבע/המשיב) ?

סיכום פסק הדין

המערער, בן 18 וחודש, הורשע על פי הודאתו בהסדר טיעון באינוס בנסיבות מחמירות של נערה במבנה בקרית שמונה, תוך אלימות. בית המשפט המחוזי גזר עליו 10 שנות מאסר, מהן 8 בפועל, הפעלת מאסר מותנה של 4 חודשים בחופף ופיצוי של 35,000 ש"ח. המערער ערער על חומרת העונש והמדינה ערערה על קולתו וביקשה גם הפעלה במצטבר של המאסר המותנה. בית המשפט העליון דחה את שני הערעורים וקבע שאין סטייה ממדיניות הענישה. העונש התחשב בחומרת המעשים, בעבר הפלילי ובמסוכנות, וגם בהודאה ובגיל הצעיר.

הנימוק המרכזי

ערכאת ערעור מתערבת בעונש רק בסטייה ברורה ממדיניות הענישה. בית המשפט המחוזי שקל את כל השיקולים לחומרה ולקולה, והעונש מאוזן.

פרטי ההליך

סוג הליך ערעור פלילי (ע"פ)
שלב ההליך ערעור
הרכב השופטים ס' ג'ובראן, ח' מלצר, י' עמית
בדעת רוב 3/3
ארכיון חודשי פסקי דין מאפריל 2010

ניתוח פסק הדין

תובעים

  • פלוני

נתבעים

טענות הצדדים

טיעוני התביעה
  • העונש קל מדי וסוטה ממדיניות הענישה הראויה במקרים של אלימות קשה.
  • העבר הפלילי וביצוע העבירה בעת שמאסר מותנה תלוי מעל ראשו מעידים על מסוכנות וזלזול בחוק.
  • יש לתת משקל לנזק הנפשי למתלוננת, שניסתה לשים קץ לחייה.
  • יש להפעיל את המאסר המותנה במצטבר.
טיעוני ההגנה
  • בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי להודאה, לחיסכון בזמן שיפוטי וליתור עדות המתלוננת.
  • המעשים לא בוצעו בחבורה ואין לו עבר פלילי בעבירות דומות.
  • יש לתת משקל לגילו הצעיר, לאינטרס השיקומי, לשאיפתו להקים משפחה ולנסיבות חייו.

ראיות משפטיות

ראיות מרכזיות שהתקבלו
  • תסקיר משלים של שירות המבחן
  • חוות דעת עדכנית של המרכז להערכת מסוכנות: מסוכנות בינונית-גבוהה לרצידיביזם מיני
  • כתב אישום מתוקן והודאת המערער

גזר הדין

חודשי מאסר בפועל
96
חודשי מאסר על תנאי
24
חודשי שירות עבודה
0
שעות שירות לתועלת הציבור
0
גובה הקנס למדינה
0
סכום הפיצוי שנפסק שהתובע ישלם לנפגע
35000
הוראות וסעדים אופרטיביים
  • הפעלת מאסר מותנה של 4 חודשים בחופף

הפניות לתיקים אחרים

פרטי התיק המקורי
מספר התיק בערכאה הקודמת
תפ"ח 543/07
בית המשפט שנתן את ההחלטה המקורית
בית המשפט המחוזי בנצרת
תקדימים משפטיים
תיקים שאוחדו
  • ע"פ 3423/09
הפניות לפסקי דין אחרים

