ע"פ 136/06 — פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 136/06 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 136/06 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ח' מלצר המערער: סלימאן בן עלי סעדיה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת, מיום 20.11.05, בתיק פ.ח. 1037/04, שניתן על ידי סגן נשיא השופט אהרן אמינוף, והשופטים זיאד הווארי ונחמה מוניץ תאריך הישיבה: ט"ז בטבת התשס"ח (25.12.07) בשם המערער: עו"ד ח'ליל עאוני בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד מיטל בוכמן-שינדל גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: בית המשפט המחוזי בנצרת הרשיע את המערער, על פי הודאתו, בביצוען של עבירות אינוס, חטיפה לשם עבירת מין, סחיטה באיומים, הדחה בחקירה וניסיון לחטיפה לעבירות מין. בגין כל אלה נדון המערער למאסר כולל של 18 שנות מאסר, ו-3 שנים מאסר על-תנאי. הרשעת המערער התייחסה לשלושה אירועים בהם נטל חלק, ולהלן תמציתם: באחד מימיו של חודש מאי 2001, הפתיעו המערער ואחר בני זוג שהתבודדו בתוך רכב שחנה ביער צ'רצ'יל באזור נצרת. הם ניגשו לרכב כאשר בידיהם אלות, ובאיומים הפרידו בין בני הזוג. שותפו של המערער נסע מהזירה עם הגבר ברכבו של האחרון, בעוד שהמערער עלה לרכבה של האישה (להלן: המתלוננת), נסע לעומק היער, שם הפשיט אותה, וחרף התנגדותה ותחנוניה, אנס אותה. בהמשך, נטל המערער את תעודת הזיהוי של המתלוננת ואת הטלפון הנייד שלה, תוך שהוא מאיים עליה כי אם תתלונן נגדו, ישוב ויפגע בה. לאחר 4 ימים התקשר המערער למתלוננת וביקשה לפגוש אותו כדי שישיב לה את התעודה והטלפון, והתנה זאת בכך שהיא תנהג בו "בדרכו שלו". באישום נוסף נטען, כי בחודש מרץ 2004, בשעת לילה מאוחרת, הפתיעו המערער ושניים מחבריו זוג נוסף שישב ברכב. המערער הכה עם אלה על גג הרכב ודרש מיושביה לפתוח את הדלתות, ומשעשו זאת הוא חקר את האישה אם מוצאה ערבי. בהמשך, דרש המערער ממנה לצאת מהרכב, אולם היא סירבה. משהבינו בני הזוג כי כוונת התוקפים לבצע באישה אקט מיני, הצליח הגבר להניע את הרכב ולהימלט תוך שהמערער מנסה למנוע זאת ממנו. האישום השלישי עוסק בתקיפה נוספת מאותו סוג, ואף היא התרחשה ביער צ'רצ'יל. הפעם התרחש האירוע בחודש נובמבר 2003. המערער דרש מבני זוג שישבו ברכבם להציג בפניו תעודות זהות תוך שהוא מזדהה כשוטר, ואחר כך דרש מהאישה לצאת מהרכב, ולא - ירה בה. לבסוף, בזכות תושייה שגילה הנהג, נאלצו המערער ושותפו להניח לקורבנותיהם ולהימלט על נפשם. נדמה כי אין צורך לומר עד כמה חמורות הן עובדותיו של כתב-האישום על פיו הורשע המערער. הוא ואחדים מחבריו ארבו כחיות לטרף מזדמן, ומשעלה הדבר בידם, הוביל המערער אשה אותה לא הכיר למעבה היער, שם אנס אותה באכזריות רבה, תוך שהוא רומס את כבודה עד עפר, ומסב לה נזק נפשי שספק אם יימצא לו אי-פעם מזור. עיון בתסקיר הנפגע בעניינה של המתלוננת באישום הראשון, חושף תמונה קשה של מי שחייה השתנו עקב האינוס מן הקצה אל הקצה. היא הפכה להיות מסוגרת, מרבה לבכות, דמותו של האנס מוסיפה לרדוף אותה ולגרום לה סיוטים, תוך שכל אותה עת היא מתקשה לשתף אחרים במצוקותיה, הואיל והיא אינה יכולה לחשוף את אשר עוללו לה גם בפני מרבית בני משפחתה הקרובים. הנה כי כן, עתידה של אישה צעירה זו לוט בערפל, ולכך גרם המערער שנתן דרור ליצריו, ושגם שעה שהוא נקרא לתת את הדין, אינו מגלה אמפטיה יתרה לקורבנותיו. ברם, המערער חטא לא רק כלפי המתלוננת, אלא שב ועשה זאת בשני מקרים נוספים, שלמרבה המזל הסתיימו בדרך שונה. מערער מסוג זה, שסכנתו המופלגת שוב אינה טעונה הוכחה, מקומו בבית האסורים, הן כדי להגן על החברה מפניו, והן כדי שהעונש שהושת עליו יהווה מסר מרתיע לרבים. מנקודת השקפה זו, לא מצאנו בעונש שהושת על המערער חומרה יתרה המצדיקה את התערבותנו, ומכאן ההחלטה לדחות את הערעור. ניתן היום, ט"ז בטבת התשס"ח (25.12.07). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06001360_O01.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il