פסקי דין בית המשפט העליון

כל כרטיס מציג בקצרה את עיקרי פסק הדין. הנה דוגמה מהפסיקה הראשונה בעמוד — ריחוף/לחיצה על תווית הסבר מדגיש את האזור המתאים בכרטיס.

ע"פ 2994/23
רצח ★

רון נחום נ. מדינת ישראל

המערער עירער על הרשעתו ברצח בכוונה ושיבוש מהלכי משפט ועל עונש 30 שנות המאסר שהוטל עליו, בטענה שלא הוכח שגרם למות המנוח או שהתקיימה כוונה להמית.

התקבל חלקית ?
תאריך פרסום 15/11/2026 — תאריך פרסום פסק הדין על ידי בית המשפט.
סוג התיק ע"פ — ערעור פלילי.
מספר התיק 2994/23 — פורמט ישן: מספר סידורי / שנה.
נושא/קטגוריה רצח — לחיצה על התווית מציגה את כל פסקי הדין באותה קטגוריה.
★ השלכה רחבה סימון לפסיקה שעשויה להוות תקדים או להשפיע על תיקים רבים אחרים.
שם התיק (הצדדים) שם התיק כולל את שמות הצדדים. הקיצור "נ׳" שביניהם = "נגד".
תמצית הטענה / עתירה / ערעור המערער עירער על הרשעתו ברצח בכוונה ושיבוש מהלכי משפט ועל עונש 30 שנות המאסר שהוטל עליו, בטענה שלא הוכח שגרם למות המנוח או שהתקיימה כוונה להמית.
החלטת בית המשפט התקבל חלקית — חלק מהסעדים שהתבקש התקבל וחלק נדחה.

הסבר זה לא ייפתח אוטומטית בביקורים הבאים. תמיד אפשר לפתוח אותו שוב מהפס בראש הרשימה.

רצח ★

ע"פ 2994/23 — רון נחום נ. מדינת ישראל

המערער עירער על הרשעתו ברצח בכוונה ושיבוש מהלכי משפט ועל עונש 30 שנות המאסר שהוטל עליו, בטענה שלא הוכח שגרם למות המנוח או שהתקיימה כוונה להמית.

התקבל חלקית ?

סיכום פסק הדין

בית המשפט העליון דן בערעורו של רון נחום, אשר הורשע בבית המשפט המחוזי ברצח בכוונה ובשיבוש מהלכי משפט ונדון ל-30 שנות מאסר, לאחר שגרר את המנוח (ארטיום ווילוב ז"ל) מביתו כשהוא מחוסר הכרה לחדר אשפה סמוך, ומאוחר יותר אותרה גופת המנוח באתר חירייה. בערעור נטען כי לא הוכח שהמערער גרם למות המנוח, וכן לא הוכחה כוונה להמית. בית המשפט העליון דחה את טענת החפות וקבע כי מצבור הראיות הנסיבתיות מוכיח מעבר לספק סביר שהמערער גרם למות המנוח. עם זאת, נקבע כי בהיעדר מידע ראייתי על טיב האלימות והמעשים שהתרחשו בדירה, קיים ספק סביר לגבי קיומה של כוונה להמית (כוונה תחילה). לפיכך הוחלט מזכה את המערער מרצח, להרשיעו תחת זאת בעבירת הריגה (ביסוד נפשי של אדישות), ולהחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך גזירת עונשו מחדש.

הנימוק המרכזי

כאשר הרשעה מבוססת על ראיות נסיבתיות בלבד ואין יודעים מה בדיוק התרחש בזירה וכיצד נגרם המוות, לא ניתן להחיל את 'חזקת הכוונה' כדי לקבוע שהנאשם התכוון להמית. מאחר שהוכח שהנאשם פעל באלימות שגרמה למות הקורבן והיה אדיש לתוצאה, יש להרשיעו בהריגה ולא ברצח.

השלכות רוחב

חידוד הכללים להחלת 'חזקת הכוונה' והוכחת היסוד הנפשי בעבירות המתה בהסתמך על ראיות נסיבתיות בלבד כאשר נסיבות ההמתה וסיבת המוות אינן ידועות.

פרטי ההליך

סוג הליך ערעור פלילי (ע"פ)
שלב ההליך ערעור
הרכב השופטים חאלד כבוב, יעל וילנר, עופר גרוסקופף
בדעת רוב 3/3
ארכיון חודשי פסקי דין מנובמבר 2026

ניתוח פסק הדין

תובעים

  • רון נחום

נתבעים

טענות הצדדים

טיעוני התביעה
  • מכלול הראיות הנסיבתיות (התזת דם המנוח בדירת המערער, גרירת המנוח מחוסר הכרה, טביעת יד עם דנ"א מעורב בחדר האשפה, מנח הבגדים באתר חירייה, ושיבוש הזירה) מוביל למסקנה יחידה שהמערער רצח את המנוח בכוונה.
  • שקרי המערער והכחשתו הגורפת מחזקים את התרחיש המפליל ולא נסתרה חזקת הכוונה.
  • העונש שנגזר הולם את חומרת המעשים ועברו הפלילי המכביד.
טיעוני ההגנה
  • סיבת המוות ומועד המוות אינם ידועים, וייתכן שהמנוח קם לאחר שננטש בחדר האשפה ומצא את מותו במועד מאוחר יותר ללא קשר למערער.
  • לא הוכחה כוונה להמית, ואין ראיה לטיב האלימות או לשימוש בנשק/חפץ קהה בדירה, ולכל היותר מדובר בהמתה בקלות דעת.
  • המערער סובל משיפוט ובוחן מציאות פגומים ולכן אין להסתמך על שקריו או ניהול הגנתו העצמית כמחזקים את הראיות.
מחלוקות עובדתיות
  • האם מעשי המערער בלילה שבין 19-20 בדצמבר 2017 הם שגרמו למותו של המנוח?
  • האם המערער פעל ביסוד נפשי של כוונה להמית, אדישות או קלות דעת?

ראיות משפטיות

ראיות מרכזיות שהתקבלו
  • תיעוד מצלמות אבטחה של גרירת המנוח עירום בפלג גופו העליון על שביל הגישה לעבר חדר האשפה.
  • טביעת כף ידו של המערער בתוך כתם המכיל תערובת דנ"א של המערער והמנוח על קיר חדר האשפה.
  • כתמי התזת דם של המנוח בחדר השינה של המערער (על חולצות ושידה).
  • תיעוד המערער מנקה את חדר המדרגות ושביל הגישה בחומרי ניקוי (אקונומיקה).
  • מנח בגדי המנוח בעת איתור הגופה באתר חירייה הזהה למנח בעת גרירתו.
ראיות מרכזיות שנדחו
  • טענות המערער בדבר שתילת ראיות דנ"א על ידי המשטרה.
  • תרחישי ההגנה לפיהם המנוח קם והלך בכוחות עצמו ומצא את מותו בנסיבות אחרות.
  • טענת ההגנה כי כתמי הדם בדירה נוצרו מפציעה מקרית או פציעת כלבים.

הדגשים פרוצדורליים

  • המערער ניהל את משפטו בערכאה הראשונה בעצמו ללא ייצוג משפטי בחלק ניכר מהזמן לאחר ששוחררו סנגוריו לבקשתו.
  • הועלו ספקות וחוות דעת פסיכיאטריות לגבי כשירותו הדיונית ובוחן המציאות הפגום שלו.

תגיות נושא

  • משפט פלילי
  • ערעור פלילי
  • עבירות המתה
  • רצח
  • הריגה
  • ראיות נסיבתיות
  • חזקת הכוונה
  • שיבוש מהלכי משפט
  • הרפורמה בעבירות המתה

הכרעת הדין

טענות משפטיות מיוחדות
אי כשירות
הטענה הועלתה ונדחתה
העבירות בהן הורשע
  • הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין (כנוסחו טרם תיקון 137)
  • שיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק העונשין
העבירות מהן זוכה
  • רצח בכוונה לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין
הכרעת הדין
הרשעה חלקית (וזיכוי בחלק מהאישומים)

גזר הדין

חודשי מאסר בפועל
0
חודשי מאסר על תנאי
0
חודשי שירות עבודה
0
שעות שירות לתועלת הציבור
0
גובה הקנס למדינה
0
סכום הפיצוי שנפסק שהתובע ישלם לנפגע
0
הוראות וסעדים אופרטיביים
  • ביטול גזר הדין של בית המשפט המחוזי (30 שנות מאסר) והחזרת התיק לבית המשפט המחוזי לגזירת דין מחדש עקב השינוי בסעיף ההרשעה מרצח להריגה.

הפניות לתיקים אחרים

פרטי התיק המקורי
מספר התיק בערכאה הקודמת
תפ
בית המשפט שנתן את ההחלטה המקורית
בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו

חקיקה שאוזכרה

שאל עם ChatGPT

פסק הדין המלא

בבית המשפט העליון ע"פ 2994/23 לפני: כבוד השופטת יעל וילנר כבוד השופט עופר גרוסקופף כבוד השופט חאלד כבוב המערער: רון נחום נגד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטים ר' בן-יוסף, צ' קאפח וא' קלמן-ברום) בתפ"ח 3186-02-18 מיום 15.05.2022 ומיום 21.03.2023 תאריך ישיבה: ב' בתמוז התשפ"ו (17 ביוני 2026) בשם המערער: עו"ד נתנאל יעקב-חי; עו"ד מירי פרידמן בשם המשיבה: עו"ד עדי שגב פסק-דין השופט חאלד כבוב: פתח דבר מר ארטיום ווילוב ז"ל (להלן: המנוח), תועד לאחרונה, בעודו בהכרה, בשעות הערב של יום 19.12.2017, הוא יום הולדתו ה-37, כשהוא צועד יחד עם המערער. בסביבות השעה 22:43 השניים עלו יחדיו לדירת המערער. כחמש שעות לאחר מכן, המערער תועד כשהוא גורר את המנוח על שביל הגישה הסמוך לבניין לעבר חדר האשפה של הבניין הסמוך, בעוד המנוח שרוע על גבו ללא תנועה וראשו נחבט בקרקע. המנוח נגרר על-ידי המערער כשהוא עירום בפלג גופו העליון ומכנסיו ותחתוניו מופשלים. מאז אותו לילה נותק הקשר עם המנוח, וניסיונותיהם של מכריו לאתרו עלו בתוהו. בצהרי יום 31.12.2017, פועל בחברת המחזור 'חץ אקולוגיה' שבאתר הפסולת חירייה הבחין ברגל מקועקעת מבצבצת מתוך ערמת אשפה. בהתבוננות נוספת התברר כי מדובר בגופת אדם, זכר. הגופה זוהתה כגופתו של המנוח. המנוח היה עירום בפלג הגוף העליון, ומכנסיו ותחתוניו מופשלים, בדומה לאופן שבו גרר אותו המערער. בשל מצב הריקבון של הגופה, ונוכח חשיפתה לציוד מכני כבד באתר הפסולת, לא ניתן היה לקבוע אלו מסימני החבלה שנמצאו עליה נגרמו לפני המוות ואלו אירעו לאחריו. בחדר האשפה של הבניין הסמוך לבניין מגוריו של המערער נמצאה טביעת יד של המערער בתוך כתם חומר החשוד כדם, הכולל תערובת דנ"א שלו ושל המנוח. ממצאים פורנזיים שאותרו בדירת המערער לימדו על אירוע אלים שהתרחש שם, במסגרתו דמו של המנוח הותז בחדר השינה. עוד הוכח, כי לאחר גרירת המנוח לעבר חדר האשפה, המערער עמל למרק את דירתו, את חדר המדרגות ואת שביל הגישה הסמוך לבניין מכתמי דם. אלו עיקרי העובדות שעל בסיסן ניתן פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטים ר' בן-יוסף, צ' קאפח ו-א' קלמן-ברום) בתפ"ח 3186-02-18 מיום 15.05.2022 (הכרעת דין) ומיום 21.03.2023 (גזר דין). בגדרי פסק הדין הנ"ל, בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בעבירה של רצח בכוונה לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק), ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק, וגזר עליו 30 שנות מאסר בפועל החל מיום מעצרו, בניכוי עונש מאסר בן 10 חודשים שנגזר עליו בהליך אחר (ת"פ 11402-08-16); לצד מאסר מותנה. הערעור שלפנינו נסוב הן על הכרעת הדין הן על גזר הדין. תמצית טענת המערער היא, כי משעה שמועד המוות ותהליך גרימתו אינם ידועים, לא ניתן לשלול את האפשרות שהמנוח שב להכרה לאחר שנגרר לחדר האשפה, יצא והלך משם בכוחות עצמו, ורק בשלב מאוחר יותר הוא מצא את מותו במנותק ממעשי המערער. לחלופין נטען כי לא הוכח היסוד הנפשי הנדרש לצורך הרשעה בעבירת הרצח בכוונה. לחלופי חלופין נטען כי יש להקל בעונש. מנגד, המדינה סומכת ידיה על פסק-דינו של בית משפט קמא, ומבקשת לדחות את הערעור על כל חלקיו. פירוט העובדות תחילה, נערוך היכרות קצרה עם הדמויות הרלוונטיות. המערער, יליד שנת 1964, התפרנס מעבודות מזדמנות, קיבל קצבת הבטחת הכנסה, והתגורר בדירה שבבעלותו הנמצאת על גג בניין בן ארבע קומות ברחוב ביאליק ברמת גן. המערער היה מוכר למשטרה קודם למקרה דנן. עברו הפלילי כולל, בין היתר, ריבוי עבירות אלימות, איומים, תקיפות שוטרים ואף ניסיון לרצח בן דודו, שבגינו נגזרו עליו 12 שנות מאסר (תפ"ח 3109/97; ערעורו נדחה בע"פ 5636/98 נחום נ' מדינת ישראל (13.09.2001)). לאמיתו של דבר, חוקרי המשטרה הגיעו אל המערער בעקבות זיהויו יחד עם המנוח בפאב 'הספסל' ברמת גן בליל ה-19.12.2017, כאשר חוקר משטרה שהכירוֹ מהעבר זיהה אותו בסרטון. המנוח, יליד שנת 1980, היה דר רחוב משוקם ותושב העיר בני ברק. ביום 19.12.2017, המנוח חגג את יום הולדתו ה-37 עם חבריו בדירה של ידידתו, הגב' ליזה שיק (להלן: ליזה), ברמת גן. בעת הרלוונטית לענייננו, המנוח הועסק בעבודה מסודרת ברמת גן, ואף היה עתיד לפתוח את בית העסק בבוקר שלמחרת יום הולדתו. ליזה הייתה בת זוגו לשעבר של המערער, ובמועד הרלוונטי הם היו במערכת יחסים אפלטונית. בשעות אחר הצהריים של יום הולדתו, המנוח עזב את דירתה של ליזה לאחר שחבריו סירבו להצטרף אליו לפאב. בהמשך, המנוח נפגש עם המערער, ובסמוך לשעה 21:49 תועדו השניים במצלמת האבטחה של בנק הפועלים ברחוב ביאליק 32 ברמת גן, כשהם צועדים יחדיו, לא רחוק מדירת המערער. בסמוך לשעה 21:50 ניסו המערער והמנוח לקבל שירות בפאב 'הספסל' באותו רחוב, אך סורבו בשל העובדה שהם נראו שתויים לעובדי המקום. משם, השניים הלכו לחנות בשם 'טקסי קפה' באותו רחוב, שם קנו שני בקבוקי משקה אלכוהולי מסוג 'סמירנוף אייס'. לאחר מכן, השניים צעדו לעבר דירת המערער, ותועדו בסביבות השעה 22:00 על-ידי מצלמות האבטחה של מרפאת השיניים של ד"ר קאופמן, המצויה בסמוך למקום. שכנתו של המערער, הגב' סבטלנה ריסקין, העידה כי הבחינה דרך עינית דלת הכניסה לדירתה במערער ובאדם אחר עולים לדירתו, ושמעה צליל נקישת בקבוקים בשקית. זמן קצר אחר כך, המערער והמנוח תועדו כשיצאו יחד מהבניין, ותועדו שוב כשחזרו ונכנסו אליו בשעה 22:43. במשך מעט יותר מחמש שעות שהו השניים בדירת המערער. בסביבות השעה 03:54 לפנות בוקר, תועד המערער במצלמות המרפאה של ד"ר קאופמן כשהוא גורר את המנוח על גבי שביל הגישה של הבניין, לעבר חדר האשפה הנמצא בבניין הסמוך. המערער תועד כשהוא אוחז בידיו של המנוח וגורר אותו כשגבו על הארץ וראשו נחבט באדמה. המערער השליך שמיכה על מנת לכסות את פניו של המנוח, וזו נפלה ונותרה על השביל. המערער הותיר את המנוח וחזר בשביל הגישה לבדו, וכעבור כ-6 דקות חזר לשביל הגישה, אסף את השמיכה שנותרה שם ושב לדירתו. כאמור לעיל, באותה העת, המנוח היה עירום בפלג גופו העליון, ומכנסיו ותחתוניו מופשלים. בכתב האישום נטען, כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה ממעשי המערער. בבוקר יום המחרת, 20.12.2017, נצפו בחדר המדרגות כתמי דם על-ידי שכניו של המערער. בין השעות 09:00–10:00 לערך, המערער נצפה כשהוא מנקה את חדר המדרגות ואת המעקה שבו, וזאת לפי כתב האישום "על מנת להעלים ראיות למעשה הרצח". בהמשך, סמוך לשעה 10:29, הבחין המערער בשני כתמי דם על המדרכה שנוצרו במהלך גרירת המנוח על-ידו. המערער הביא עימו מטאטא ומיכל של חומר ניקוי הנחזה כאקונומיקה, וניקה באמצעותם את הכתמים. מעשים אלו תועדו אף הם במצלמת המרפאה של ד"ר קאופמן. מאז אירועי אותו לילה נותק הקשר עם המנוח. לפי עדויות ידידיו, אבישי חץ וטטיאנה ויקטור, פעילותו האחרונה של המנוח ביישומון 'וואטסאפ' נרשמה בשעה 16:30 של יום 19.12.2017; ולפי עדותה של נציגת חברת 'הוט מובייל', מפלט הטלפון של המנוח עלה כי נרשמו פעולות גלישה במכשירו, לרבות פעולות פסיביות, בין השעות 20:32 של אותו היום ועד השעה 01:31 של יום המחרת. יצוין, כי בחלוף עוד יום, קרי ביום 21.12.2017, בסביבות השעה 15:39, כרטיס הסים של המנוח אוכן כאשר נעשה בו שימוש באזור אתר חירייה, ולימים התברר כי כרטיס הסים נמצא באתר חירייה על-ידי עובד האתר, מג'האד דבאבסה (להלן: דבאבסה), אשר עשה בו שימוש באמצעות מכשירו הפרטי למשך מספר ימים. כאמור לעיל, בצהרי יום 31.12.2017, כשבוע ומחצה לאחר גרירת המנוח לעבר חדר האשפה, נמצאה גופתו באתר חירייה. הגופה הייתה במצב ריקבון מתקדם, כשעליה סימני חבלה משמעותיים. חקירת המשטרה הובילה לזיהויו של המנוח, ובשלב זה אין עוד מחלוקת על כך שהגופה שאותרה היא אכן גופתו. המערער נעצר ביום 09.01.2018, ונחקר במשטרה בגין חשד למעורבותו בפרשה. במסגרת אמרותיו של המערער, שהוגשו לבית המשפט מטעם המשיבה, הוא הכחיש כל קשר למנוח, לרבות כל היכרות או מגע עימו. ממילא, המערער הכחיש שהמנוח שהה עמו בדירתו בליל ה-19–20 בדצמבר 2017, ושלל את מעורבותו באירוע אלים כלשהו באותה עת. וביתר פירוט. (-) בחקירתו הראשונה (מיום 09.01.2018; ת/66), המערער טען כי רוצים "לתפור לו תיק", הכחיש כל היכרות עם המנוח למרות שהוצגה לו תמונתו, וטען כי לא זוכר היכן היה ביום 19.12.2017. הוא אישר את כתובתו והיכרותו עם ליזה, וטען שאינו מארח איש בביתו. (-) בחקירתו השנייה (מיום 11.01.2018; ת/51), המערער השיב לשאלות על סדר יומו, אישר קשר רומנטי בעבר עם ליזה אך הכחיש קנאה לה, וטען שאינו מארח אנשים בדירתו. המערער שב והכחיש היכרות עם המנוח. (-) בחקירתו השלישית (מיום 14.01.2018; ת/160), המערער הצהיר כי הוא שומר על זכות השתיקה בעצת סנגורו, אך המשיך להכחיש את המיוחס לו ואת המפגש עם המנוח. הוא שלל הגעתו לפאב 'הספסל', אך כשהוצג לו הסרטון אישר שהיה שם, התייחס למנוח כמי ש"הזדנב" אחריו, והכחיש שהמנוח התלווה אליו הביתה. הוא ציין כי הוא מנקה לעיתים את חדר המדרגות בבניין מגוריו, אך הכחיש שדימם בביתו לאחרונה. (-) בחקירתו הרביעית (מיום 22.01.2018; ת/161), אישר המערער שאדם בשם בוריס אמינוב ישן בביתו יומיים, אך המשיך להכחיש כל ראיה שהוצגה לו הקשורה לפגיעה במנוח. (-) בחקירתו האחרונה (מיום 30.01.2018; ת/80), המערער שב והכחיש את כל הנטען נגדו. כשנשאל על חדר האשפה בבניין הסמוך לבניין מגוריו, השיב כי מעולם לא ביקר באותו חדר אשפה, וכי הוא זורק זבל אך ורק בפחים של הבניין שלו. המערער הכחיש שדימם בחודש הקודם, והאשים את המשטרה בשתילת הממצאים הפורנזיים שאותרו בדירתו ובסביבתה. ביום 02.02.2018, הוגש נגד המערער כתב אישום אשר ייחס לו עבירות של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק בנוסחו עובר לתיקון מס' 137 לחוק העונשין (להלן גם: תיקון 137 או הרפורמה בעבירות ההמתה); וכן שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק. בכתב האישום נטען, כי "במהלך השהות בדירה, גמלה בלבו של [המערער] החלטה לגרום למותו של [המנוח]", וכי על מנת להוציא לפועל את זממו "הפעיל [המערער] אלימות כלפי המנוח, באופן שאינו ידוע [למשיבה], ומבלי שקדמה לכך התגרות מצידו של המנוח". הראיות הפורנזיות עם הגעת חוקרי המשטרה לבניין מגוריו של המערער, התגלו ממצאים חשודים בחדר המדרגות, אשר לפי עדותו של ראש צוות החקירה, רפ"ק אסף צוויג, היו גלויים לעין. במקביל, החלה בדיקת הזירה על-ידי מומחה המעבדה הניידת פקד רון חיבל (להלן: פקד חיבל או חיבל), ובכלל זה נסרקו דירתו של המערער וסביבתה, גג הבניין וחדר המדרגות, שביל הגישה לבניין, וחדר האשפה בבניין הסמוך. בדירת המערער אותרו ממצאים פורנזיים של דנ"א ודם, שחלקם שויכו למערער ולמנוח – לרבות כתמי התזת דם על חולצות שהיו תלויות על מתלה מעל למיטה, אשר נמצא כי מקורם בדם המנוח, וכן נמצאו כתמי דם של המנוח על חזית שידת עץ שהוצבה במהופך, כשפניה לעבר הקיר. בדגימת חומר חשוד כדם שנלקחה מראש המיטה, נמצאה תערובת שמקורה לפחות בשני פריטים, כשנמצא כי המנוח יכול להיות המקור למרכיב העיקרי בתערובת, וכי השכיחות באוכלוסייה הכללית (למעט פרופיל זהה לזה של המנוח) נאמדת באחד ליותר ממיליארד. ביחס לדגימות הדם שנלקחו מחולצות שהיו תלויות מעל למיטה בדירה, נקבע כי מדובר בכתמי התזה מדמו של המנוח. פקד חיבל הסיק בחוות דעתו (ת/11), כי בדירה התרחש אירוע אלים שבמהלכו נפגע המנוח, וכי נעשו בדירה פעולות לניקויה. בעדותו ציין חיבל כי כתמי ההתזה שנמצאו "אלה כתמים שנוצרים כתוצאה מהפעלה של כוח על גבי דם שיוצר התזה" (ראו: עמודים 145–146 לפרוטוקול). בנוסף, נמצאו כתמי חומר חשוד כדם על רצפת חדר השינה; על משענת ראש המיטה; על הקיר; על מקל מטאטא תלוי; על חולצות נוספות, מכנסיים ונעליים; על פריטי לבוש בהם ציצית בכיור המטבח; על משקוף חדר המקלחת; ועל סדין שהושרה בדלי מים במקלחת. גם בחדר המדרגות של הבניין נמצאו כתמי חומר החשוד כדם במספר מוקדים. בין היתר, על חזית מדרגה בגרם המדרגות העולה אל הגג, על קיר חדר מדרגות בעליה לקומה הראשונה, על המעקה בסמוך לכניסה לגג, וכן על מטאטא הנחזה כזהה לזה שבו המערער תועד מנקה את כתמי הדם משביל הגישה. דגימה אחת שויכה למערער. מספר כתמים נוספים של חומר החשוד כדם נמצאו ברחבת הכניסה לבניין ובכניסה לחדר האשפה בבניין הסמוך. זאת ועוד: כאמור לעיל, בחדר האשפה שאליו גרר המערער את המנוח, אותרה טביעת חלק מכף ידו השמאלית של המערער על גבי אריח