פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 9393/00
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
המערערת: עמותת נאות ראש העין
נגד
המשיבה: מדינת ישראל (משרד הבינוי והשיכון)
ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט
המחוזי בירושלים, מיום 12.12.2000, בת.א.
1454/00, בש"א 4728/00, שניתנה על ידי
כבוד השופטת רות אור
בשם המערערת: עו"ד אשר נוטוביץ
בשם המשיבה: עו"ד ד"ר איריס רבינוביץ ברון
פסק-דין
לפני ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופטת ר' אור), מיום 12.12.00, בבש"א 4728/00 שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בת"א (י-ם) 1454/97.
1. בין המערערת לבין המשיבה מתנהלת תובענה אזרחית בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים. המערערת היא עמותה הרשומה בישראל אשר הייתה מעורבת בבניה של שכונות מגורים לאנשי צבא קבע. המערערת הגישה תביעה נגד המשיבה שעניינה הפרת התחייבויות שניתנו לה, לטענתה, על ידי נציגים של משרד השיכון, ביניהם שרי השיכון במועדים הרלבנטים, אריאל שרון ובנימין בן-אליעזר. בירור התובענה מצוי בשלב ההוכחות. ביום 23.11.00 הורה בית המשפט על קביעת התיק להוכחות לתאריך 20.12.00. בהחלטתו קבע בית-המשפט:
"השרים לשעבר אריאל שרון ובן אליעזר לא יוזמנו לעדות שכן לא היו רשאים להתחייב בשם המדינה".
2. בעקבות החלטה זו הגישה המערערת בקשה לפסילת בית-המשפט. בבקשתה טענה המערערת כי בהחלטה האמורה "הביע בית-המשפט הנכבד את דעתו במחלוקת כולה". לטענתה, השאלה אם יכלו השרים לשעבר שרון ובן-אליעזר (להלן - השרים לשעבר) להתחייב בשם המדינה היא היא העומדת להכרעה בגוף התובענה. משהביע בית המשפט את דעתו ביחס לשאלה זו בהחלטתו האמורה, ובשלב כה מוקדם של ההליך השיפוטי, הרי שגילה בכך כי דעתו מגובשת ולפיכך יש "אפשרות מסתברת מאוד" כי יבצר ממנו לדון בתביעה באובייקטיביות הדרושה. על בסיס זה ביקשה המערערת כי בית המשפט יפסול עצמו מלהמשיך ולדון בעניין.
3. בתגובה לבקשת הפסלות הביעה המשיבה את התנגדותה לפסילת בית-המשפט. לטענתה, לא הצביעה המערערת על חשש ממשי למשוא פנים לניהול המשפט. מדובר בהחלטת ביניים אשר הדרך לבקשת רשות ערעור עליה פתוחה בפני המערערת. ביחס לקביעתו של בית המשפט בעניין שאלת כושרם של השרים לשעבר להתחייב בשם המדינה, טענה המשיבה כי מדובר בשאלה משפטית שאיננה תלויה בעדותם של השניים. לא מדובר בקביעה עובדתית אשר ההכרעה בה אמורה להתבסס על חומר הראיות שיוגש על ידי הצדדים.
4. ביום 12.12.00 דחה בית המשפט את בקשת הפסלות. בית המשפט קבע כי אין כל עילה לפסילתו. בסיפא להחלטתו ציין בית המשפט:
"מתגובת המדינה הבנתי כי סמכות זו לא ניתנה לשרי השיכון לפי החוק - ועל כן קבעתי כי אין מקום להזמין לעדות שרי שיכון לשעבר. מובן כי אם טעיתי או הוטעיתי בנושא זה, ואם גם לשר השיכון הייתה הסמכה לחייב את המדינה לפי החוק - (לבד או ביחד עם החשב), תינתן אפשרות להעיד את מי שהיו שרי השיכון בתקופה הרלבנטית".