חקיקה שאוזכרה

שאל עם ChatGPT

פסק הדין המלא

פסק-דין בתיק ע"פ 3316/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3316/09 ע"פ 3423/09 בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט י' עמית המערער בע"פ 3316/09 והמשיב בע"פ 3423/09: פלוני נ ג ד המשיבה בע"פ 3316/09 והמערערת בע"פ 3423/09: מדינת ישראל ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 9.3.09 בתפ"ח 543/07 שניתן על ידי כבוד השופטים: נ' מוניץ, ש' אטרש וע' עילבוני תאריך הישיבה: ג' בניסן התש"ע (18.3.2010) בשם המערער בע"פ 3316/09 והמשיב בע"פ 3423/09: עו"ד תמי אולמן בשם המשיבה בע"פ 3316/09 והמערערת בע"פ 3423/09: עו"ד תמר פרוש פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעורים על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 9.3.2009 (תפ"ח 543/07, כבוד השופטים נ' מוניץ, ש' אטרש, ע' עילבוני). כנגד המערער בע"פ 3316/09 (להלן: המערער) הוגש לבית המשפט המחוזי בנצרת כתב אישום המייחס לו עבירה של אינוס בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 345 (א)(1) בצירוף סעיף 345 (ב)(3)+(4) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. בתחילה כפר המערער בעובדות כתב האישום, אך לאחר שמיעת חמישה עדים הגיעו הצדדים להסדר טיעון במסגרתו תוקן כתב האישום, והמערער הודה והורשע בביצוע המיוחס לו. מהעובדות המפורטות בכתב האישום המתוקן עולה כי ביום 16.11.2007 שתה המערער ביחד עם חבריו משקאות משכרים במרכז המסחרי בקרית שמונה. באותה עת הגיעה למקום המתלוננת, אשר פנתה למערער בבקשה שיעזור לה לאתר את אחת מחברותיה. לאחר מכן הוא ביקש מהמתלוננת להתלוות אליו למקום מבודד מכיוון שברצונו לשוחח עימה. השניים נכנסו לאחת הכניסות של בנין ברחוב סמוך, ואז הוא החל לנשק ולחבק אותה, ולמרות התנגדותה הוא המשיך במעשיו, הפילה ארצה ונשכב מעליה. המתלוננת ניסתה להדוף אותו, אך הוא החל להכותה על מנת להתגבר עליה. בשלב זה הוא הפשיט אותה וקרע את תחתוניה, וכל זאת תוך הפעלת אלימות כנגדה. בהמשך הוא ניסה להחדיר את איבר מינו אל איבר מינה ולאור התנגדותה הוא איים עליה כי עד שלא יגיע לסיפוקו לא ירפה ממנה. בשלב זה בשל היחלשותה חדלה המתלוננת מהתנגדותה. חרף זאת הוא המשיך להחזיק את ידיה מעל ראשה ובעל אותה עד שהגיע לפורקן מיני, וכל זאת על אף שהמתלוננת בוכה כל העת ומתחננת שיחדל. לפתע ובטרם קם המערער מהמתלוננת נכנסו אל הבנין שתי קטינות, ומשהבחינה בהן המתלוננת היא החלה לזעוק לעזרה, ורק אז קם המערער מעליה ועזב את המקום. עקב מעשיו של המערער נטלה המתלוננת, ימים ספורים לאחר האירוע, 40 כדורים וניסתה לשים קץ לחייה. ביום 9.3.2009 גזר בית המשפט המחוזי על המערער 10 שנות מאסר, מתוכן 8 שנים לריצוי בפועל והיתרה על תנאי; הפעלת עונש מאסר מותנה בן 4 חודשים בחופף לעונש המאסר לעיל ותשלום פיצוי בסך 35,000 ש"ח למתלוננת. בית המשפט המחוזי קבע כי מעשיו של המערער חמורים ביותר ועל פי ההלכה הפסוקה יש להחמיר בעונשם של עברייני מין מעין אלו. בנוסף נקבע כי יש