ע"פ 3002/08 — פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 3002/08 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 3002/08 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 21.2.08, בת.פ.ח. 1144/05, שניתן על ידי כבוד השופטים ש' טימן, ת' שפירא, וש' ברוש. תאריך הישיבה: ב' באלול התשס"ח (02.09.08) בשם המערער: עו"ד שיר איתמר בשם המשיבה: עו"ד דותן רוסו פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. ההליכים נגד המערער החלו עם הגשתו של כתב אישום לבית המשפט המחוזי בחודש ספטמבר 2005. בדיקה פסיכיאטרית שנערכה לו אותה עת העלתה כי הוא אינו כשיר לעמוד לדין, ועל כן הורה בית המשפט על אשפוזו בבית חולים. ברם, בחודש דצמבר 2005 קבעה וועדה פסיכיאטרית כי המערער שוב אינו חולה וכשיר הוא לעמוד לדין, ובעקבות כך חודשו ההליכים נגדו. אלה נמשכו בעצלתיים עד שבחודש ספטמבר 2007 הודיעו הצדדים על גיבושו של הסדר טיעון, במסגרתו הוגש כתב אישום מתוקן. במסמך זה מתואר מפגש שהתקיים ביום 27.8.05, בגן ציבורי בבת-ים, בין המערער לקטינה ילידת חודש אוגוסט 1999, אשר בילתה במקום עם שני אחיה. המערער פיתה את הקטינים ללכת עמו, וברכב ישן אליו הכניס את הקטינה הוא חשף בפניה את איבר מינו וביקשה לגעת בו. בהמשך הוביל המערער את הקטינה לחדרו שם הפשיטה מתחתוניה, נגע בה באיברים מוצנעים, וניסה להחדיר את איבר מינו לפיה. לבסוף, אונן המערער בפני הקטינה עד שהגיע לסיפוקו. בכתב האישום נטען עוד, כי המערער החזיק בתקליטורים המכילים תמונות על קיום יחסי מין עם קטינים. המערער הוסיף והודה בעובדותיו של כתב אישום שני אותו צרף, ובו נטען כי נהג לזייף אשרות עבודה בדרכוניהם של נתינים זרים. בגין כל אלה הורשע המערער בעבירות של ניסיון למעשה סדום בקטינה, מעשה מגונה, פרסום והצגת תועבה, קשירת קשר לבצע עוון, זיוף וקבלת דבר במרמה. בעקבות כך דן בית המשפט המחוזי את המערער לשבע שנות מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לפצות את הקטינות בסכום של 5000 ש"ח. 2. המערער משיג בפנינו כנגד הרשעתו. נטען, כי נפלו פגמים בייצוגו בפני הערכאה הראשונה; לא זומן מתורגמן לדיון ובית המשפט הסתפק בתרגומו של אבי המערער, מבלי לוודא כי מדובר בתרגום ממנו היה יכול המערער להבין את אשר יוחס לו; למערער לא נאמר כי הוא עתיד להיות מורשע בעבירה של ניסיון למעשה סדום, ומאידך נאמר לו כי עונשו יעמוד על שלוש עד ארבע שנות מאסר בלבד; צרוף התיק הנוסף נעשה שלא על דעתו, והסנגור לא טרח להסביר לבית המשפט כי חלקו באותה פרשה הנו שולי. להשלמת התמונה נוסיף, כי הונח בפנינו תצהיר עליו חתם מר חיים רחמים, אביו של המערער, ובו נאמר, בין היתר, כי הוא מבין עברית בסיסית בלבד; פרטיו של הסדר הטיעון הובאו לידיעתו על ידי הסנגור; הוא לא הבין כי ההרשעה תכלול עבירה של ניסיון למעשה סדום, ומאידך הבין שהעונש לא יעלה על 4 שנות מאסר. מר חיים רחמים הוסיף וטען, כי לאחר שנשמעו הטיעונים לעונש, במהלכם עתרה המשיבה לגזור לבנו מאסר ממושך (16 שנים), הוא הביע תרעומת באוזניו של הסנגור שהשיב לו כי אין הוא יכול לשנות את רכיביו של הסדר הטיעון שגובש. 