ע"פ 141/07 — פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 141/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 141/07 ע"פ 317/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופט ע' פוגלמן המערער בע"פ 141/07: המערערת בע"פ 317/07: פלוני מדינת ישראל נ ג ד המשיבה בע"פ 141/07: המשיב בע"פ 317/07: מדינת ישראל פלוני ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 26.9.06, בתיק פ.ח. 838/05, שניתן על ידי כבוד השופטים מ' רביד, א' אפעל-גבאי וא' פרקש תאריך הישיבה: י"א בסיון התשס"ז (28.05.07) בשם המערער בע"פ 141/07: עו"ד קנת מן בשם המשיבה בע"פ 141/07: עו"ד מאיה חדד פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את המערער בעבירות אינוס ומעשה מגונה, עבירות לפי סעיפים 345(א)(1) ו-348(א) בנסיבות המנויות בסעיף 345(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות ההרשעה נדון המערער ל-18 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על-תנאי, והוא חויב לשלם לקורבנו פיצוי בסכום של 20 אלף ש"ח. שניים הם הערעורים המונחים בפנינו. באחד, ע"פ 141/07, משיג המערער כנגד הרשעתו, ולחלופין, על העונש שהושת עליו. באחר, ע"פ 317/07, עותרת המדינה להחמרה בעונש. את הדיון נפתח בהרשעת המערער. 2. המערער עבד כרפלקסולוג בביתו, ובאחד הימים של חודש אוקטובר 2001 הגיעה אליו המתלוננת, ילידת שנת 1980, בעקבות המלצתו של ידיד שלה המכונה "ד". במהלך אותו ביקור סיפרה המתלוננת למערער כי אמה חלתה בעבר בסרטן השד, ובעקבות כך הורה לה המערער לפשוט את חולצתה וחזייתה ולשכב על מיטת הטיפולים, כדי לוודא כי לא לקתה באותה מחלה. בכתב האישום נטען עוד, כי במהלך בדיקת כף רגלה של המתלוננת, חקר אותה המערער על הרגליה המיניים, ובהמשך מישש את חזה ופטמותיה. אולם בכך לא הסתיים העניין, הואיל ולגרסת המדינה הורה המערער למתלוננת לפשוט גם את מכנסיה, ולאחר שמרח על ידו קרם כלשהו, הסיט את תחתוניה, נגע באיבר מינה, ואחר כך גם החדיר לתוכו את אצבעותיו. המערער הוסיף ואמר למתלוננת, כי אם תגיע לסיפוק מיני עשוי הדבר לסייע לה, וגהר עליה מתוך כוונה לבצע בה מין אוראלי. כל אותו הזמן התנגדה המתלוננת למעשיו, עד שלבסוף הוא סר מעליה הניח לה. את הגרסה הזו, הנשענת על עדותה של המתלוננת, הכחיש המערער מכל וכל. לטענתו, הוא לא הורה למתלוננת לפשוט את בגדיה, וכל שעשה היה טיפול בכפות רגליה בלבד. 3. המתלוננת לא מיהרה להתלונן נגד המערער, ולראשונה חשפה, וגם אז רק טפח, מהקורות אותה בפני אמה שעה ששתיהן ביקרו את אבי המשפחה שהיה מאושפז בבית חולים. בעקבות כך החלה המתלוננת, בעצת אמה, לקבל טיפולים פסיכולוגים. אולם המערער לא הרפה ממנה והתקשר אליה מספר פעמים, עד שהפסיכולוג עצמו טרח והתקשר אליו, והבהיר לו כי הוא יודע את אשר עשה למתלוננת, והתרה בו כי אם יוסיף להתקשר אליה, הוא יפנה אותה למשטרה. בסופו של יום הגישה המתלוננת את תלונתה למשטרה רק ביום 10.3.02, מספר חודשים לא מבוטל לאחר האירועים שתוארו על ידה. 4. בית המשפט המחוזי, בפסק-דין מפורט ומנומק היטב, נתן אמון בעדותה של המתלוננת, אותה הגדיר (ראו עמ' 14 להכרעת הדין) כ"ספונטנית וטבעית, בהירה, קוהרנטית, שוטפת וממוקדת". מבית המשפט לא נעלמה העובדה שהמתלוננת לא צעקה ולא קראה לעזרה שהיתה נגישה, כפי שהיה ער לעובדה כי היא הסבה לאחר מעשה עם המערער ועם אשתו לארוחת בוקר, והוא אף הסיעה בחלק מהדרך לביתה. אולם, בית המשפט הדגיש כי עליו לבחון את התנהגות המתלוננת "בזמן אמת, על רקע הנסיבות המיוחדות של המקרה" (עמ' 18), ומשעשה זאת מצא "כי כל ההסברים שנתנה המתלוננת בקשר להתנהגותה במהלך הטיפול ולאחריו, ולכך שהגישה תלונה במשטרה רק ביום 10.3.02, כחמישה חודשים לאחר האירוע, מקובלים עלינו והינם סבירים, הגיוניים, ומאפיינים את מצבם של קורבנות עבירות מין". 