להביא בחשבון את הפגיעה הקשה במתלוננת הקטינה, ואת הטראומה אשר תלווה אותה למשך כל ימי חייה. בנוסף נקבע כי הגורמים המקצועיים התרשמו לשלילה מהמערער, אשר אינו מנסה להתחבר לחלקים הבעייתיים בתפקודו ונעדר כל מוטיבציה לשינוי בהתנהגותו. בנוסף עלה כי הוא אינו חש כל רגשות אותנטיים של חרטה ואמפתיה כלפי המתלוננת. כמו כן, נקבע כי לחובתו של המערער עבר פלילי לא מבוטל, חרף גילו הצעיר. לצד השיקולים הרבים לחומרה, נקבע כי לזכותו של המערער יש לקחת בחשבון את גילו הצעיר, וכי המעשים בוצעו כאשר היה בן שמונה עשרה וחודש בלבד, וכן יש לזקוף לזכותו את הודאתו אשר חסכה את עדות המתלוננת. באיזון בין כלל השיקולים נגזרו על המערער העונשים כפי שפורטו לעיל. על גזר דינו של בית המשפט המחוזי מונחים הערעורים שלפנינו. המערער טוען כי שגה בית המשפט המחוזי כאשר גזר את עונשו לחומרה יתרה. על פי טענתו, בית המשפט המחוזי לא נתן משקל ראוי להודאתו בעבודות כתב האישום, בחסכון בזמן השיפוטי היקר, ומעל הכול בייתור עדותה של המתלוננת. לטענתו יש מקום לתת לשיקולים אלו משקל משמעותי גם למען האינטרס הציבורי. בנוסף, לטענתו, יש לתת משקל לכך שהמעשים לא נעשו בחבורה, וכי לחובתו אין עבר פלילי בעבירות מעין אלו. עוד הוא טוען כי יש לתת משקל יתר לגילו הצעיר, לאינטרס השיקומי ולשאיפתו להקים תא משפחתי, וכן להעניק משקל לנסיבות חייו שאינן פשוטות. המערערת בע"פ 3423/09 (להלן: המשיבה) טוענת כי בית המשפט המחוזי הקל עם המערער יתר על המידה וסטה ממדיניות הענישה הראויה במקרים מעין אלו. לטענתה מעשיו של המערער מצויים ברף הגבוה של עבירות המין, ויש להחמיר בענישה במקרים מעין אלו, המערבים אלימות קשה. עוד היא טוענת כי עברו הפלילי והעובדה כי מעשיו בוצעו כאשר מרחף מעל ראשו עונש מאסר מותנה מבטאים מסוכנות רבה מצידו וזלזול מתמשך בחוק ובזולת. כמו כן, לטענתה יש לתת משקל יתר לנזק הנפשי אשר נגרם למתלוננת, אשר בא לידי ביטוי ברצונה לשים קץ לחייה. בנוסף טוענת המשיבה כי יש להפעיל את עונש המאסר המותנה במצטבר לעונש המאסר במקרה הנדון. בסיכומו של דבר לטענתה יש להחמיר באופן משמעותי את עונשו של המערער. בפנינו הונח תסקיר משלים מטעם שירות המבחן, וכן חוות דעת עדכנית של המרכז להערכת מסוכנות. עיון במסמכים אלו מעלה תמונה קודרת, שמפאת צנעת הפרט לא נפרטם בהרחבה. ניתן לציין כי התנהגותו בבית הסוהר בעייתית מאוד והוא נמצא ברמת השגחה גבוהה. בנוסף לא נראה כי הוא בעל מוטיבציה לשיקום ולטיפול והוא בעל רמת מסוכנות בינונית-גבוהה לרצידיביזם מיני. לאחר עיון בהודעות הערעורים ובנספחיהם, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעורים להידחות. הלכה היא כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל, פיסקה 11 (טרם פורסם, 29.1.2009)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה שכזו. גזר דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס ומנומק, והוא הביא בחשבון את כלל השיקולים לקולה ולחומרה. המערער ביצע את אחת העבירות החמורות בספר החוקים ועל כך הוא מחויב לשלם