קרמיקה על הקיר הסמוך לכניסה, אשר הוטבעה בתוך חומר החשוד כדם. לאחר בדיקת החומר, הוא נמצא ככולל תערובת דנ"א השייכת למערער ולמנוח. כן אותרו ברחבי חדר האשפה כתמים נוספים של חומר שנחשד כדם, לרבות על פחי האשפה, שחלקם שויכו למערער. פקד חיבל הוסיף כי כחודש לאחר האירוע הוא שב ובדק את שביל הגישה לבניין ואת הרחבה כדי לבחון את הכתמים שנראו בסרטון בו נראה המערער גורר את המנוח (שם, בעמוד 148). לדבריו, אותר כתם נרחב שהגיב לבדיקת "Blue Star" לזיהוי עקבות דם (שם, בעמוד 149). פקד חיבל הסביר כי מדובר היה בתגובה חזקה במיוחד, וכי נעשה שם שימוש בחומרי ניקוי כמו אקונומיקה. כך גם הייתה התאמה לבדיקה חוזרת שנעשתה למטאטא שנמצא בחדר המדרגות ונראה דומה לזה שבו עשה המערער שימוש בבוקר יום 20.12.2017. בדיקה ונתיחה שלאחר המוות בוצעו בגופת המנוח על-ידי ד"ר אנדרי קוטיק, מומחה מהמרכז הלאומי לרפואה משפטית. בחוות הדעת שנערכה על-ידו (ת/27) צוין, כי עקב מצב הריקבון המתקדם של הגופה לא ניתן היה לקבוע את סיבת מותו של המנוח באופן חד-משמעי. יוער כי בחוות הדעת תוארו חבלות ופצעים רבים על גופת המנוח, ובסיכום הממצאים העיקריים נכתב על אודות "שני פצעי דקירה בגו, עם מעבר תעלות דקירה לכבד ולריאה, פצעי דקירה בצוואר, פצע חתך בגו ובגפיים העליונים, פצעי שסיעה בראש, שברים מרוסקים בגולגולת, שברים רבים בצלעות ובחוליות עמוד השדרה הצווארי. ללא עדות לדימום ברקמות הרכות ובאיברים פנימיים, או לדימומים תוך גולגולתיים וברקמות הרכות בראש". לצד זאת קבע ד"ר קוטיק כי ממצאים חבלתיים רבים שנמצאו על הגופה היו יכולים להיגרם כתוצאה מחשיפת הגופה לציוד המכני הכבד באתר חירייה. עוד נקבע, כי לא נמצאה עדות לדימום ברקמות, ועל כן לא ניתן לקבוע שהנזקים נגרמו קודם למוות, אך "יחד עם זאת, לאור מצב הגופה, לא ניתן לשלול אפשרות להימצאות דימומים ברקמות (שיכלו להיגרם לפני המוות) ולא אותרו". כן תואר כי בשל מצב הגופה, לא אותרו נוזלי גוף שיכלו לחשוף הימצאות אלכוהול, סמים או תרופות בבדיקה טוקסיקולוגית; וכך גם בבדיקה של נוזל המרה או תוכן קיבה. בחוות הדעת התייחס ד"ר קוטיק גם לסרטון שבו תועד המערער כשהוא גורר את המנוח, וציין כי לא ניתן לקבוע אם בעת הגרירה המנוח היה מחוסר הכרה או מת. ד"ר חיים כהן, מומחה לאנתרופולוגיה במכון לרפואה משפטית, שחוות דעתו הוגשה אף היא לבית המשפט (ת/81א), ערך שחזור של גולגולת המנוח וקבע כי השברים בגולגולת מתיישבים עם חבלה צידית או בסבירות גבוהה יותר תוצאה של דחיסה דו-צדדית, שיכולה להיגרם על-ידי זרוע מנוף או דחסן אשפה. במסמך הבהרה שהכין לקראת עדותו בבית המשפט (ת/81ב), הוא העריך כי השברים בגולגולת היו יכולים להיגרם בזמנים שונים על-ידי מנגנונים שונים, וכי אופי השברים בפנים יכול להתיישב עם חבלות ישירות בפנים מלמעלה ומהצד באזור הלחי הימנית, אך לא ניתן לשלול את האפשרות ששתי החבלות הן תוצאה של מעיכות על-ידי זרועות המנוף. כן צוין כי השברים בצידו הימני של הראש ומאחור מתיישבים עם חבלות נקודתיות על-ידי חפץ קהה, כלומר, "אנרגיה המרוכזת לשטח קטן, לעומת חבלה ע"י חפץ או משטח רחב", אך הובהר, כי "שברים או חסרים אלו יכולים להתיישב גם עם פגיעה של הראש בחפצים אלו, או בעת מעיכה דו צדדית של הראש כמתואר". ההליך בבית המשפט המחוזי – על קצה המזלג ביום 22.05.2018, התקבלה חוות דעת מאת הפסיכיאטר המחוזי בעניינו של המערער במסגרת הליך מעצרו (מ"ת 3156-02-18). זאת, לאחר שבית המשפט של המעצר הורה על אשפוזו לצורך קבלת חוות דעת כאמור (החלטה מיום 03.05.2018). בחוות הדעת האמורה הובאו מסקנות האבחון הפסיכודיאגנוסטי שנערך למערער, בהן צוין בין היתר, כדלהלן: "ישנן עדויות לפגיעה קוגניטיבית חמורה העשויה להצביע על תהליך סכיזופרני: הפרעות חשיבה רבות, ביקורת מציאות לקויה, מחשבות חודרניות, קושי להבין הקשרים בין אובייקטים ובין מאורעות [...]. [המערער] מציג פגיעה חמורה בחשיבה והוא מתקשה לחשוב באופן לוגי וקוהרנטי [...]. הוא מראה נטייה לרפיון אסוציאטיבי עד כדי פגיעה חמורה בבוחן המציאות [...]" (עמוד 9 לחוות הדעת). המערער אובחן כמי שסובל מהפרעות נפשיות והתנהגותיות כתוצאה משימוש בסמים רבים ובחומרים פסיכואקטיביים אחרים; הפרעת הסתגלות עם הפרעה מעורבת של רגשות והתנהגות; והפרעת אישיות מעורבת: נרקיסיטית מליגנית, אימפולסיבית ואנטיסוציאלית בעיקר (שם). בסיכום חוות הדעת הוערך כי המערער מסוגל להבחין בין אסור ומותר ומבין את הפסול במעשים המיוחסים לו; אך מצבו הנפשי לא מאפשר לו להיעזר בעורך דין, או להבין ולעקוב לאורך זמן אחר ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו. בהתאם, הומלץ להעניק לו טיפול פסיכיאטרי בתנאי אשפוז (שם, בעמודים 9–10). בהמשך, מצבו הנפשי של המערער הוטב, ובחוות דעת נוספת שניתנה ביום 23.07.2018, הוערך כי המערער כשיר לעמוד לדין. ביום 03.01.2019, כאשר הוא מיוצג על-ידי סנגורית מהסנגוריה הציבורית, השיב המערער לכתב האישום בהכחשה גורפת. לטענתו, הוא לא הכיר את המנוח, לא היה עימו, ולא עשה דבר על מנת לפגוע בו. לצד האמור, לא נטענה טענת אליבי מצדו. ביום 17.02.2019, במהלך ישיבת ההוכחות הראשונה בתיק, השלימה באת-כוח המערער את תשובתה לכתב האישום, באומרה שהמערער אינו האדם שתועד גורר את המנוח בסרטונים. לאחר שהוגשו 7 בקשות מטעם המערער להחלפת ייצוג, שוחררה הסנגוריה הציבורית מייצוגו של המערער בהחלטת בית משפט קמא מיום 16.12.2019. מאותה עת, משפטו של המערער התנהל כשהוא איננו מיוצג, לרבות שלב ההוכחות. ביום 22.04.2021, לאחר שהתביעה סיימה את הבאת ראיותיה, המערער בחר להעיד ולהביא ראיותיו. קו ההגנה של המערער בבית המשפט המחוזי עדותו של המערער החלה ביום 09.05.2021, בנאום פתיחה שכלל השמצות נגד התביעה והמשטרה. המערער חזר ואמר שאינו מכיר את המנוח ולא היה עימו, וטען שהוכח באמצעות עדי תביעה כי המנוח היה במקום אחר. המערער הכחיש ששהה עם המנוח בערב הרלוונטי, שהמנוח הגיע לדירתו, או שעשה דבר מהמיוחס לו. חרף זיהויו העצמי בסרטונים במסגרת חקירתו, המערער הכחיש את הדברים בעדותו וכפר בכל קשר לאירועים. המערער טען כי הוא "מספיק אינטליגנט ומכיר את עולם המשפט" כדי לדעת שהחקירה הייתה נסגרת אילו רק טען שהמנוח מת אצלו בדירה באופן מקרי, וכי הוא גרר אותו לחדר האשפה בשל חששו מהמשטרה. לדבריו, הוא עומד לדין רק מאחר שהחליט לעמוד על שלו ולומר את האמת. בחקירתו הנגדית, המערער אישר בעלותו על הדירה ברחוב ביאליק, וסיפר על ארבעת כלביו ואופן טיפולו בהם. המערער טען כי היה מודע למצלמות במרפאתו של ד"ר קאופמן. הוא אישר קשר זוגי בעבר עם ליזה, והכחיש היכרות עם חבריה או עם המנוח. הוא הכחיש שניקה את חדר המדרגות ביום 20.12.2017. המערער טען שהוא עולה על יצועו מוקדם ונמצא תמיד בביתו בשעה 19:00–19:30 לערך. לגבי הדם שנמצא בדירתו, טען כי מקורו בפצע שגרם אחד מכלביו, ובהמשך טען שייתכן שדרך על דם בחדר המדרגות עם נעליו. המערער האשים את השוטר ר' א' בשתילת דמו שנלקח מבית החולים, וטען כי גם דם המנוח נשתל בדירתו על-ידי המשטרה. המערער דבק בהכחשת זיהויו בסרטונים, וטען שאישוריו לחוקרי המשטרה בחקירתו נועדו רק "לשחק איתם" או כדי "שלא ישעמם לי בחקירה". בהשלמת החקירה הנגדית מיום 18.05.2021, המערער טען כי דם רב נמצא בביתו עקב פציעה במהלך שיפוץ או מריבה בין כלביו. ביחס להימצאות דנ"א של המנוח בדירתו, טען שהמאשימה "נכנסת לדמיונות"; חזר על טענתו לשתילת הראיות; והאשים עדי תביעה בשקרים עקב סכסוכים אישיים עימו. כעדי הגנה, המערער העיד מומחים בניסיון לקעקע את מהימנותה של ליזה, אשר זיהתה אותו ואת המנוח בסרטון מליל האירוע. גם מפקח אתר חירייה, אילן גלבוע, הועד כעד הגנה. מר חביב רבני, בעל עסק לייבוא נעליים ששכן בעבר ברחוב ביאליק, העיד על שתי מצלמות שהיו מותקנות בעסקו וכי המשטרה לקחה את תוכנן. בית המשפט קיבל ראיות הגנה נוספות, חלקן בהסכמת התביעה וחלקן בהתנגדותה, זאת על מנת למנוע עיוות דין כלפי המערער שניהל את משפטו לבדו. ראיות אלו כללו את אמרתו של מיכאל ינקילוב (נ/1), מעסיקו של המנוח, לפיה הוא ראה את המנוח לאחרונה ביום 18.12.2017, וכי הוא שמע מדוד אברמוב על כך שהמנוח היה במסעדתו ביום הולדתו בשעה 23:00. [במאמר מוסגר יצוין כי מעיון באמרתו של אברמוב עצמו מיום 01.01.2018 (נ/90) עולה, כי הוא לא ידע לנקוב ביום הולדתו של המנוח כמועד שבו הוא ביקר במסעדה, אלא התייחס לביקור של המנוח במסעדה "לפני חודש [...] אולי פחות מחודש"]. מכל מקום, המשטרה לא הצליחה לאתר את תיעוד מצלמות העסק של אברמוב מיום 19.12.2017. כן הוגשו אמרות שונות שנמסרו למשטרה על-ידי מכריו של המנוח (נ/16, נ/28); ואמרה של אחד בשם יעקב גרבלי (נ/53) על כך שראה ביום 25.12.2017 בעיר בת ים אדם נושא דבר גדול על כתפיו כשקפוצ'ון על פניו – אותה הציג המערער כראיה קריטית לטובתו. כן הביא המערער את אמרתו של דר הרחוב שנהג לישון בחדר האשפה הרלוונטי, אשר העיד שאינו זוכר דבר חריג בליל האירוע (נ/70); ועדויות שכנים בבניין מגוריו אשר לא ראו או שמעו דבר יוצא דופן באותו לילה (נ/84, נ/85). הכרעת הדין בפתח הדברים צוין כי מאחר שהמערער כפר לאורך ההליך בכל המיוחס לו, יריעת המחלוקת בין הצדדים הייתה רחבה ביותר. כך, המערער כפר בכך שהגופה שנמצאה היא גופת המנוח, וכן כפר בתוקף הראיות שהוצגו, על כל סוגיהן. בשל כך, הוקדש זמן רב לשמיעת ראיות. בתוך כך, המשיבה נדרשה להגיש את הממצאים שנתפסו בזירות השונות, חוות דעת וסרטי מצלמות האבטחה שנתפסו. כן הועדו בעלי עסקים הסמוכים לבניין מגוריו של המערער לצורך הגשת סרטי המצלמות שהוצבו בחנויותיהם; שכנים המתגוררים בבניין; מפני אשפה של עיריית רמת גן; עובדי אתר חירייה; ועדים נוספים. אף המערער העיד מטעמו עדים מתחומי עיסוק אלה. כן צוין, כי המערער בחר לנהל את משפטו תוך הפניית האשמות וגידופים כלפי כלל הגורמים המעורבים בתיק, לרבות כלפי בית המשפט עצמו ואזרחים מן השורה שהועדו על-ידי המשיבה. ואולם, חרף התנהלות זו, בית משפט קמא הבהיר כי הקפיד לנטרל את הכרעתו מכל השפעה זרה. עוד צוין, כי לנוכח בחירת המערער לנהל את משפטו בעצמו, בית המשפט קיבל ושמע מפיו ראיות, לעתים בחריגה מהדין הנוהג, על מנת להקל על ניהול הגנתו. בתוך כך, התאפשר למערער לחקור את עדיו ללא הקפדה דווקנית על סדרי הדין. כל זאת, כדי לשמור "על זכויותיו כנאשם וכבודו אף אם הוא עצמו לא נהג כך כלפי אחרים". לצורך ההכרעה בעניינו של המערער, ועל מנת לבססה בראי יריעת המחלוקת האמורה, עמד בית המשפט המחוזי בהרחבה על התשתית העובדתית שנפרשה לפניו. הובהר, כי אמנם בענייננו לא קיימת ראיה ישירה הקושרת את המערער לרצח המנוח, אך הוצגו ראיות נסיבתיות למכביר, אשר יש בהן כדי להעביר את הנטל הטקטי אל כתפי המערער, לספק הסבר סביר אחר למארג הראיות הנסיבתיות הקושרות אותו לביצוע עבירת הרצח המיוחסת לו. קביעות אלו נוגעות בעיקרן לעובדות הבאות: (-) זיהוי המנוח והמערער כמי שהגיעו יחד לדירת המערער ביום 19.12.2017; (-) ממצאים פורנזיים המלמדים על אודות מעשה אלים שנעשה כלפי המנוח בדירתו של המערער; (-) זיהוי המערער כמי שגרר את המנוח לעבר חדר האשפה שעות לאחר הגעתם יחד, כאשר המנוח לפחות מחוסר הכרה; (-) ממצאים פורנזיים המלמדים על נוכחות משותפת של המערער והמנוח בחדר האשפה; (-) היעדרות המנוח מאז אותו יום; (-) איתור גופת המנוח ואופן מציאתה באתר חירייה. כפי שיפורט בהמשך, בשלב הנוכחי אין עוד מחלוקת של ממש על עיקרי העובדות שנקבעו בבית המשפט המחוזי, אלא על המסקנות שניתן ללמוד מעובדות אלו. בהתאם, אין צורך להידרש לכל פרטי הראיות שהובאו בבית משפט קמא. אסתפק בכך שאציין כי הובאו ראיות למכביר ביחס לזיהוי המנוח כמי שהסתובב עם המערער ביום 19.12.2017 והגיע עמו לדירתו; לכך שכעבור מספר שעות המנוח נגרר מהדירה על-ידי המערער לעבר חדר האשפה כשהוא לכל הפחות מחוסר הכרה; לכך שהמנוח לא נצפה עוד בחיים מאז; ולכך שהגופה שאותרה באתר חירייה היא גופת המנוח. יצוין, כי בית המשפט המחוזי העניק משקל מכריע לממצאים הפורנזיים שנמצאו בדירתו של המערער ובסביבתה, בגג, בחדר המדרגות, ברחבת הכניסה לבניין ובחדר האשפה בבניין הסמוך, ולעדותו של חיבל שלפיה ממצאים אלו מלמדים על אירוע אלים שהתרחש בין המנוח והמערער בדירתו של האחרון. בית המשפט עמד באריכות על ממצאים אלו, כפי שתוארו לעיל. זאת, בהסתמך על חוות דעתו של חיבל, וכן על הקביעות בחוות דעת שהוגשו על-ידי התביעה מטעם מומחים נוספים, בהם המומחית לילך פרונט (ת/92), שלפיהן אותרו בזירה דגימות