5. בהעדר עילה לא ראינו מקום לשנות ממצאיו אלה של בית המשפט המחוזי. ראשית, הואיל ויתרונו היה בכך שהיתה לו הזדמנות להתרשם מהעדים שהובאו בפניו, ובראש וראשונה, מהמתלוננת מזה, והמערער מזה, באופן ישיר ובלתי אמצעי (ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632; ע"פ 2485/00 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 918, 924). שנית, באשר לתהיות שהעלה בא-כוחו המלומד של המערער, עו"ד קנת מן, ביחס למהימנות גרסתה של המתלוננת על רקע התנהגותה והשיהוי בהגשת התלונה, אין לנו אלא להפנות להלכה הפסוקה אשר קבעה לא אחת, כי גם אם התנהגותה של קורבן עבירת מין נראית בעיני הזולת מוזרה, בלתי הגיונית, לא נבונה או אף מטופשת, אין להסיק מכך כי היא בדתה את גרסתה מלבה, או שנתנה את הסכמתה למעשים שבוצעו בה. את התנהגותה של הקורבן יש לבחון על רקע נסיבות הפרשה כולן, ואם הסבריה של המתלוננת להתנהגותה סבירים הם (ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מח(1) 302; ע"פ 6890/04 בלאוסוב נ' מדינת ישראל, טרם פורסם; ע"פ 5938/00 אזולאי נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 873). המתלוננת באה אל המערער משום שסברה כי הוא יוכל למצוא לה מזור בתחום עיסוקו. הוא הסב עמה ועם אשתו לארוחה, ואחר כך הסיעה בחלק מהדרך לביתה. בנסיבות אלו אתה מתקשה להבין מהו אותו מניע שהיה יכול לגרום למתלוננת להפליל את מי שלכאורה כה היטיב עמה. יתרה מכך, אם נכונה הטענה לפיה טוותה המתלוננת עלילת שווא, אתה מתקשה להבין מדוע המתינה חודשים כה רבים בטרם חשפה את הפרשה שבדתה מלבה, שהרי גם למי שאינו משפטן צריך היה להיות נהיר כי חלוף הזמן עלול לפגוע במהימנות גרסתו. כל אלה הם שיקולים שבהגיון שערכאת הערעור רשאית להסתייע בהם, ואלה הובילונו למסקנה כי האפשרות שמדובר בעלילת שווא, אינה סבירה כלל, וכך התרשם גם בית המשפט המחוזי, שכאמור, ראה את העדים ועמד על מעלותיהם כמו גם על חסרונותיהם. אולם לא רק על בסיס התרשמות מהמתלוננת בלבד הוכרעה הכף לחובת המערער, כי אם גם נוכח העדויות על מצבה הנפשי (עדויות אמה, ד' והפסיכולוג), וההתקשרויות הטלפוניות הרבות של המערער אליה, התקשרויות שההסבר להן אותו הציע המערער, נדחה על ידי הערכאה הדיונית. נותרה אפוא האפשרות האחרת אותה העלה המערער, לאמור, מקור התלונה בהזיותיה של המתלוננת שנגרמו עקב השימוש שלה בסמים. ברם, גם אפשרות זו נדחתה על ידי בית משפט קמא, ולא ראינו מקום להתערב במסקנה זו. נוכח כל האמור, דעתנו היא כי הרשעת המערער בדין יסודה, והיא התחייבה מחומר הראיות שהובא בפני הערכאה הראשונה. 6. הערעור כנגד העונש – המערער ניצל את האמון שנתנה בו אישה צעירה שהיתה נתונה במצוקה עקב מחלתה של אמה, כדי לספק את יצרו. מעשה זה מותיר את רישומיו על הקורבן במשך שנים רבות, ולעתים הם עלולים להיות מלווים בטלטלה שתוצאתה פגיעה קשה בקורבן ואיבוד האמון שלו בבני אדם, בכלל, ובני המין השני, בפרט. נוכח כל אלה, וגם לאחר שנתנו את דעתנו לנסיבותיו האישיות של המערער ומצבו, לא ראינו מקום להקל בעונש שהושת עליו. עם זאת, החלטנו גם שלא להחמיר בו, כעתירת המדינה. כדי להסיר כל ספק, אנו טורחים להדגיש כי להשקפתנו העונש שהושת על המערער קל הוא, ואפשר שקל הוא עד למאד, אולם מקרה זה חריג, לפחות, בשני מובנים. האחד - מדובר במערער נכה וחולני, ששהייתו בכלא זמן ממושך עלולה להיות כרוכה בסיכון ובקשיים לא מעטים. האחר - כתב האישום עוסק בעבירות אותן ביצע המערער בשנת 2001, ואף שחקירת המשטרה הסתיימה זה מכבר, הוגש כתב האישום לבית המשפט רק בשנת 2005. זהו שיהוי ניכר בו כרוכים עינויי דין, ואלה הם מסוג העניינים אותם יש לזקוף לזכות נאשם בבואו לתת את הדין על חטאיו. אשר על כן, החלטנו לדחות את שני הערעורים. המערער יתייצב לשאת במאסרו במזכירות בית המשפט המחוזי בירושלים, ביום ט"ו בתמוז התשס"ז (1.7.2007), עד לשעה 11:00. ניתן היום, י"א בסיוון התשס"ז (28.05.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07001410_O08.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il