את המחיר בדמות עונש מאסר משמעותי. כמו כן יש לתת משנה תוקף בשלב גזירת הדין לבחינת נסיבות ביצוע העבירה. עבירת האינוס כוללת בתוכה מספר רב של אפשרויות, השונות זו מזו באופן משמעותי בדרגת האנטי-חברתיות ובפגיעה בקרבן העבירה: "עבירת האינוס היא מן החמורות שבעבירות הקבועות בחוק הפלילי וכמידת חומרתה כך גם העונש המרבי שבצדה. אלא שהנסיבות שבהן מתבצע אינוס עשויות להיות שונות מן הקצה אל הקצה במהות ובחומרה. מצד אחד של קשת המקרים הבאים בגדר עבירה זו, מצוי האונס הברוטלי, האכזרי, שבו פוגע העבריין בקורבן תמים, זר לו לחלוטין, שלו הוא אורב, מבצע בו את זממו באלימות, בכוח, באכזריות או תוך הפחדה ואיומים, ואילו מן הצד האחר, מצוי האינוס בין שניים הקרובים זה לזה, המקיימים יחסי-מין ביניהם בהסכמה עד לאותו רגע שבו מביעה האישה את התנגדותה בשלב כלשהו והגבר אינו נשמע לה. אכן, גם זה הוא אינוס, באשר לכל אישה, בכל מצב, בכל מערכת יחסים ובכל שלב של יחסים, האדנות המלאה על גופה והזכות המלאה לסרב לקיים יחסי-מין, גם אם בהזדמנויות אחרות קיימה יחסים כאלה עם אותו בן-זוג, בהסכמה. אולם, דומה שבשיקולים לעניין הענישה, יש שוני מהותי בין המקרים ויש לתת לכך ביטוי בעונש המושת על האונס" (ע"פ 2346/98 משה ימיני נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 617, 620 (1998)). במקרה שלפנינו, מעשיו של המערער משתייכים לרף העליון של עבירות האינוס. הוא ביצע אונס ברוטאלי תוך שימוש באלימות כנגד המתלוננת אשר נתנה בו את מבטחה. על כן, מעשים שכאלו המחללים באופן גס ובוטה את גופה ואת כבודה של המתלוננת צריכים לגרור תגובה עונשית קשה, וחובה על בתי המשפט להכביד את ידיהם במקרים מעין אלו, בייחוד לאור הנזק הנפשי הקשה אשר נגרם למתלוננת. כאשר המערער עומד לפנינו ומבקש בלשון תחינה הקלה בעונשו, חייבים אנו לשוות לנגד עינינו את מעשיו האכזריים כנגד המתלוננת, אשר התחננה כי יפסיק את מעשיו אך הוא לא חדל ובעל אותה באלימות עד הגיעו לפורקן מיני. איננו יכולים להישאר אדישים לנוכח מעשים קשים אלו וחובה עלינו להביע את סלידתנו העמוקה ממעשיו בדמות ענישה משמעותית מאחורי סורג ובריח. כאשר קיום יחסי מין נעשה ללא הסכמה חופשית, תוך כפיה אלימה קיימת פגיעה אנושה ביותר בכבודו של האדם, בהיותו נכפה בכוח וכנגד רצונו לקיים מעשה, אשר במקורו הינו מעשה אהבה וביטוי לאחדותם של שני אנשים, בגוף ובנפש. זהו מעשה המחלל את גופו של הקרבן, את האוטונומיה שלו, את כבודו, את נשמתו: "..עבירת האינוס נועדה ובאה להגן על ריבונות האישה על גופה, על כבודה של האישה כאדם, על האוטונומיה של רצונה, על הָאֲנִי. בריח-התיכון בעבירת האינוס הוא הגנה בלתי מתפשרת על זכותה של האישה – כמוה כגבר – לבחירה חופשית; הרשות נתונה לה לאישה, וזכותה עומדת לה לבחירה חופשית מה תעשה ומה לא תעשה (והוא, כמובן, כל עוד לא תפלוש לשדה הזולת). פלישה שלא-בהיתר לגופה של אישה, לגופו של אדם, משפילה היא – משפילה ומדכאת; כואבת היא, כואבת-במאוד; פוגעת היא – פגיעה חדה וכואבת; מעליבה היא – והעלבון עמוק וצורב. נרמס