דם ודנ"א השייכות למנוח ולמערער ברמת מובהקות גבוהה ביותר. כן נקבע, כי הימצאות דנ"א ודם של המנוח בדירת המערער, ובפרט בדרך של כתמי התזה של דם המנוח על רהיטים ובגדים, מהווה ראיה בעלת משקל ניכר. בית המשפט קבע כי הראיה הפורנזית החזקה ביותר היא טביעת כף ידו השמאלית של המערער, מוטבעת בתערובת דנ"א של המנוח והמערער, על קיר חדר האשפה. הוטעם, כי טביעת אצבע או כף יד, במיוחד על חפץ נייח, היא ראיה נסיבתית חזקה עד כדי שיכולה להספיק להרשעה בהיעדר הסבר משכנע אחר מצד הנאשם. כמו כן, הובהר כי ראיית דנ"א מספיקה כראיה בודדת להרשעה, במיוחד כאשר הסיכוי שהדגימה שייכת לאחר מלבד המערער והמנוח עומדת על יותר מאחד למיליארד. בית המשפט עמד באריכות על ממצאי חוות דעת מומחי המכון לרפואה משפטית שביצעו את בדיקת ונתיחת גופתו של המנוח, ובראשן חוות הדעת של ד"ר קוטיק, כמפורט לעיל. בהתאם לאמור בהן, בית המשפט הסיק כי לא ניתן לקבוע באופן חד-משמעי את המועד וסיבת המוות של המנוח; וזאת לאור מצב הגופה וריקבונה המתקדם. עם זאת, נקבע כי אין מניעה להרשיע ברצח גם ללא גילוי סיבת המוות ואף ללא מציאת הגופה כלל, ובלבד שעובדת המוות הוכחה כדבעי באמצעות ראיות אחרות. בהקשר זה צוין, כי ד"ר קוטיק העריך בעדותו שמותו של המנוח אירע בסמוך לאירוע גרירת הגופה. כן צוין כי ד"ר כהן, המומחה לאנתרופולוגיה במכון לרפואה משפטית, הדגיש בעדותו כי השברים בראשו של המנוח אופייניים לחבלות ראש וכי החפץ הקהה בעל הגבולות החדים, שניכר שגרם להם, יכול להתאים למוט של לום או צד של פטיש, אך גם לכף המשמשת להרמת האשפה באתר חירייה; והבהיר כי לא ניתן לקבוע אם החבלות נגרמו לפני או לאחר המוות, וכי אין לדעת אם החפצים שפגעו בגולגולת פגעו בראשו של המנוח או אם ראשו פגע בחפצים. עוד צוין, כי בית המשפט בחן לבקשת המערער את תיקו הרפואי של המנוח (ת/185), ולא נמצאו בתיקו – שנבחן גם על-ידי ד"ר קוטיק – ממצאים המוסיפים לראיות לכאן או לכאן, לבד מכך שצרך סמים ואלכוהול. הוער, כי ביום 11.12.2017, מעט לפני מותו, המנוח ערך מיוזמתו ביקור במכון לבריאות הנפש, ונמצא כי "אובדנות פעילה – לא קיימת וכך גם לא תוקפנות". בית המשפט התייחס גם לעדויות שכניו של המערער – אנדריי וסבטלנה רסקין, שהעידו כי בבוקר יום ה-20.12.2017 ראו כתמי דם בחדר המדרגות של הבניין, מכיוון דירת המערער מטה, וסבטלנה אף שלחה לאנדריי הודעה בנושא באותו בוקר; ובהמשך הבחין אנדריי במערער בעודו מנקה את חדר המדרגות. גם השכנה לנה גולייב העידה כי כשיצאה לעבודתה ביום 20.12.2017 או יום 21.12.2017 בסביבות השעה 04:30, הבחינה בדם בחדר המדרגות. עוד נקבע, כי המערער מסר בעדותו שקרים שהופרכו באופן אובייקטיבי, כאשר הכחיש את הופעתו בסרטונים ואת הימצאות הדם בדירתו ובחדר המדרגות. נמצא, כי שקרי המערער, שהוכחו בראיות חיצוניות, מחזקים את הראיות הנסיבתיות בעניינו. בהקשר זה הובהר, כי כאשר נאשם אינו מציע הסבר חלופי סביר לראיות הנסיבתיות נגדו, 'הנטל הטקטי' נגדו מתחזק. אשר לאופן ומועד הגעת גופתו של המנוח לאתר חירייה. בית המשפט קבע, בהתאם לעדויות עובדי מחלקת התברואה של עיריית רמת גן, כי מועד פינוי האשפה הראשון לאחר היעלמות המנוח היה ביום חמישי, 21.12.2017, המועד בו החל השימוש בכרטיס הסים של המנוח באתר חירייה. צוין, כי עובדי התברואה העידו שההנחיה היא ללוות במבט את שפיכת הזבל למשאית האשפה, אולם ייתכן כי לא נעשה כך. בהתאם, כך נקבע, קיים חלל ראייתי לגבי השאלה מתי בדיוק הגיעה הגופה לאתר, אך הודגש כי אין באמור כדי לפגום ביכולת לבסס את הרשעת המערער על בסיס הראיות הקיימות. במקרה דנן, כך נקבע, אין מדובר בראיה בודדת בלבד, אלא מצבור ראיות נסיבתיות: המערער והמנוח נצפו כשהם צועדים יחד לעבר ביתו של המערער; הם עלו יחד לדירה; דמו של המערער נמצא בחדר המדרגות ודמו של המנוח נמצא בדירה; המנוח נגרר על-ידי המערער, כשהוא לפחות מחוסר הכרה, לעבר חדר האשפה; טביעת כף היד של המערער נמצאה על קיר חדר האשפה כשהיא מוטבעת בתערובת דנ"א של השניים; והמנוח אותר באתר הפסולת כאשר לבושו מונח במצב דומה לזה שבו הוא נגרר והושלך על-ידי המערער. בית משפט קמא לא התעלם מכך שלא הוצגו ראיות לגבי ההתרחשות בדירת המערער שהובילה לפציעתו ולמותו של המנוח. ואולם, נקבע כי חלל עלילתי וחוסר הסבר לכל הפרטים אינם יכולים למנוע את הרשעת המערער ברצח בהתבסס על צבר הראיות הנסיבתיות הקיים בעניינו. בהתאם, נקבע כי צירוף כלל הראיות הנסיבתיות בענייננו מוביל למסקנה שהתרחיש המרשיע הוא האפשרות הסבירה היחידה. לגבי רכיבי עבירת הרצח בכוונה תחילה, כפי שיוחסה למערער, הוזכר כי היסוד הנפשי של רצח בכוונה תחילה כולל החלטה להמית, היעדר קנטור והכנה. אשר להחלטה להמית, נקבע כי בהיעדר גרסה להתרחשות מצד המערער, חזקת הכוונה לא נסתרה. ובלשון בית המשפט המחוזי: "באשר לרכיב העבירה שעניינו ההחלטה להמית בצדק הפנתה המדינה בסיכומיה ל'חזקת הכוונה' הקובעת כי אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. בהיעדר ראיות סותרות ובהתקיים הנסיבות בתיקנו מוחזק [המערער] כמי שמתקיימת בו הכוונה באופן שהוא צפה את תוצאת המוות ורצה בו. [...] [המערער] במקרה דנן מכחיש כלל מפגש עם המנוח, למרות הראיות החד משמעיות שהשתתף עמו באירוע אלים בו האחרון מצא את מותו ומשכך אין בפיו אפילו ניסיון ליתן הסבר מתקבל על הדעת לאופן ודרך מותו של הקרבן ולכן החזקה עומדת על תילה מבלי שעורערה. דמו של המנוח הותז במקומות שונים בדירה, כך ראשו נחבט בקרקע בעת שנגרר ללא הכרה לעבר חדר האשפה כנראה בסרטון ושם הושלך – אלה מלמדים על כוונת הקטילה שהייתה בלב [המערער]". אשר ליסוד ההכנה, בית המשפט המחוזי הסתפק בציינו כי זהו יסוד פיזי מובהק, שבמקרים רבים בא באופן שלוב להחלטה להמית, כך שאלה מתמזגים עם מעשה ההמתה עצמו. בהקשר זה צוין, כי "משנמצא דמו של המנוח בדירה, אך ברור שקיומו הוכח". לבסוף, ביחס להיעדר הקנטור, בית המשפט מצא כי "בהיעדר גרסה מפיו של המערער לאשר התרחש באותו מפגש [...] אין מנוס מהמסקנה כי המשיבה הוכיחה את היעדרו של קנטור בתכוף למעשה ההמתה". יצוין, כי על אף שנמצא שהתקיימו במערער כל היסודות הנדרשים לצורך הרשעה בעבירה של רצח בכוונה תחילה, המדינה הסכימה כי הרפורמה בעבירות ההמתה מהווה דין מקל למערער (כיוון שלא התקיימו בעניינו איזה מהנסיבות המחמירות הקבועות בסעיף 301א(א) לחוק העונשין), ולכן יש להחילה על עניינו. בהתאם, נקבע כי יש להרשיע את המערער בעבירת הרצח הבסיסית לפי סעיף 300(א) לחוק, ביסוד נפשי של כוונה, שהעונש עליה הוא מאסר עולם שאינו חובה. כמו כן, ואף שלא הועלתה טענה כלשהי מצד המערער לעניין דיות הראיות וקבילותן, בית המשפט בחן בעצמו את קבילות הראיות שהוגשו לו על-ידי המשיבה, וקבע כי כולן הוגשו כדין ונמצאו קבילות לאמיתות תוכנן, לרבות סרטוני מצלמות האבטחה השונות. בית המשפט המחוזי הדגיש כי אמנם לא נמצאו ראיות משכנעות לקיומו של מניע זה או אחר לרציחתו של המנוח בידי המערער, אך אין בהיעדרו של מניע כדי לערער את תוקפן של יתר הראיות הנסיבתיות המוצקות בעניינו. טענות ההגנה של המערער בסיכומיו נדחו כולן כטענות בעלמא, שאינן נתמכות בראשית ראיה, או ככאלה שאינן מערערות את התשתית הראייתית המוצקה בעניינו. יצוין, כי טענות אלו, רובן ככולן, נזנחו במהלך הערעור, ועל כן לא ראיתי להידרש להן מעבר לאמור. לבסוף, פנה בית משפט קמא לדון בעבירת שיבוש מהלכי משפט שיוחסה למערער. בהקשר זה נקבע, כי היסוד העובדתי לעבירה זו – השמדת ראיות או ניסיון לכך – מתקיים במאמציו של המערער לנקות את הדירה, את חדר המדרגות ואת שביל הגישה מכתמי הדם, וכן בהשלכת גופת המנוח. בהתייחס ליסוד הנפשי, נקבע כי פעולותיו של המערער נועדו למנוע או להכשיל הליך שיפוטי. בהינתן האמור, ועל סמך מכלול הראיות הנסיבתיות בעניינו, מצא בית המשפט המחוזי להרשיע את המערער בעבירת רצח בכוונה לפי 300(א) לחוק, ובעבירה של שיבוש מהלכי משפט, לפי סעיף 244 לחוק. גזר הדין במסגרת ראיות וטיעוני הצדדים לעונש, המשיבה הגישה גיליון הרשעות קודמות של המערער, המונה 18 הרשעות, לרבות עבירות אלימות פיזית, תקיפה, שיבוש מהלכי משפט ועוד. כאמור, בין הרשעותיו הקודמות בלטה הרשעת המערער בעבירת ניסיון לרצח, בגין ניסיונו לרצוח את בן דודו בדקירות סכין בדירת מגוריו, אותה דירה בה בוצע המעשה דנן. המשיבה עמדה על הערכים המוגנים שנפגעו במעשהו של המערער, ובמרכזם ערך קדושת החיים, תוך הפניה לפסיקה הנוהגת ולנסיבות המקרה. המשיבה עתרה לקביעת שני מתחמים נפרדים לעבירת הרצח ולעבירת שיבוש הליכי המשפט. לעבירת הרצח ביקשה המדינה שיוטל על המערער עונש מאסר עולם, תוך קביעת מתחם ענישה צר, ולעבירת השיבוש היא עתרה להטלת עונש המאסר המרבי הקבוע בחוק, תוך שביקשה שעונשי המאסר ירוצו במצטבר. המערער, מצדו, הביא באמצעות באת-כוחו (לאחר שהסכים לייצוגה בעקבות המלצת בית המשפט) מספר עדים על אופיו הטוב, רצונו לעזור לזולת, וקורות חייו. כמו כן, העידה ההגנה מומחה מטעמה – הפסיכיאטר ד"ר חגי אורן – וזאת לאחר אישור בית המשפט וחרף התנגדות המשיבה. בטיעוניה, עמדה באת-כוח המערער על הצורך לבחון מחדש את מצבו הנפשי של המערער, גם בשלב הנוכחי, וגם בעת ביצוע המעשים. לעניין זה הפנתה לחוות הדעת הפסיכיאטריות שניתנו בעניינו בשנת 2018, שהצביעו על כך שהמערער סובל משיפוט ובוחן מציאות לקוי. בהתאם, נטען כי המערער צריך היה להיות מורשע, לכל היותר, בעבירת המתה באחריות מופחתת על-פי סעיף 301ב(ב)(2) לחוק בנוסחו דהיום, ולחלופין לזכות בהקלה בעונשו לפי סעיף 300א(א) לחוק בנוסחו טרם הרפורמה בעבירות ההמתה. במישור הדיוני עתרה באת-כוח המערער שבית המשפט יקבע על-פי סעיף 170(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), שהמערער לא היה ועודנו לא מסוגל לעמוד לדין. בדבריו האחרונים, המערער עמד על חפותו באומרו שלא ביצע את העבירות המיוחסות לו, וביקש מבית המשפט להתחשב בכך ש"אין מחלוקת שגם כבודכם לא יודעים מה היה שם". במכתב שכתב לבית המשפט לאחר הטיעונים לעונש, ביקש שלא לראות בו אדם מסוכן ולגזור את דינו לכל היותר ל-12 שנות מאסר. לאחר שמיעת טענות הצדדים, ובשים לב לשיקולי הענישה הרלוונטיים לפי תיקון 113 לחוק העונשין, מצא בית המשפט המחוזי לקבוע מתחם ענישה אחד לשתי העבירות בהן הורשע המערער והעמידו על מתחם הנע בין 28 ל-31 שנות מאסר בפועל. בית המשפט עמד על חומרת העבירות שבהן הורשע המערער, בציינו כי עבירת הרצח, אף הבסיסית, היא מהחמורות והקשות ביותר, בייחוד במקרה זה של רצח אדם צעיר ביום הולדתו ובאופן אלים ואכזרי. הוטעם, כי פגיעה בערכים היסודיים של קדושת החיים ושלמות הגוף ניצבת בדרגת החומרה הגבוהה ביותר – אותה נדרש לשקף בחומרת העונש. כן הודגש הצורך בקביעת מתחם ענישה צר ומצומצם לעבירת הרצח, על מנת ליתן ביטוי לעקרון ההלימה ולצמצם את השפעתן של נסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה. לעניין עבירת שיבוש מהלכי משפט, נקבע כי המערער פגע קשות בערכים החברתיים של שמירה על שלטון החוק, ותקינות הליכי חקירה ומשפט. במסגרת בחינת הנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, בית המשפט ציין כי אומנם הפרטים המדויקים אודות נסיבות מותו של המנוח אינם ידועים, אך "ברור שהיה זה מוות אלים, קשה ואכזר"; וכי הנזק שנגרם לנפגע העבירה הוא מותו בדמי ימיו, על לא עוול בכפו. מנגד, בית המשפט התחשב בקביעות הפסיכיאטר המחוזי ביחס למצבו הנפשי של המערער, לפיהן שיפוטו ובוחן מציאותו פגומים חלקית, קיימות הפרעות חמורות בחשיבתו והוא מתקשה לחשוב באופן לוגי. אשר לקביעת העונש בתוך המתחם, נלקחו בחשבון גילו של המערער בעת מתן גזר הדין, וכן נסיבות חייו הקשות, וניתן משקל לעדויות האופי לזכותו. עם זאת, נקבע כי בהתאם לסעיף 40יא(11) לחוק, עברו הפלילי המכביד של המערער מצדיק את הצבת עונשו סמוך לקצהו העליון של מתחם הענישה. בית המשפט דחה את בקשות ההגנה לביטול הכרעת הדין, להפעלת סעיף 301ב(ב)(2) לחוק, או להחלת סייג אי-השפיות לפי סעיף 34ח לחוק. הטעם העיקרי לכך היה שלא הוגשה כל חוות דעת מומחה שבה נקבע כי המערער לא היה מסוגל להימנע מביצוע המעשים, להבין את מעשיו או את הפסול בהם. בנוסף, נקבע כי עמידתו של המערער על חפותו המלאה, גם לאחר הרשעתו, אינה עולה בקנה אחד עם טענתו לאחריות מופחתת. כן נדחתה הטענה בדבר אי-כשירות דיונית של המערער, תוך שהובהר כי חוות הדעת מיום 23.07.2018 קבעה שהוא מסוגל לעמוד לדין, וההגנה לא הציגה חוות דעת סותרת באותו שלב. בהקשר זה הודגש, כי המערער ניהל חלק ניכר