3. הטענה לפיה המערער אינו שולט בעברית לא קנתה אחיזה בלבנו, ולכך מספר טעמים: המערער עלה לישראל בשנת 1996 כאשר היה בן 16, ואנו מתקשים להאמין שבחלוף 9 שנים, מיום עלייתו ועד לביצוע העבירות, לא הגיע לשליטה מלאה בשפה; לאותה מסקנה מובילה העובדה שבעת חקירתו וגם בעת שנבדק על ידי הוועדה הפסיכיאטרית המחוזית, התבטא המערער בשפה רהוטה ולא עלתה כלל שאלה של צורך בתרגום; גם במהלך משפטו לא ביקשה ההגנה מבית המשפט לזמן מתורגמן. אכן, בישיבת 23.1.06 ביקש הסנגור שהות כדי לשוחח עם שולחו כדי "לנסות לתקשר" עמו, אולם לא נטען כי מדובר בקשיי שפה. אדרבא, נראה כי הכוונה היתה לקשיים הנובעים ממצבו הנפשי אותה עת. כך או כך, את פרטיו של הסדר הטיעון מסר הסנגור הקודם לאבי המערער ברוסית, ואין חולק כי הוא שולט בשפה זו, ועל כן שליטתו של האב בעברית לא פגמה ביכולתו להבין את מהות האישום וההרשעה הצפויה. כמובן, תתכן אפשרות שהאב נמנע, מטעמיו, מלהעביר לבנו את כל מה שאמר לו הסנגור ברוסית, אולם אין זה הגיוני שכך ינהג, ומכל מקום טענה ברוח זו לא נטענה בפנינו. לא זו אף זו, הסנגור הקודם הודיע במכתבו לסנגור דהיום כי הסדר הטיעון לא כלל הסכמה בדבר העונש, ואין לנו סיבה להאמין שאותו סנגור הציג בפני המערער ואביו תמונה שונה. ואם בכל אלה לא די, מעיון בפרוטוקול הדיון עולה כי עובר להרשעתו השיב המערער עצמו לבית המשפט, באומרו: "אני מודה במיוחס לי בכתב האישום המתוקן". בנסיבות אלו לא היה בית המשפט אמור לחשוד כי המערער מודה גם במה שלא עשה או שלא הבין את היקפן של העבירות בהן הורשע ומהותן. ככל שנותר בלבו של המערער ספק, זה היה אמור להתפוגג נוכח טיעונה של התביעה לעונש, במהלכו נתבקש בית המשפט לדון אותו למאסר "דו ספרתי". חרף זאת, לא נשמעה מפיהם של הסנגור או המערער מחאה כלשהי, אדרבא, זה האחרון הסתפק באומרו הוא אינו יכול לסלוח לעצמו על מעשיו. כידוע, ההלכה הנוהגת היא שבית המשפט ייעתר לנאשם המבקש להתיר לו לחזור מהודאתו, מקום שמתעורר חשש ממשי כי הודה שלא מרצונו, או שלא הבין את משמעות הודייתו (ע"פ 5561/03 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נח(4) 145, 152 (19.1.04), ע"פ 4886/02, גלישקו נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(1) 876, 879 (9.1.03)). אנו סבורים כי במערער לא מתקיימת אף לא אחת מן החלופות האמורות. אדרבא, נראה כי המערער החליט לפנות לקו טיעון זה בעקבות אכזבתו מן העונש שהושת עליו. זו מטבע הדברים אינה מהווה עילה להתחיל את ההליך הפלילי מראשיתו, ועל כן אנו דוחים את הערעור המכוון כנגד ההרשעה. 4. באשר לעונש – עיקר החומרה הגלומה במערער, נובעת מאותם מעשים קשים ומכוערים שביצע בקטינה שאותה עת היתה ילדה ממש. מעשיו של המערער גרמו לשינוי ניכר בחייה של הקטינה, ונראה כי עד אשר יימצא מזור לנזק הנפשי שהסב לה, יחלוף זמן רב. התנהגות מסוג זה, ומקל וחומר כאשר מצטרף אליה אישום נוסף, חייבה את גזירתו של מאסר ממושך שנועד להרתיע הן את היחיד והן את הרבים. אכן, תקופת המאסר שהושתה על המערער כלל אינה קצרה, אולם היא התחייבה מחומרת המעשים בהם הורשע, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקיו. ניתן היום, ד' באלול התשס"ח (04.09.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 08030020_O04.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il