הָאֲנִי, הנפש נחתכת, נפגע החופש, נגרעת האוטונומיה של הרצון, נדרס הכבוד..." (פרשת טייב, עמ' 330). בנוסף יש להביא בחשבון במקרה הנדון את עברו הפלילי של המערער, אשר לא היה נכון לנצל את ההזדמנויות שניתנו לו בעבר ולנתק עצמו ממעשי עבירה, אלא במקום זאת חזר וביצע עבירות כאשר עונש מאסר מותנה מרחף מעל ראשו. בנסיבות כגון אלה אין מקום לכך שבית המשפט ישליך יהבו על הבטחותיו החדשות של המערער שלא יחזור לסורו (ראו ע"פ 384/78 מדינת ישראל נ' משאלי, פ"ד לב(3) 245, 248 (1978)). עם זאת, ידוע הוא שהליך גזירת העונש מהווה איזון בין שיקולים נוגדים שיש להעניק להם משקל נכון לפי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה: "ביסוד הענישה אינו עומד שיקול אחד ויחיד, אלא מכלול של שיקולים. במלאכת הענישה בכל מקרה ומקרה חייב השופט למצוא את המשקל הראוי שיש להעניק לכל אחד מהשיקולים הנזכרים, תוך שהוא מודע לכך כי לעיתים קרובות שיקול אחד בא על חשבונו של שיקול אחר. מכאן, שהעונש אשר מוטל בסופו של דבר על הנאשם, אינו אלא תוצאה 'משוקללת' – אם תרצה פשרה – של השיקולים השונים שיש להביאם בחשבון. מלאכת 'שקלול' זו אינה מלאכה מדעית, אך היא אף אינה מלאכה שרירותית. היא ענין שבשיקול דעת, הנעשה על הרקע הכללי והאינדיבידואלי, במסגרת המדיניות העונשית הכללית כפי שהיא מתבצעת על-ידי בתי-המשפט" (ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 421, 434 (1979)). במקרה שלפנינו, לאור חומרת המעשים, פוחת משקלם של השיקולים האישיים, אולם עדיין שיקולים אלו אינם נפקדים מהליך האיזון והשקלול. אכן, כפי שציין בית המשפט המחוזי, יש לזקוף לזכותו של המערער את החיסכון בזמן השיפוטי והויתור על עדותה של המתלוננת. בנוסף יש לתת משקל לגילו הצעיר של המערער שכן ל"עובדה כי מדובר במערער צעיר הניתן לשיקום, ראוי וגם חובה ליתן משקל, אולם כבר נקבע כי 'קטינות אינה מעניקה חסינות מפני ענישה ראויה כשהמדובר במי שביצע פשע חמור. הצורך להגן על הציבור מפני עבריינים אלימים חל גם במקום שמבצע הפשע הוא קטין'". (ע"פ 5090/99 שמשונוב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 30.11.1999). ראו גם 49/09 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, 8.3.2009)). דברים אלו תקפים מקל וחמור במקרה הנדון, בו המערער חצה את רף הקטינות הקבוע בחוק בעת ביצוע המעשים. בסיכומו של דבר, נראה כי לצד חומרתם המופלגת של פשעי המערער ומעשיו, שקל בית המשפט המחוזי לזכותו כל צד זכות וכל טענת קולה אפשרית. על כן תוצאת גזר הדין נמצאת בעינינו, בנסיבות הדברים, מאוזנת וראויה. אלמלא נסיבותיו האישיות, הודאתו כאמור וגילו הצעיר – יתכן וראוי היה המערער לעונש חמור מזה שהוטל עליו. מכאן שלא מצאנו מקום להוסיף ולהקל עם המערער מעבר לכך, אולם גם לא מצאנו מקום להחמיר בעונשו בשבתנו כערכאת ערעור. סוף דבר, אנו דוחים אפוא את הערעורים. ניתן היום, ל' בניסן התש"ע (14.4.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09033160_H02.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il