ממשפטו בידענות משפטית ובחקירה מעמיקה של מומחים ועדים, מה שהעיד על כשירותו הדיונית. לפיכך, עונשו של המערער הועמד על 30 שנות מאסר בפועל בניכוי ימי מעצרו, ובניכוי עונש מאסר בן 10 חודשים שנגזר עליו בת"פ 11402-08-16; לצד מאסר מותנה. הערעור בערעור שלפנינו המערער יוצג על-ידי הסניגוריה הציבורית, ובאי-כוחו לא ביקשו עוד להרהר אחר מרבית ממצאי העובדה שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי. במקום זאת, סניגוריו של המערער ביקשו להטיל ספק במסקנות שבית המשפט הסיק מהראיות. משמעות נקודה זו היא שהמערער ובאי-כוחו לא הציגו גרסה עובדתית סדורה באשר לאירועי הלילה שבסופו המנוח נגרר על-ידי המערער לעבר חדר האשפה כשהראשון לפחות מחוסר הכרה, אלא ניסו להראות כי התיזה שאומצה על-ידי בית המשפט המחוזי איננה האפשרות היחידה שמתיישבת באופן סביר עם חומר הראיות. לפי הנטען בערעור, ההרשעה במקרה דנן מבוססת על "קפיצה לוגית" מהתמונה הראייתית הנסיבתית. אשר לממצאים הפורנזיים של המערער שאותרו בדירתו, נטען כי אין לייחס להם כל משקל. שכן, המערער התגורר בדירה במשך שנים רבות, והיו לו אינספור הזדמנויות להותיר אחריו שובלי ראיות דנ"א וטביעות אצבע בצורה בלתי נשלטת ולא מודעת. אשר לתערובת הדנ"א שנמצאה בחדר האשפה בתוך טביעת ידו של המערער, נטען כי קיימת אפשרות שזו נוצרה במועדים שונים, ומכל מקום יתכן שמקור הדנ"א "בהעברה משנית". כמו כן, לשיטת ההגנה, כתמי ההתזה מדמו של המנוח שנמצאו בדירה הכילו כמות דם מזערית, ועל כן לא ניתן להסיק מהם על אלימות, אלא שיתכן שהמנוח דימם בשל פציעה מקרית. המערער ביקש להדגיש כי סיבת מותו של המנוח לא ידועה, ואף לא ידוע אלו חבלות, אם בכלל, נגרמו בשלב שלפני מותו. עוד נטען, כי היעדר הימצאות אלכוהול בגופת המנוח, חרף העדויות לפיהן שתה לשכרה ביום הולדתו, מלמד כי המנוח נותר בחיים זמן מה לאחר שנפרד מהמערער. לשיטת ההגנה, גם סרטון הגרירה של המנוח לא מלמד על מצבו באותו לילה, ואף ד"ר קוטיק לא הצליח ללמוד מסרטון זה אם המנוח היה בין החיים באותה עת. לפיכך, יתכן שהמנוח המשיך לחיות לאחר אותו הלילה, והוא מצא את מותו כתוצאה מאירוע אחר ללא כל קשר למעשי המערער. לפי הנטען, גם העובדה שגופת המנוח אותרה כשמנח הבגדים שעליה נותר כפי שהייתה בעת גרירתו באותו לילה, לא מלמדת דבר. זאת, בשל האפשרות שהבגדים הופשלו משלל סיבות, ואף כתוצאה סבירה מהמכשור ההנדסי באתר חירייה. גם ניתוק הקשר עם המנוח מאז אירועי אותו לילה לא מאפשרת להסיק מסקנות בדבר מועד מותו. שכן, מכשירו הסלולרי של המנוח הגיע לאתר חירייה לא יאוחר מיום 21.12.2017, בעוד גופתו נמצאה שם רק ביום 31.12.2017 – 11 ימים לאחר מכן. לפי הנטען, קיימת אפשרות סבירה שניתוק הקשר עם המנוח מקורו באובדן מכשיר הטלפון שלו, בשילוב עם נטייתו ההתמכרותית. המערער הוסיף כי עובדי התברואה העידו שהפחים ברחוב בו מתגורר המערער פונו ביום חמישי 21.12.2017 (הוא המועד שבו כרטיס הסים של המנוח נמצא על-ידי דבאבסה באתר חירייה), וכי אם הייתה גופה מושלכת בחדר האשפה של בניין המגורים למשך יממה תמימה, מאז הלילה שבין ה-19.12.2017–20.12.2017, לא סביר שאיש מדיירי הבניין לא היה מבחין בכך. כן נטען כי מהראיות שהובאו לפני בית משפט קמא ניתן ללמוד על כך שבסבירות גבוהה גופת המנוח הגיעה לאתר חירייה רק ערב קודם למציאתה. כך, עובדים שונים באתר חירייה העידו כי ערימת האשפה בה נמצאה גופת המנוח הגיעה לאתר רק באותו היום – יום ראשון בשבוע, כעבור 11 ימים מאז המועד בו המערער גרר את המנוח לעבר חדר האשפה, וכי בסוף השבוע שלפני כן המשטח נוקה מאשפה. גם הפועל שמצא את הגופה העיד שמיקום מציאת הגופה בקצה הערימה במיון במפעל המיחזור מלמד על הגעתה לאתר רק כשעה לפני מציאתה. עניין זה אף עלה מעדותו של העד אילן גלבוע, מפקח באתר, שהעיד שהגופה כנראה הגיעה במשאית שעות לפני מציאתה. מכאן, שגופת המנוח הגיעה מזירה מרוחקת מדירת המערער, ולא מחדר האשפה הסמוך לבניין מגוריו. עוד הוזכר כי עובדי התברואה העידו שנוהל תהליך פינוי האשפה מחייב ליווי במבט של שפיכת האשפה מהפח לדחסן המשאית, ולפיכך, אם נמצאה גופה בפח או בחדר האשפה – סביר שהיו רואים זאת. זאת ועוד: בדיקת תיעוד המשאיות שפרקו אשפה באותם מועדים, אף היא לא מלמדת על הגעת הגופה מסביבתו של המערער, שכן ביממה שקדמה למציאת הגופה הגיעו משאיות אשפה מערים מרוחקות בלבד. מכאן, שהמנוח חזר להכרה לאחר גרירתו על-ידי המערער, הלך לאזור אחר, וגופתו הגיעה בדרך אחרת לאתר הפסולת רק ערב לפני או בבוקר מציאת הגופה – ללא קשר למערער. המערער לא חולק על כך שהראיות הנסיבתיות לחובתו "מחשידות", אולם לגישתו הן מתיישבות גם עם תרחישים חלופיים. תרחישים אלו כוללים תרחיש חפות מלאה, לפיו המנוח איבד את הכרתו לאחר שתיית אלכוהול מופרזת, נחבל כשמעד או נפל, נגרר החוצה, ומשם קם על רגליו והמשיך לדרכו עד שמצא את מותו בדרך לא ידועה כמה ימים לאחר מכן; או תרחיש מפליל לפיו המערער והמנוח אכן התקוטטו ונחבלו, עד שהאחרון נגרר מעולף אל מחוץ לבניין על-ידי הראשון, אולם מותו נגרם רק בשלב מאוחר יותר, מבלי שהתקיים קשר סיבתי בין הקטטה לבין מותו. בהקשר זה הפנה המערער להלכה לפיה על מנת להרשיע נאשם על בסיס ראיות נסיבתיות, יש לשלול כל תרחיש מזכה שיש לו אחיזה בראיות – לרבות כזה שלא הועלה על-ידי הנאשם עצמו. נטען, כי גם היעדרו של מניע הנגלה לעין עשוי לעורר ספק באשמתו. לחלופין טען המערער, כי גם אם תידחה טענתו לקיומו של ספק סביר בכל הנוגע לאחריותו לגרימת מותו של המנוח, הרי שלא היה מקום להרשיעו בעבירה של רצח בכוונה על-פי סעיף 300(א) לחוק בנוסחו לאחר תיקון 137 (תוך קביעה כי התקיימו בו היסודות הדרושים להרשעה לפי סעיף 300(א)(2) כנוסחו עובר לרפורמה בעבירות ההמתה), אלא שניתן היה להרשיעו רק בעבירה של המתה בקלות דעת לפי סעיף 301ג לחוק בנוסחו החדש, או לכל היותר, בעבירה של הריגה ביסוד נפשי של אדישות, לפי סעיף 298 לחוק כנוסחו עובר לרפורמה בעבירות ההמתה. שכן, לא הובאה כל ראיה שיכולה ללמד על כך שמעשי המערער כלפי המנוח – שלא ידוע מה טיבם – בוצעו בכוונה להמית. לשיטת המערער, משעה שלא ידוע מהם המעשים שהמערער ביצע כלפי המנוח, בית משפט קמא לא היה רשאי להסתמך על 'חזקת הכוונה' שלפיה אדם מתכוון להשיג את התוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. בהקשר זה הוזכר, כי בית משפט קמא למד על כוונת הקטילה של המערער מכך ש"דמו של המנוח הותז במקומות שונים בדירה" ומכך ש"ראשו נחבט" בעת שנגרר, אך לטענת המערער בשני אלה שגה בית משפט קמא. ראשית, דם המנוח נמצא בכמות מזערית יחסית בחדר השינה של המערער; ושנית, גם אם היה אירוע אלים כלשהו, לא קיימת ראיה לכוונת קטילה מצד המערער. עוד הודגש, כי הכחשתו של נאשם אינה מייתרת את חובתה של המשיבה לעמוד בנטל ההוכחה ולהוכיח כל אחד מיסודות העבירה מעבר לכל ספק סביר. על כן, גם אם תידחה הטענה העיקרית לפיה יש לזכותו כליל, אין מקום לקבוע כי המערער עשה את הדברים במחשבה פלילית החורגת מקלות דעת. לחלופי חלופין נטען, כי יש מקום להקל באופן משמעותי בעונש המאסר בפועל שנגזר על המערער, הן לאור נסיבות ביצוע העבירה והן לאור מדיניות הענישה הנוהגת. לטענת המערער, בית משפט קמא נתן משקל משמעותי לכך ש"ברור שהיה [מותו של המנוח – ח' כ'] מוות אלים, קשה ואכזרי". ברם, בהינתן החלל הראייתי האמור ביחס להתרחשות בדירה ולנסיבות שהביאו למותו של המנוח, מסקנה זו לא נתמכת בכל ראיה. זאת ועוד, בעת קביעת מתחם העונש ההולם, בית משפט קמא התחשב בקביעת הפסיכיאטר מטעם המערער שלפיה שיפוטו ובוחן מציאותו פגומים חלקית, קיימות הפרעות חמורות בחשיבתו, והוא מתקשה לחשוב באופן לוגי. לגישת המערער, קביעה זו בדבר מצבו הנפשי הייתה צריכה להשליך באופן ממשי על מידת אשמתו ועל נסיבות ביצוע העבירה, ולכן היא הייתה צריכה להוביל להקלה ניכרת בעונשו. תשובת המשיבה המשיבה, מצידה, סמכה את ידיה על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט המחוזי. לגישתה, בחינת ההסברים החלופיים שהעלה המערער בערעורו, לראשונה, אינה מגלה תרחיש חלופי שיש בו כדי לעורר ספק סביר במסקנה המפלילה. לשיטת המשיבה, האפשרות שהועלתה בדבר "פציעה מקרית" שנגרמה בדירת המערער, נסתרה בעדותו של המערער בבית המשפט ובחקירותיו במשטרה. המערער אף שלל מפורשות את האפשרות שהמנוח תקף אותו והוא רק הגן על עצמו. בנוסף, נטען כי העובדה שהמנוח מצא את מותו כתוצאה מאירוע אלים בדירה מעוגנת היטב בחומר הראיות. בהקשר זה הוזכר, כי חיבל ציין בחוות דעתו שכתמים החשודים כדם נמצאו על חולצות שנתלו מעל המיטה, חלקם כתמי התזה מדמו של המנוח, וכן על שידה הצמודה לאזור המיטה; קבע בסבירות גבוהה שהתרחש אירוע אלים בדירה במהלכו נפגע המנוח; והסביר שכתמי התזה נוצרים מ"הפעלת כוח על דם". מכאן שהמערער הפעיל כוח על המנוח בדירה באופן שגרם להתזת דמו. אשר לטענה כי לא נמצאה כמות דם גדולה בדירה, הוזכר כי חיבל העיד על כך שבסבירות גבוהה נעשו פעולות לניקוי הדירה; שכנים העידו כי הבחינו בכתמי דם מכיוון דירת המערער בבוקר ה-20.12.2017 וראו את המערער מנקה את חדר המדרגות – דבר שלא נהג לעשות; והמערער תועד בעודו שופך אקונומיקה באותו מקום בו נצפה גורר את המנוח, כשבסרטון נראים כתמים שנחזים כדם שלא היו לפני הגרירה. ממילא, העובדה שלא נמצא דם רב בדירת המערער לא מלמדת על כך שהמנוח נפצע קלות ובאופן מקרי, אלא על כך שהמערער ניקה היטב את הדירה. גם ניתוק הקשר עם המנוח מאז אותו לילה מחזק את העובדה שהמנוח מצא את מותו באותה עת. שכן, הדבר התבטא לא רק בניתוק קשר טלפוני, אלא גם בהיעלמותו כליל מעל פני האדמה. עדים רבים העידו כי היעלמותו הייתה חריגה ולא אופיינית, ועדותם התקבלה כמהימנה על-ידי בית המשפט. צוין כי המנוח השתקם וכבר לא היה דר רחוב בתקופה הרלוונטית, אלא שכר דירה בבני ברק, שאותרה ללא ממצאים חריגים. שני עובדים סוציאליים אף העידו על התנהלותו האחראית של המנוח ושללו היעלמויות פתאומיות. עוד טענה המשיבה, כי טביעת כף ידו של המערער שהוטבעה בתערובת דנ"א שלו ושל המנוח על קיר חדר האשפה, מחלישה את ההיפותזה המזכה. בהקשר זה הודגש, כי המומחית פרונט לא נחקרה על האפשרות של ה"העברה המשנית" של הדנ"א, שהועלתה לראשונה בערעור, ועל כן לא הונח בסיס להתערבות בקביעת בית משפט קמא בנדון. בנוסף, האפשרות שלפיה המנוח הגיע מיוזמתו לחדר האשפה בבניין הסמוך למגורי המערער לא זכתה לכל תימוכין, והמערער עצמו הכחיש בתוקף במשטרה שעשה אי פעם שימוש בחדר אשפה זה, ורק בבית המשפט טען כי היה זורק שם פסולת בניין. כן נטען, כי הדמיון בין מנח הבגדים על המנוח בסרטון הגרירה למנח הבגדים שנמצאו על גופתו בעת שאותרה באתר חירייה, כעבור 11 ימים, מהווה ראיה נסיבתית ממשית לכך שהמנוח לא "קם והלך לדרכו" בתום שהותו עם המערער. הוזכר, כי עובדי אתר חירייה לא נשאלו על אפשרות של הפשלת המכנסיים והתחתונים על-ידי המכשור הכבד באתר, ואפשרות זו אינה סבירה לגופה. לגישת המשיבה, האפשרות שהמערער גרר את המנוח עירום בפלג גופו העליון כשמכנסיו ותחתוניו מופשלים, אך אז המנוח קם, הרים את בגדיו, הלך לדרכו, ולאחר מספר ימים "באורח פלא" מצא את מותו וגופתו נמצאה באתר אשפה כשמנח בגדיו כמעט זהה – הוא מופרך. כן טענה המשיבה כי החלל הראייתי הנוגע לאופן שבו המנוח מצא את מותו לא מחליש את המסקנה בדבר אשמת המערער, ואף חלוף הזמן עד למציאת הגופה באתר חירייה לא מוביל לספק סביר באשמתו. המשיבה הפנתה לעדויות של עובדי התברואה לפיהן בחדר האשפה הרלוונטי יש ריח קבוע של שאריות בשר ודם מקצביה סמוכה, וכי עובדי התברואה לא תמיד הקפידו להביט לתוך הפחים בעת ריקונם. מכל מקום, לגישת המשיבה, הטענה לפיה המנוח מצא את מותו בדרך כלשהי שאינה קשורה למערער, ולאחר מכן גופתו הגיעה "באורח פלא" לערימת אשפה באתר חירייה באותו מנח לבוש, כ"צירוף מקרים פלאי" – אינה יכולה לעמוד. המשיבה עמדה על כך שאין די בהצגת תרחיש מזכה כלפי כל ראיה נסיבתית בנפרד, אלא יש לספק הסבר שאינו ערטילאי או דחוק למסקנה המפלילה הנסמכת על מצבור הראיות. לעניין התקיימות יסודות העבירה של רצח בכוונה תחילה (כנדרש טרם כניסת תיקון 137 לתוקף), המשיבה סמכה ידיה על קביעות בית משפט קמא. לטענתה, המערער יכול היה להסביר מה התרחש בדירה, אך הכחיש כל קשר או מפגש עם המנוח ושלל תרחישים חלופיים שהוצגו בפניו. לכן, הוא לא סתר את המסקנה לפיה התכוון לגרום למותו של המנוח. הובהר כי קו ההגנה החדש של המערער, לפיו פגש את המנוח וגרר אותו אך לא גרם למותו, אין לו אחיזה בחומר הראיות ומכאן שיש לדחותו. המערער אף לא ניסה לספק הסבר לאשר אירע בדירה, ובא-כוחו רק העלה השערה ל"פציעה מקרית". מכל מקום, המשיבה סבורה כי גם התנהלותו של המערער לאחר המעשה – גרירת המנוח תוך חבטת ראשו, זריקת שמיכה על ראשו והותרתו בחדר האשפה – מלמדת על כך שהתכוון לגרום למותו של המנוח. על כן, אין כל מקום להתערב בהרשעת המערער בעבירת הרצח ביסוד נפשי של כוונה. המשיבה ביקשה לדחות גם את הערעור המופנה נגד גזר הדין. לשיטתה, העונש שהוטל על המערער מבטא כיאות את חומרת מעשיו ואת עקרון קדושת החיים. כן הוזכר, כי למערער עבר פלילי עשיר הכולל אף הרשעה בעבירה של ניסיון רצח, שבגינה הוא נדון ל-12 שנות מאסר בפועל. הדיון בערעור בדיון שהתקיים לפנינו ביום 17.06.2026, חזרו באי-כוח הצדדים על עיקר טיעוניהם בעל פה. באי-כוח המערער עמדו על כך שהמערער ייצג את עצמו לאורך מרבית ההליך המשפטי וכי נבדק על-ידי פסיכיאטר מחוזי ונמצא כבעל "בוחן מציאות פגום חלקית". לגישתם, בנסיבות אלה, לא היה מקום להשתית ממצאים עובדתיים על יסוד שקרי המערער ושינויי גרסאותיו. שכן, שקרי המערער צריכים להיבחן לאור מצבו הנפשי ובוחן המציאות הפגום שלו, ואין לייחס להם משקל זהה לשקרי נאשם 'רגיל'. עוד נטען, כי כתמי הדם הזעירים שנמצאו בדירה אינם יכולים ללמד על אירוע אלים, ודאי שלא על אלימות חמורה, ואילו הימצאות דמו של המערער בדירתו-שלו יכולה להיות מוסברת בנקל כתוצאה מכך שגר בה במשך שנים. באי-כוח המערער הוסיפו והדגישו כי פרק הזמן של 11 ימים בין האירוע ובין מציאת הגופה באתר חירייה הינו קריטי, וכי עדויות עובדי האתר מלמדות שהגופה הגיעה לאתר בסמוך למועד מציאתה, ולא 11 ימים קודם לכן. עוד טענו, כי ניתוק הקשר עם המנוח ואי-הימצאות אלכוהול בגופתו מצביעים על כך שהמשיך לחיות לאחר אותו הלילה. יתרה מכך, לטענתם, אף אם אירע אירוע אלים בין השניים באותו לילה, אין ללמוד מכך על כוונת המערער להמית את המנוח, ולכל היותר ניתן ללמוד מכך על שהמערער היה קל דעת. לבסוף, חזרו באי-כוח המערער על הטענה לפיה העונש שהוטל עליו בגזר הדין חורג ממדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, בייחוד כאשר לא הוכחה סיבת המוות, ולא הוכח שמותו של המנוח היה "מוות קשה ואכזרי", כפי שצוין בגזר הדין. מנגד, באת-כוח המשיבה דחתה את קו ההגנה החדש של המערער כלא סביר ולא מתיישב עם חומר הראיות, תוך שהדגישה כי מכלול הראיות הנסיבתיות מצביע על אירוע אלים שהתרחש בין השניים בדירת המערער; על קשר ישיר בין גרירת המנוח על-ידי המערער, כשהוא לפחות מחוסר הכרה, ובין הופעת גופתו באתר חירייה; ועל ניסיון שיבוש מצדו. באת-כוח המשיבה הבהירה כי גם אם לא ידועים פרטי המעשים, ניתן להסיק כוונה לרצוח מהתנהלותו של המערער החל מהשלב בו גרר את המנוח. אשר לערעור על גזר הדין, באת-כוח המשיבה שבה על טענתה כי העונש שהושת על המערער מוצדק לאור חומרת המעשים, עברו הפלילי העשיר הכולל אף הרשעה בניסיון לרצח, ורמת השיבוש הגבוהה שהפגין במעשיו. דיון והכרעה לאחר שעיינתי בכתבי בי הדין שהונחו לפנינו ושמעתי את טיעוני באי-כוח הצדדים, שוכנעתי כי דין הערעור להתקבל באופן חלקי. בתמצית, סבורני כי המשיבה הוכיחה מעל ומעבר לכל ספק סביר שהיה זה המערער שגרם למותו של המנוח בלילה שבין ה-19–20 בדצמבר 2017. עם זאת, כפי שאפרט להלן, קיים ספק סביר לגבי היסוד הנפשי שבו הדבר נעשה. בהתאם, אציע לחבריי להורות על זיכויו של המערער מעבירה של רצח בכוונה, ולהרשיעו תחתיה בעבירה של הריגה, ביסוד נפשי של אדישות, לפי סעיף 298 לחוק כנוסחו טרם הרפורמה בעבירות ההמתה. דרך הילוכי תהא כדלקמן. תחילה, אסקור בתמצית את הדין ביחס להרשעה על סמך ראיות נסיבתיות; לאחר מכן אבחן את ההיפותזה המזכה שהועלתה על-ידי ההגנה, לפיה המערער לא גרם למוות, ואסביר מדוע לא ניתן לקבלה; ולבסוף אכריע בשאלת היסוד הנפשי שהוכח ביחס למערער. תמצית ההלכה באשר להרשעה על יסוד ראיות נסיבתיות כידוע, ראיות נסיבתיות אינן מוכיחות במישרין את העובדות הטעונות הוכחה, אלא מבססות נסיבות או עובדות ביניים, שמהן ניתן להסיק, בדרך של היסק לוגי ובהסתמך על ניסיון החיים, את התקיימותן של העובדות הטעונות הוכחה (להרחבה, ראו: ע"פ 2050/21 אלהואשלה נ' מדינת ישראל, פסקאות 54–59 לפסק דיני (16.05.2023) והאסמכתאות שם (להלן: עניין אלהואשלה)). כוחן הראייתי של ראיות נסיבתיות אינו נופל מכוחן של ראיות ישירות, וניתן לבסס באמצעותן הרשעה בפלילים, ובלבד שהמסקנה המרשיעה הוכחה מעבר לספק סביר וגברה באופן ברור והחלטי על כל תרחיש חלופי סביר אחר (ע"פ 5706/24 תאג' נ' מדינת ישראל, פיסקה 26 (17.08.2025); (ע"פ 543/79 נגר נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1) 113, 141 (1980)). לצד זאת, בראיות נסיבתיות קיים אתגר מסוים שיש לתת עליו את הדעת. כך, מעבר לחשש שהראיה עצמה אינה מהימנה, קיים חשש לטעות בהיסק הלוגי מן הנסיבה שהוכחה אל העובדה הטעונה הוכחה. מאחר שתהליך ההיסק אינו נקלט במישרין בחושים אלא נעשה באמצעות ההבנה והשכל הישר, נדרשת זהירות מיוחדת בבחינת המסקנות הנגזרות מן הראיות (עניין אלהואשלה, פיסקה 55 לפסק דיני). עם השנים התגבשו בפסיקה מודלים להערכת ראיות נסיבתיות, כאשר המודל המקובל הוא המודל התלת-שלבי (ע"פ 6392/13 מדינת ישראל נ' קריאף, פיסקה 97 לחוות דעתו של השופט נ' סולברג (21.01.2015) (להלן: עניין קריאף)). לפי מודל זה, בשלב הראשון נבחנת כל ראיה נסיבתית בפני עצמה, לרבות עוצמתה, מהימנותה ודיותה, כדי לקבוע אם ניתן להשתית עליה ממצא עובדתי. שלב זה משותף למעשה גם לבחינת ראיות ישירות, ותכליתו להתמודד עם החשש שהראיה אינה אמת. בשלב השני נבחנת מסכת הראיות בכללותה, כדי לקבוע אם היא מסבכת לכאורה את הנאשם בביצוע העבירה ומקימה מסקנה מפלילה לכאורית. ההסקה נעשית באמצעות הערכה מושכלת של הראיות, על יסוד ניסיון החיים והשכל הישר. אין הכרח שכל ראיה נסיבתית תספיק, כשהיא לעצמה, כדי לבסס את המסקנה המפלילה; המסקנה עשויה לנבוע מצירופן המצטבר של כמה ראיות. בשלב השלישי מועבר אל הנאשם נטל טקטי להציע הסבר חלופי למארג הראיות הנסיבתיות, אשר עשוי לשלול את המסקנה המפלילה הלכאורית או להותיר ספק סביר באשר לאשמתו. ההסבר החלופי נדרש להיות בעל אחיזה ריאלית בחומר הראיות, להתיישב עם השכל הישר ועם ניסיון החיים, ולהקים ספק סביר. אין די באפשרות תיאורטית, דחוקה או מאולצת. ההסבר החלופי צריך להתייחס למארג הראיות בכללותו, ולא די בהצעת הסבר תמים ביחס לכל ראיה בנפרד. ככל שהמסקנה המפלילה הלכאורית מעוגנת יותר בחומר הראיות, כך נדרש מן ההסבר החלופי להיות ממשי, חזק ומבוסס יותר (ע"פ 3965/22 טל נ' מדינת ישראל, פיסקה 20 (30.03.2023)). וזאת יש לזכור: הנטל המועבר אל הנאשם בשלב השלישי הוא נטל טקטי בלבד. לעומת זאת, נטל השכנוע נותר על המדינה מתחילת ההליך ועד סופו. משמעות הדברים היא שאם לאחר בחינת מכלול הראיות נותר תרחיש חפות סביר, בעל אחיזה בחומר הראיות, יש לזכות את הנאשם מחמת הספק. על בית המשפט לבחון גם מיוזמתו תרחישי חפות אפשריים כאמור, אף אם לא נטענו במפורש על ידי הנאשם (ע"פ 2681/15 בן שטרית נ' מדינת ישראל, פיסקה 45 (14.02.2016). לצד המודל התלת-שלבי, קיימת בפסיקה גישה המעדיפה מודל דו-שלבי (עניין קריאף, פיסקה 3 לחוות דעתו של השופט נ' הנדל). זאת, בין היתר לנוכח החשש שהטלת הנטל הטקטי על הנאשם בשלב השלישי תיושם באופן שגוי, ותוביל לריכוך הכלל שלפיו נטל ההוכחה בפלילים מוטל לעולם על התביעה. לפי המודל הדו-שלבי, לאחר בחינת הממצאים העובדתיים (השלב הראשון), נבחנת השאלה אם קיים תרחיש סביר כלשהו, המעוגן בחומר הראיות, המתיישב עם חפותו של הנאשם (השלב השני). ככל שהתשובה היא שלילית, משמעות הדברים היא כי אשמת הנאשם הוּכחה מעבר לספק סביר. ודוק. בין המודלים אין מחלוקת מהותית ביחס לרף ההוכחה הנדרש לצורך הרשעה. תכליתם של שני המודלים היא זהה: לבחון אם התמונה הכוללת העולה ממארג הראיות מובילה לתרחיש מרשיע יחיד וסביר, שאינו מותיר תרחיש חפות סביר. כעת, לאחר שעמדתי על התשתית העובדתית והמשפטית הדרושות להכרעה, אפנה לבחון את טענות המערער. ראשון ראשון ואחרון אחרון. האם קיימת אפשרות סבירה שלפיה המערער לא גרם למותו של המנוח? תחילה, אסיר מהדרך את טענת המערער שלפיה קיימת אפשרות סבירה, המתיישבת עם הראיות הנסיבתיות, לפיה המנוח כלל לא מצא את מותו כתוצאה ממעשים שאירעו באותו לילה. לעניין זה אזכיר, בתמצית, את הראיות הנסיבתיות המבססות את עובדת מותו של המנוח כתוצאה מאירועי אותו הלילה. המנוח נגרר על-ידי המערער כשהוא חסר תנועה, לכל הפחות מחוסר הכרה, כשראשו נחבט בקרקע; הוא נגרר לעבר חדר האשפה של הבניין הסמוך למגורי המערער, ודנ"א מעורב של השניים נמצא על אריח קרמיקה בתוך אותו חדר אשפה; המנוח אותר באתר הפסולת חירייה, שאליו פונתה האשפה מחדר האשפה האמור; מנח הבגדים על גופו של המנוח היה כמעט זהה לאופן שבו נגרר ביציאה מדירת המערער – עירום בפלג גופו העליון כשמכנסיו ותחתוניו מופשלים; ומאז אותו לילה המנוח נעלם כאילו בלעתו האדמה. ויוזכר, כי מהעדויות שנשמעו בבית המשפט המחוזי עולה בבירור כי התנהלות מעין זו לא הייתה אופיינית לו כלל. אדרבה, הוכח שהמנוח השתקם באותו שלב, גר בכתובת קבועה, החזיק בעבודה יציבה, וברשותו היה מפתח בית העסק שאותו היה אמור לפתוח בבוקר המחרת. המערער מבקש לשכנענו כי לכל אחת מהעובדות שהוכחו קיים הסבר תמים. לגישתו, יתכן שהמנוח התעלף ולכן היה חסר תזוזה כאשר נגרר וראשו נחבט בקרקע, אך לא נגרם לו נזק ממשי, והוא התעורר אחר כך והלך לדרכו; יתכן שהמערער כלל לא הכניס את המנוח לחדר האשפה באותו לילה, והדנ"א של השניים הגיע למקום בזמנים שונים או בדרך של העברה אקראית; יתכן שהמנוח מצא את מותו בשלב מאוחר יותר, ובמקרה הגיע לאתר חירייה, האתר שאליו פונתה הפסולת מחדר האשפה; יתכן שמנח הבגדים על גוף המנוח – שהיה דומה עד מאוד לאופן שבו נגרר על-ידי המערער – נגרם 'במקרה' או כתוצאה מהציוד המכני הכבד באתר; ויתכן שהמנוח איבד את מכשיר הטלפון שלו, שינה את אופיו וחזר להיות דר רחוב בין ליל, ולכן מכריו לא הצליחו לאתרו מאז אירועי אותו הלילה. ואולם, הלכה היא כי "אין די בהסבר תמים לכל ראיה נסיבתית בפני עצמה, שכן בחינת המסקנה המרשיעה נעשית כמכלול. על כן נדרש הנאשם להציע גרסה חלופית שלמה המתייחסת למכלול הראיות נגדו" (ע"פ 517/19 אבו עמאר נ' מדינת ישראל, פיסקה 27 (06.07.2020)). בהתאם, גם אם ניתן היה לקבל את ההסברים הדחוקים שנשמעו מפי באי-כוח המערער ביחס לכל ראיה וראיה בפני עצמה, לא ניתן לראות בהם ולו תחילתו של הסבר חלופי, המתקבל על הדעת, ביחס למכלול הראיות הנסיבתיות. אכן, אילו היינו רואים רק את הסרטון שבו המנוח נגרר על-ידי המערער, ניתן היה לתהות אם המנוח קיפח את חייו באותה עת, או שהוא היה רק מחוסר הכרה; ואילו הייתה נמצאת רק טביעת ידו של המערער בתוך דנ"א של השניים, ניתן היה לתהות אם הדנ"א הגיע למקום באופן מקרי; ואילו כל שידענו הוא כי גופת המנוח אותרה באתר חירייה, כאשר מנח הבגדים שעליה כמעט זהה לזה שבו המנוח נגרר על-ידי המערער, ניתן היה אולי לתהות אם הדבר היה יכול להיגרם באופן מקרי או בשל הציוד המכני הכבד באתר; ואילו ידענו רק שמאז אותו לילה המנוח נעלם כאילו בלעתו האדמה, ניתן היה לתהות, אולי, שמא, הוא שב והתדרדר לחיים שוליים ובתוך כך הוא מצא את מותו באופן מקרי. אלא מאי? שכל העובדות הללו ידועות לנו בעת ובעונה אחת, וצירופן אינו מותיר כל אפשרות אחרת המתקבלת על הדעת, זולת המסקנה שמאז גרירתו לעבר חדר האשפה על-ידי המערער באותו לילה, המנוח לא שב עוד להכרה, וגופתו פונתה לאתר חירייה, שם היא אותרה כעבור כשבוע ומחצה במצב ריקבון מתקדם. אין לכחד. קיימים סימני שאלה ותהיות ביחס למועד המדויק שבו המנוח מצא את מותו וביחס לתהליך גרימת המוות. יתכן שהמנוח אכן היה מחוסר הכרה כאשר הוא נגרר על-ידי המערער ומותו נגרם בעת שהועמס על משאית האשפה או בעת שגופתו נפרקה באתר הפסולת. עם זאת, תרחיש כזה לא יכול לפטור את המערער מאחריות לגרימת מותו של המנוח. אדרבה, בתרחיש כזה, שבו המערער השליך את המנוח בעודו חי אך מחוסר הכרה לפח האשפה, לא היה כל קושי להרשיע את המערער בגרימת מוות ביסוד נפשי של כוונה. שכן, השלכת אדם פצוע ומחוסר הכרה לפח האשפה צפויה לגרום למותו בהסתברות גבוהה. זאת, בין אם כתוצאה מאובדן חמצן; כתוצאה מהפעלה צפויה של דחסן משאית פינוי האשפה על גבי גופו; או כתוצאה מהמכשור המכני הכבד באתר הפסולת. לפיכך, במצב כזה הייתה חלה החזקה שלפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו (להרחבה בדבר חזקת הכוונה ראו להלן, פיסקאות 107–109), ולא היה כל קושי להרשיעו בגרימת מוות ביסוד נפשי של כוונה. הנה כי כן, מאחר שהראיות הנסיבתיות מצביעות בבירור על כך שהמנוח לא שב להכרה מאז גרירתו לחדר האשפה על-ידי המערער, התרחיש המקל עמו מצוי דווקא באפשרות שלפיה גרירת המנוח לחדר האשפה אירעה רק לאחר שהלה מצא את מותו, אלא שהמוות לא נגרם על-ידי המערער. לתרחיש זה אפנה כעת. לטענת המערער, בית משפט קמא התעלם מהאפשרות שהמנוח מצא את מותו בדירתו כתוצאה מתאונה מקרית. לגישת באי-כוחו, הממצאים הפורנזיים, כשלעצמם, אינם יכולים לשלול את האפשרות שהמנוח החליק בדירת המערער ונחבל, וכתוצאה מכך הוא מצא את מותו. לפי תרחיש זה, המערער אמנם נהג שלא בכבוד בגופת המנוח עת גרר אותה לחדר האשפה, אך לא גרם למותו. בהקשר זה טענה ההגנה, כי קיים קושי להסיק ממצאים לחובתו של המערער מכך שממצאי דנ"א שלו אותרו בדירה. שהרי, המערער גר בדירה במשך שנים רבות, ונוכחות דנ"א שלו במקום, כשלעצמה, לא מלמדת על מקורה או על עיתוי הגעתה לדירה. כן נטען, כי דמו של המנוח נמצא בדירה בכמות מזערית, ולכן קשה להסיק ממנה על אירוע אלים שהתרחש בדירה. ואכן, דומה כי יש ממש בטענות ההגנה ביחס לממצאי דנ"א של המערער שאותרו בדירתו. לעומת זאת, הדברים שונים בכל הקשור לממצאים הפורנזיים של המנוח שנמצאו בדירה. ואסביר. כפי שפורט לעיל, בית המשפט המחוזי אימץ את קביעתו של המומחה, פקד חיבל, שלפיה כתמי התזת דמו של המנוח אשר אותרו בדירת המערער – על חולצות ועל השידה – מצביעות על אירוע אלים שהתרחש בדירה. שכן, כתמי דם אלו לא היו נוצרים בלי הפעלת כוח שהובילה להתזת הדם. כפי שציינה המשיבה, העובדה שבדירה לא נמצאה כמות גדולה של דם, אינה יכולה ללמד על כך שהפציעה של המנוח בדירה הייתה מצומצמת או מקרית. שכן, בהתאם לחומר הראיות, המערער עמל קשות על מנת למרק את דירתו, את חדר המדרגות, ואף את שביל הגישה שעליו גרר את המנוח. כלומר, ה'אין' לא יכול להוות ראיה לזכותו של המערער. לצד זאת יודגש, כי העובדה שהמערער ניקה את הזירה, אשר הובילה להרשעתו בעבירה של שיבוש מהלכי משפט, לא מאפשרת להסיק ממצאים נגדו, בהיעדר ראיות ברורות לעניין. משכך, לא ניתן להסיק מממצאים אלו מסקנות ביחס לטיב הפציעה שממנה סבל המנוח, ואף לא ניתן להניח לחובת המערער כי כמות הדם שהייתה בזירה לפני הניקיון הייתה יכולה ללמד על כך שהמערער התכוון להמית את המנוח. בנוסף, העובדה שכוח הוביל להתזת הדם, כשלעצמה, לא מלמדת מי הפעיל את הכוח האמור. כך למשל, אין זה מן הנמנע שהתזת הדם הייתה יכולה להיגרם כתוצאה מחבלה משמעותית שנגרמה אגב נפילה. בהקשר זה יוזכר, כי בחוות דעתו ציין חיבל כי בסבירות גבוהה אירע בדירה אירוע אלים שגרם לכתמי ההתזה, אך בעדותו ציין כי מסקנה זו נבעה מכך ש"אלה כתמים שנוצרים כתוצאה מהפעלת כוח על גבי דם שיוצר התזה". במילים אחרות, העובדה שהופעל כוח שהוביל להתזת דם לא מלמדת מה היה הגורם שהפעיל את הכוח האמור. אילו, למשל, הייתה מובאת חוות דעת שלפיה כתמי ההתזה נגרמו ממספר הפעלות כוח שונות במוקדים שונים, הדבר היה יכול להעיד על מאבק, אך בהיעדר ממצא כזה, קיים קושי להסיק מכתמי ההתזה, כשלעצמם, על כך שהם נגרמו כתוצאה מאירוע אלים. חרף האמור לעיל, מצאתי כי התרחיש שלפיו המנוח נפצע באופן מקרי לא יכול להתיישב באופן סביר עם מכלול הראיות הנסיבתיות. שכן, אילו המנוח היה נחבל בדירה באופן מקרי וכתוצאה מכך דם היה מותז מגופו, קשה להעלות על הדעת הסבר כלשהו להימנעות המערער מהזעקת עזרה רפואית לטובתו. מדוע העדיף המערער לגרור את המנוח באישון ליל לעבר חדר האשפה של הבניין הסמוך, תוך נטילת סיכון ברור להיתפס על-ידי רשויות האכיפה, ולא לקרוא לרשויות ההצלה ולדווח להם על התאונה שנגרמה בדירתו? מדוע התאמץ המערער למרק את דירתו, את חדר המדרגות ואת שביל הגישה שדרכם גרר את המנוח, אם האירוע נגרם כתוצאה מתאונה תמימה? ומדוע נמנע המערער מלמסור לחוקרי המשטרה גרסה ברוח זו לאחר שנעצר? התנהלות המערער לאחר פציעת המנוח מעידה אפוא באופן ברור וחד משמעי על מודעותו של המערער לפליליות מעשיו, ועל ניסיונותיו להסוות ולהסתיר עבירה שאותה הוא ביצע. הנה כי כן, כאשר מצרפים את כתמי התזת דמו של המנוח שנמצאו בדירה להתנהלותו של המערער לאחר מעשה, ניתן להסיק בבירור כי לא היה זה אירוע 'תאונתי' שגרם למותו של המנוח, אלא שהיה זה המערער אשר פעל באלימות כלפי המנוח, והוא היה זה שגרם להתזת דמו של המנוח בדירה. סיכום ביניים: מהאמור עד כה נמצאנו למדים כי המערער פעל באלימות כלפי המנוח; כי אלימות זו גרמה למנוח, לכל הפחות, לאובדן הכרה; כי המנוח לא שב להכרה והלך בכוחות עצמו למקום אחר מאז שנגרר לעבר חדר האשפה על-ידי המערער; וכי כתוצאה מאלימות זו המנוח מצא את מותו. היסוד הנפשי של המערער בביצוע מעשה ההמתה לאחר שעמדנו על כך שהוכח כי המערער גרם למותו של המנוח, נדרשת הכרעה בטענת המערער שלפיה לא הוכח שמעשיו נעשו ביסוד נפשי החורג מגדר קלות דעת. לטענה זו קיימת נפקות מעשית לא מבוטלת בענייננו, בהינתן מועד ביצוע העבירה – בלילה שבין 19–20 בדצמבר 2017 – עובר לרפורמה בעבירות ההמתה. ואסביר. עד לרפורמה בעבירות ההמתה, חוק העונשין כלל שני סוגים עיקריים של עבירות המתה אשר נעשו מתוך מודעות לקרות התוצאה הקטלנית. עבירת הרצח הייתה העבירה החמורה ביותר, כאשר לפי סעיף 300 לחוק בנוסחו הקודם, דינה היה מאסר עולם ועונש זה בלבד, למעט מצבים שבהם חלה הוראת הענישה המופחתת שבסעיף 300א (ראו מני רבים: ע"פ 5374/20 מדינת ישראל נ' פלוני, פסקאות 8–9 (12.04.2022)). במרכז עבירת הרצח עמדה, בין היתר, ההמתה בכוונה תחילה (לפי סעיף 300(א)(2) בצירוף סעיף 301 לחוק בנוסחו הקודם). לעומת עבירת הרצח, עבירת ההריגה התפרשה על כל מי שגרם במעשה או במחדל אסורים למותו של אדם, ודינה היה מאסר עד 20 שנים (לפי סעיף 298 בנוסחו אז). בפועל, היא השתרעה על קשת רחבה של מצבים: החל מהמתה בקלות דעת, דרך המתה באדישות, ועד מקרים של המתה בכוונה שאינה כוונה תחילה (ע"פ 55/20 רושרוש נ' מדינת ישראל, פסקה 18 (19.07.2020)). הקושי המרכזי במדרג הישן היה שעבירת ההריגה כללה מנעד רחב מדי של מעשים, השונים זה מזה במידה ניכרת בחומרתם ובמידת אשמו של הנאשם. כך, תחת אותה עבירה נכללו הן מקרים חמורים של המתה באדישות או בכוונה שלא עלתה כדי כוונה תחילה, והן מקרים פחות חמורים של המתה בקלות דעת. מנגד, עבירת הרצח נתפסה כצרה מדי ביחס למקרים חמורים שלא עמדו בדרישות הכוונה תחילה (ע"פ 3187/21 אלקאדי נ' מדינת ישראל, פיסקה 10 (21.08.2022)). הרפורמה בעבירות ההמתה פתרה את הקושי האמור באמצעות יצירת מדרג מפורט יותר. היא יצרה עבירת רצח בנסיבות מחמירות למקרים החמורים ביותר (סעיף 301א(א) לחוק); הרחיבה את עבירת הרצח כך שתכלול גם המתה באדישות (סעיף 300(א) לחוק העונשין); ביטלה את עבירת ההריגה, והגדירה את ההמתה בקלות דעת כעבירה קלה יותר (סעיף 301ג לחוק); ויצרה עבירה של המתה בנסיבות של אחריות מופחתת, למקרים שבהם קיימות נסיבות המפחיתות את האשם (סעיף 301ב לחוק). על רקע כניסתה של הרפורמה בעבירות ההמתה לתוקף נקבעו גם הוראות מעבר לתחולתה. לענייננו, רלוונטית ההוראה שלפיה כאשר העבירה בוצעה לפני כניסת הרפורמה לתוקף, אך במועד כניסתה לתוקף טרם ניתן פסק דין חלוט, בית המשפט נדרש לבחון את עניינו של הנאשם הן לפי הדין הישן הן לפי הדין החדש. אם תיקון 137 מקל עם הנאשם, יחול הדין החדש; ואם הוא אינו מקל עמו, ימשיך לחול הדין שהיה בתוקף במועד ביצוע העבירה. הסדר זה מבוסס על סעיף 5(א) לחוק העונשין, הקובע כי כאשר לאחר ביצוע העבירה חל שינוי בהגדרת העבירה, באחריות לה או בעונש שנקבע לה, וטרם ניתן בעניינה פסק דין חלוט, יחול על העניין החיקוק המקל עם העושה (ע"פ 6095/20 טאהא נ' מדינת ישראל, פיסקאות 19–20 (31.10.2024)). ובחזרה לענייננו. על מנת להרשיע את המערער בעבירה של רצח בכוונה, כפי שנעשה על-ידי בית המשפט המחוזי, יש להוכיח את התקיימות כל יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה עובר לתיקון 137. שכן, אם קיים ספק ביחס לאחד מהיסודות הנ"ל, ניתן להרשיע את המערער, לכל היותר, בעבירה של הריגה לפי הדין שקדם לרפורמה, בהיותו דין מקל. זאת ועוד: ככל שיתברר כי קיים ספק בשאלה אם המעשה בוצע באדישות או בקלות דעת, הרי שהדין המקל הוא דווקא זה שלאחר הרפורמה, כאשר ניתן יהיה להרשיע את המערער רק בעבירה של המתה בקלות דעת. כאמור לעיל, בית המשפט המחוזי קבע כי הוכחו בענייננו כל היסודות הנדרשים לצורך התגבשות העבירה של רצח בכוונה תחילה לפי הדין הישן, וזאת מבלי שהוכח שהתקיימו בענייננו איזה מן הנסיבות המחמירות הקבועות בסעיף 301א(א) לחוק העונשין. לפיכך, נמצא כי הדין החדש מהווה דין מקל למערער, והוא הורשע בעבירת הרצח החדשה לפי סעיף 300(א) לחוק, ביסוד נפשי של כוונה. ויוזכר, כי העונש המקסימלי שניתן לגזור בגין הרשעה בעבירת הרצח החדשה הוא מאסר עולם, חלף עונש של מאסר עולם חובה שהיה נגזר על עבירת הרצח לפי הדין הישן. המערער יוצא חוצץ נגד קביעת בית המשפט המחוזי. לגישתו, גם אם ייקבע כי יש בראיות הנסיבתיות כדי ללמד על כך שהוא גרם באלימות למותו של המנוח, אין בראיות כל אינדיקציה לכך שמעשיו נעשו ביסוד נפשי החורג מקלות דעת. לפי הנטען, קיימת אפשרות סבירה שפעולותיו האלימות של המערער כלפי המנוח נעשו מתוך תקווה להצליח למנוע את תוצאתן, דהיינו – כי המערער קיווה שמותו של המנוח יימנע, חרף מעשיו האלימים כלפיו. לפיכך, לעמדתו, ניתן להרשיעו לכל היותר בעבירה של המתה בקלות דעת, לפי סעיף 301ג לחוק העונשין, שהעונש עליה הוא 12 שנות מאסר. טענה זו לא ניתן לקבל. כידוע, קלות דעת מוגדרת בחוק כ"נטילת סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאות האמורות, מתוך תקווה להצליח למנען" (סעיף 20(א)(2)(ב) לחוק העונשין). בענייננו, מהתנהלות המערער לאחר פעולותיו האלימות כלפי המנוח ניתן ללמוד בבירור כי הוא לא פעל מתוך תקווה להצליח למנוע את מות המנוח. כך, בין היתר, אילו היה המערער מקווה למנוע את המוות, הוא היה מזעיק עזרה מאת גורמי ההצלה, ולמצער מאת שכניו, ברגע שהמנוח נפצע לראשונה, ולבטח שהוא לא היה גורר את המנוח לעבר חדר האשפה של הבניין הסמוך, כשראשו נחבט בקרקע. התנהלות המערער לאחר מעשה מעידה אפוא בבירור כי לא הייתה בליבו כל תקווה למנוע את התוצאה הקטלנית, אלא שמעשיו בוצעו – לכל הפחות – ביסוד נפשי של אדישות, ומכאן שלא ניתן לסווג את היסוד הנפשי שבו בוצעו מעשיו כ'קלות דעת'. בהתאם, אין כל קושי בהרשעת המערער בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק כנוסחו עובר לתיקון 137, ביסוד נפשי של אדישות. בית המשפט המחוזי, כאמור, לא הסתפק בכך, כאשר קבע כי התקיימו במערער כל היסודות הנדרשים לעבירה של רצח בכוונה תחילה. המערער חולק על קביעה זו. מבין היסודות הדרושים לשם הרשעה בעבירה זו, עיקר טענתו היא כי לא הוכח הרכיב שעניינו ההחלטה להמית. לגישתו, כלל הראיות שהובאו לחובתו לא מבססות את הטענה שהוא התכוון, בשלב כלשהו, להביא למותו של המנוח. לבחינת טענה זו אפנה כעת. סעיף 20 לחוק העונשין מגדיר כוונה כפעולה "במטרה לגרום" לתוצאה. בפסיקה הודגש, כי היסוד הנפשי של המבצע נבחן מבחינה סובייקטיבית, כלומר לפי הלך נפשו של האדם הקונקרטי בעת האירוע הקונקרטי. הקושי הראייתי בהוכחת הכוונה נובע מכך שהיא מצויה, ככלל, במחשבתו של המבצע ואינה ניתנת בדרך כלל להוכחה ישירה. לפיכך, הפסיקה הכירה באפשרות להסיק את הכוונה מנסיבות חיצוניות. אחת הדרכים שבאמצעותן ניתן להוכיח כוונה היא באמצעות שימוש ב"חזקת הכוונה". משמעותה של חזקה זו היא כי אדם בר-דעת הפועל מרצון חופשי מוחזק כמי שהתכוון לתוצאות הנובעות ממעשיו באופן טבעי ובהסתברות גבוהה (ע"פ 7388/20 בן אוליאל נ' מדינת ישראל, פיסקה 87 (01.09.2022); ע"פ 8577/22 יפימוב נ' מדינת ישראל, פיסקה 31 (21.04.2024)). מדובר בחזקה עובדתית-ראייתית, המבוססת על ניסיון החיים ועל נסיבות האירוע הקונקרטי, אך אין מדובר בוויתור על הדרישה להוכיח את הלך הנפש הסובייקטיבי של הנאשם (ע"פ 228/01 כלב נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (02.07.2003)). משכך, כדי לקבוע אם חזקת הכוונה מתקיימת במקרה קונקרטי, יש לבחון, תחילה, מהי התנהגות הנאשם שממנה מבקשים להסיק את כוונתו. בהתאם, הפסיקה אינה קובעת שכל שימוש באלימות, ואף לא כל דקירה או פגיעה באזור רגיש, מוכיחים בהכרח כוונה להמית. משמעותן של נסיבות אלה תלויה בהקשר הכולל (ע"פ 672/81 עזיז נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 292, 297–298 (1984); ע"פ 5031/01 פלונית נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 625, 645 (2003)). במקום זאת, ההכרעה בשאלה אם הוּכחה כוונה להמית, במקרה קונקרטי, נעשית באמצעות בחינת מכלול הנסיבות. בין היתר, יש להביא בחשבון את אופן ביצוע העבירה; האמצעי ששימש לביצועה; חילופי דברים שקדמו למעשה; מיקום הפגיעה בגופו של הקורבן; מספר הפגיעות; התנהגות המבצע לפני האירוע ולאחריו; וכן נסיבות כגון הימלטות או היעדר ניסיון להושיט עזרה (ע"פ 6063/21 מדינת ישראל נ' יאסין, פסקאות 45–47 (26.03.2024) (להלן: עניין יאסין)). לא למותר לציין כי גם דקירה בחלק רגיש של הגוף במהלך תגרה ומהומה אינה בהכרח ראיה מכרעת לכוונה להרוג (ע"פ 139/86 עאזם נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3) 343, 350 (1987)). במילים אחרות, לא די בכך שאדם קיפח את חייו כתוצאה מאירוע אלים כדי להסיק את קיומה של חזקת הכוונה, אלא נדרש להראות שמעשיו האלימים של הנאשם היו כאלו שהיו צפויים להוביל למוות בהסתברות גבוהה. בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע, כזכור, בהתבסס על חזקת הכוונה, כי "בהיעדר ראיות סותרות ובהתקיים הנסיבות בתיקנו מוחזק [המערער] כמי שמתקיימת בו הכוונה באופן שהוא צפה את תוצאת המוות ורצה בו". דא עקא, שבמקרה דנן, טיב האירוע האלים שביצע המערער אינו ידוע כלל. בהתאם, אין ברשותנו נתונים שבאמצעותם נוכל להעריך האם ההתנהגות הקונקרטית של המערער הייתה מסוג ההתנהגויות שתוצאתן הטבעית ובהסתברות גבוהה היא מוות. ודוק: אילו ידענו את סיבת מותו של המנוח, יתכן שהיינו יכולים ללמוד ממנה מה בדיוק כללו מעשיו של המערער. במצב כזה, ובהנחה שמדובר במעשים שתוצאתם הטבעית והמסתברת היא מוות, ניתן היה לעשות שימוש בחזקת הכוונה על מנת להסיק את כוונת המערער להמית את המנוח. ואולם, במקרה דנן, איננו יודעים מה היו מעשיו של המערער, ומשכך קיים קושי לקבוע כי מעשים אלו – שאין אנו יודעים את טיבם – היו צפויים להוביל למוות באופן טבעי ובהסתברות גבוהה. זאת ועוד, במקרה דנן קיים קושי רב ליישם את מבחני העזר שנקבעו בפסיקה לשם הוכחת קיומה של החלטה להמית. כך, אין לפנינו מידע אם נעשה שימוש בסכין, בנשק, או באמצעי אחר; אין בידינו מידע על מספר הפגיעות במנוח, מיקומן או עוצמתן; ואין לנו מידע על התנהגות מחשידה מצד המערער לפני האירוע, שתוכל להצביע על כוונתו להמית את המנוח. קושי זה מתעצם על רקע העובדות הבאות. ראשית, עד עצם היום הזה לא הוברר מה המניע שעמד בבסיס מעשה ההמתה. אמנם, כידוע, מניע אינו אחד מיסודות העבירה, והיעדרו אינו מוביל כשלעצמו לזיכוי, אך היעדרו של מניע עשוי לעורר לכל הפחות תהייה, האם המערער החליט באופן מכוון להביא למותו של המנוח, או שמא הוא היה אדיש למותו. כפי שנפסק: "לקיומו או היעדרו של מניע יכול להיות משקל ראייתי, כך שקיומו עשוי לחזק את הראיות הנסיבתיות הקיימות, והיעדרו עשוי לכרסם בהן" (ע"פ 3263/13 בן שטרית נ' מדינת ישראל, פיסקה 81 ‏(‏19.03.2017‏)). שנית, ובהמשך להיעדר המניע, אין לפנינו אינדיקציה כלשהי המלמדת על תכנון אפריורי של המערער לגרום למותו של המנוח. כל שידוע לנו הוא שבשלב כלשהו המערער פעל כלפי המנוח באלימות, וכי אלימות זו הובילה למותו. הנה כי כן, קיים קושי רב בקביעה שלפיה פעולתו האלימה של המערער כלפי המנוח מלמדת על כוונה להמית. קביעה כזו מתבססת על הנחה – לא מבוססת – כי מעשי המערער היו כאלו שתוצאתם הטבעית והמסתברת היא גרימת מוות; בעוד שלדברים אלו לא הובאה כל ראיה. לטענת המשיבה, את כוונת הקטילה של המערער ניתן ללמוד מהתבוננות על 'הסרט האילם' שמספקות לנו הראיות הנסיבתיות. בהקשר זה הצביעה המשיבה על כניסת השניים לדירת המערער כשהמנוח על רגליו; ממצאים פורנזיים המלמדים על אירוע אלים שאירע בדירה במהלכו הותז דמו של המנוח; גרירת המנוח על-ידי המערער לעבר חדר האשפה, כשהוא לפחות מחוסר הכרה, והותרתו שם; ופעולות המערער למרק את הזירה כולה מכתמי דם. בהקשר זה הפנתה המשיבה לשני פסקי דין שבהם הורשעו נאשמים ברצח כשהגופה כלל לא אותרה. לשיטתה, כך יש לעשות אף במקרה דנן. ואולם, עיון בפסקי דין אלו מלמד כי לא ניתן ללמוד מהם על ענייננו דבר. כך, בע"פ 5928/99 גלדסון נ' מדינת ישראל (01.09.2005), הראיות לחובת הנאשם כללו, בין היתר, היסטוריה של שימוש באלימות מצדו כלפי המנוחה, בת זוגו לשעבר; היא פתחה בהליכים נגדו והייתה אמורה להעיד בגדרם; הוא השיג מקום סטרילי וגרם לה לבוא לשם בתואנות שווא, תוך שהוא מסתיר ממנה את נוכחותו במקום; הפעם האחרונה שנראתה בחיים הייתה כשיצאה לאותו מקום; והוא נמלט מהמקום ושיקר שוב ושוב כאשר הוא נתפס. במצב כזה, הראיות הנסיבתיות מצביעות על מניע ברור להמית את בת הזוג ועל תכנון מפורט שקדם לכך. בהתאם, ומשעה שהוכח שהנאשם הוציא לפועל את זממו והמית את בת הזוג, לא היה כל קושי להוכיח את כוונת הקטילה מצדו. כך גם בע"פ 8199/20 זיאדאת נ' מדינת ישראל (30.04.2023), הוכח קיומו של מניע מצד הנאשם לרצוח את רעייתו – היא תכננה להיפרד ממנו ולמנוע ממנו לגדל את הילד המשותף שצפוי היה להיוולד להם; והובאו ראיות באשר למעשים שבאמצעותם הוא המית את המנוחה, ובכלל זאת הודאתו בפני אחותו על כך שחנק את המנוחה למוות. בניגוד לכך, במקרה דנן, לא הוכח שהיה למערער מניע להמית את המנוח; לא הוכח שהמערער תכנן את מעשי ההמתה; ואף לא ידוע לנו דבר ביחס לאופן גרימת המוות. לפיכך, לא ניתן להסיק בענייננו כוונה תחילה מעצם העובדה שמותו של המנוח נגרם באירוע אלים – שטיבו לא ידוע – על-ידי המערער. טענה נוספת שהעלתה המשיבה היא כי ניתן ללמוד על כוונת המערער ממעשיו לאחר ההמתה. בתוך כך היא הפנתה לראיות שלפיהן המערער גרר את המנוח לעבר חדר האשפה תוך שראשו נחבט בקרקע, השליך שמיכה על ראשו, והותיר אותו כשהוא לפחות מחוסר הכרה. כתימוכין לטענתה, הפנתה המשיבה לפסקי דין שבהם נקבע כי התנהלות נאשם לאחר מעשה ההמתה יכולה ללמד על כוונתו האפריורית להמית. ואולם, בהקשר זה יש להזכיר כי "כאשר מבקשים אנו להסיק מסקנה מתגובות שלאחר מעשה עלינו להיות זהירים ביותר בבחינת השאלה אם יש בה כדי להעיד באופן מהימן על המצב הנפשי שקדם לאירוע" (ע״פ 2316/98 סוויסה נ׳ מדינת ישראל, פ״ד נה(5) 797, 815 (2001)). ואכן, התנהגותו של המערער לאחר האירוע יכולה להתיישב עם כוונה מוקדמת מצדו להמית את המנוח ולהעלים את גופתו; אך באותה מידה היא יכולה להתיישב עם אדישות ביחס למותו של המנוח, ורצון להסתיר את המעשה הפלילי שגרם למותו מגורמי אכיפת החוק. גם פסקי הדין שאליהם הפנתה המשיבה בנדון לא יכולים לבסס את הטענה האמורה. כך, בע"פ 228/01 כלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 365 (2003), לא הייתה כל מחלוקת על טיב המעשים שביצע הנאשם – חבלות חוזרות ונשנות בראשו של המנוח באמצעות אלת בייסבול – מעשים המקימים בבירור את חזקת הכוונה, מאחר שתוצאתם הטבעית והמסתברת היא מוות. באותו עניין נקבע, כי הראיות מצביעות בבירור על כך שמעשיו האלימים של הנאשם לא נעשו במסגרת מאבק פיזי עם המנוח אלא מתוך שהחליט להמית אותו. לעניין זה אף הובאה עדותה של שכנה שראתה את הנאשם מוסיף להכות את המנוח גם לאחר שהיה על ברכיו והתחנן על חייו (שם, עמוד 381). בהתאם, החלת חזקת הכוונה הייתה מתבקשת. ההתנהגות שלאחר מעשה, הובאה, בעיקרו של דבר, כדי להפריך את התיזה שהועלתה שם מטעם ההגנה שלפיה התנהגות הנאשם נבעה מלחץ שבו הוא היה נתון. כלומר, ההתנהלות לאחר מעשה ההמתה שללה את האפשרות שהנאשם פעל כתוצאה מלחץ רגעי, וממילא חזקת הכוונה לא נסתרה. באופן דומה, בע"פ 6679/04 סטקלר נ' מדינת ישראל (11.05.2006) נדון מקרה שבו לא היה כל קושי להחיל את חזקת הכוונה, כאשר המערער באותו עניין שפך מכל דלק על ראשו של אדם חסר בית והצית אותו. לא בכדי נקבע שם (בפיסקה 67), כי "שפיכת דלק על ראשו של אדם והצתתו במצת, כמוה כירייה בראש - היא פעולה קטלנית, המכוונת לאזור גוף חיוני [...], אשר התוצאה ההכרחית שנובעת ממנה היא מותו. בחירתו של המערער בהצתה דווקא, ובפרט הפעולות שעשה על מנת לממשה - צעידה אל תחנת הדלק, רכישת דלק במיכל (ותשלום עליו), חזרה אל הגן ושפיכת הדלק על ראש המנוח - מעידות כולן על ראייה מראש ורצון בתוצאה הקטלנית". אכן, בית המשפט הוסיף כי בריחת המערער מהזירה כאשר ראה את הלהבות שאחזו במנוח יכולה להצטרף לאינדיקציות המלמדות על רצונו בהמתה, אך זאת כאשר טיב המעשים שנעשו – ידוע, כך שלא היה קושי להחיל את חזקת הכוונה. בניגוד לכך, בענייננו, כפי שהוסבר לעיל, לא ניתן להחיל את חזקת הכוונה על בסיס ההנחה שלפיה המערער התכוון לתוצאות הטבעיות והמסתברות הנובעות ממעשיו, שכן אין אנו יודעים דבר על אודות טיב המעשים שבוצעו על-ידו. בשולי טענותיה במישור זה הפנתה המשיבה לע"פ 5964/13 פרץ נ' מדינת ישראל, פיסקה 28 (01.06.2015), שם נקבע כי "כאשר שניים נמצאים בחדר סגור ואחד מהם נמצא מת ודקירה בליבו, הרי שרק הנותר בחיים יכול לספר לנו מה ארע. במצב דברים זה, מקום בו הנותר בחיים נוקט בקו הגנה שהופרך, יקשה עליו לטעון לקו הגנה חלופי, לפיו אכן דקר אך לא התכוון להמית". ברם, גם באותו עניין, חזקת הכוונה נלמדה מהעובדה שהמערער דקר את המנוח באמצעות סכין בליבו, כאשר כפי שנקבע שם (בפיסקה 25), "נעיצת סכין בחזהו של אדם, מקימה את החזקה של 'הנחת הכוונה' או 'חזקת הכוונה', שהיא חזקה עובדתית לפיה אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו". בענייננו, לעומת זאת, טיב מעשיו של המערער כלל לא ידוע, ואף לא קיימת אינדיקציה אחרת המלמדת על כוונה להמית. לפיכך, אין בסיס בענייננו להחלת חזקת הכוונה, וממילא המערער לא היה צריך לסתור את התקיימותה. ומה באשר לשקרי המערער? בשלב הנוכחי אין מחלוקת של ממש על כך שגרסת המערער אשר כללה הכחשה מלאה ומוחלטת של היכרות עם המנוח או נוכחות בביתו בליל האירוע – התבררה כשקרית. אכן, ההלכה היא כי שקרי נאשם יכולים לחזק את ה'יש' הראייתי, אך הם אינם יכולים לחזק את הראיות שאין (ע"פ 3514/91 אבו רקייק נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 126, 130 (1992)). משכך, שעה שאין בנמצא ראיות ביחס לכוונת המערער להמית את המנוח, לא ניתן להשתמש בשקריו כדי לייצר ראיות נגדו. לצד זאת, אף אין להתעלם מכך שנקבע (אמנם במסגרת גזר הדין) כי המערער סובל משיפוט ובוחן מציאות פגומים. עובדה זו יכולה להסביר את קו ההגנה המופרך שבו נקט המערער בערכאה הדיונית עת ייצג את עצמו, ובה בעת היא מקשה לבסס ממצא כלשהו על אמירותיו – מטוב ועד רע. במצב מעין זה, כאשר אין מדובר בהתנהלות שקרית מתוחכמת של המערער, אלא בהכחשה מלאה של כל פרט ופרט גם לאחר שאלו הוכחו בתיעוד חזותי, וכאשר קיימות אינדיקציות מהימנות על פגמים בבוחן המציאות שלו, קיים קושי להתבסס על שקריו כדי לבסס את אשמתו. לא למותר לציין, כי מצבו הנפשי המורכב של המערער, לצד האינדיקציות בדבר היותו שתוי יחד עם המנוח בליל האירוע, מעצימים את החלל הראייתי בכל הקשור להתנהלות השניים בתוך הדירה, באופן המגביר את הקושי להסיק מסקנה בדבר קיומה של כוונה מיוחדת מצד המערער להביא למותו של המנוח (והשוו: עניין יאסין, פיסקאות 50–55). סוף דבר בסוף מסענו נותרנו עם סימני שאלה רבים לגבי ההתרחשויות בדירה באותו לילה חשוך שבו המערער גרם למותו של המנוח: לא הובהר מה היה המניע למעשה, האם הדבר בוצע כחלק מתוכנית, מה כללו המעשים האלימים, ומה הייתה סיבת המוות. אכן, הוכח מעבר לספק סביר כי היו אלו מעשיו האלימים של המערער שגרמו למותו של המנוח, וכי המערער היה לכל הפחות אדיש לכך; אך נותר ספק סביר באשר לקיומה של כוונת קטילה מצד המערער, ומספק זה הוא זכאי ליהנות. לפיכך, לו תישמע דעתי, נורה על זיכויו של המערער מעבירת הרצח ביסוד נפשי של כוונה, ונרשיעו תחתיה בעבירה של הריגה, לפי סעיף 298 לחוק העונשין כנוסחו טרם הרפורמה בעבירות ההמתה, ביסוד נפשי של אדישות. מכיוון שלא נשמעו טענות לעניין העונש הראוי למערער בגין הרשעתו בעבירה זו, אציע לחבריי להשיב את הדיון לבית המשפט המחוזי על מנת שיגזור את הדין מחדש; וזאת מבלי לנקוט כל עמדה, בשלב זה, ביחס לטענות הצדדים בנוגע לגזר הדין הקודם. חאלד כבוב שופט השופטת יעל וילנר: אני מסכימה. יעל וילנר שופטת השופט עופר גרוסקופף: אני מסכים. עופר גרוסקופף שופט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט חאלד כבוב. ניתן היום, ה' כסלו תשפ"ז (15 נובמבר 2026). יעל וילנר שופטת עופר גרוסקופף שופט חאלד כבוב שופט