5. על החלטה זו הערעור שבפני. בערעורה, שבה המערערת על טענותיה כפי שהועלו על ידה בבקשת הפסלות. היא טוענת עוד כי שלילת העדתם של השרים לשעבר, ובשלב ראשוני של המשפט דווקא, היא המעידה יותר מכל על גיבוש עמדתה של השופטת אור בשאלה העומדת לדיון. כן מצביעה המערערת על התבטאותו של בית המשפט בדחיית בקשת הפסלות על פיה "מקובל במשרד ממשלה כי מנהלים כלליים ביחד עם חשב המשרד או החשב הכללי מוסמכים לחייב את המדינה" כביטוי נוסף לגיבוש דיעה מוקדמת אצל השופטת אור. לטענת המערערת, התבטאות זו מלמדת, שוב, על עמדתה המגובשת של השופטת אור על פיה לא יכלו השרים לשעבר לחייב את המדינה, שהיא שאלה מרכזית העומדת לדיון בהליך המתנהל בפניה. המערערת מוסיפה עוד כי מאחר ההליך מצוי בשלב מוקדם לא ייגרם נזק רב בהעברתו לשמיעה בפני מותב אחר.
6. המשיבה, בתגובתה, מבקשת כי הערעור יידחה. היא שבה ומציינת כי הדרך לתקיפת החלטת הביניים בענין ועדת השרים לשעבר היא במסגרת קבלת רשות ערעור ולא במסגרת בקשת פסלות. לגופו של עניין היא טוענת כי המערערת לא הצליחה לבסס חשש ממשי למשוא פנים. גם אם אכן הביעה השופטת אור עמדה כלשהי באשר לשאלה משפטית העומדת על הפרק הרי שאין בכך כדי ל"נעול את דעתה" במובן זה שלא יתאפשר לה לשנות את עמדתה, במידת הצורך, בהמשך ההליך.
7. לאחר שעיינתי בחומר המצוי לפני נחה דעתי כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי וכי דין הערעור להידחות. האם יש בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 23.11.00 כדי לבסס עילת פסלות? נראה כי התשובה לשאלה זו שלילית. סעיף 77א לחוק בית המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד1984-, קובע כי מתקיימת עילת פסלות אם "קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט". עצם ההחלטה על פיה אין לגבות את עדותם של השרים לשעבר איננה יכולה לבסס עילת פסלות. מדובר בהחלטה דיונית אשר הדרך להשיג עליה היא, לכאורה, על ידי בקשת רשות ערעור. בית משפט זה קבע, וחזר וקבע, כי הליך הפסלות איננו ערעור. מי מן הצדדים הסבור כי החלטת ביניים שניתנה על ידי ערכאה שיפוטית שגויה, רשאי לבקש לערער עליה (ראו: ע"א 4552/00 דב אטשטין נ' יעל גמזו (טרם פורסם); ע"א 2949/96 כלל חברה לביטוח נגד מנסור אדיב (טרם פורסם), ע"א 4487/99 מחמד כאמל אלקורד נגד ועד עדת הספרדים (טרם פורסם); ע"פ 77/93 אליהו עובדיה נגד מדינת ישראל (טרם פורסם)). בכך אין, כמובן, משום הבעת עמדה כלשהי לגבי נכונותה של החלטה זו וסיכויי הערעור עליה.
8. אשר להתבטאויותיו של בית המשפט, הן בהחלטה מושא בקשת הפסלות הן בהחלטה הדוחה את בקשת הפסלות, אין בהן לכשעצמן, כדי להצביע על חשש ממשי למשוא פנים במשפט. הלכה היא כי אין די בתחושות סובייקטיביות כדי לבסס עילת פסלות. יש צורך להצביע על נסיבות אובייקטיביות המקימות חשש אמיתי למשוא פנים בהליך השיפוטי (ראו: בג"ץ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון פ"ד מח(3) 573; ע"פ 184/85 זאב שרעבי נ' מדינת ישראל פ"ד לט(1) 446, 558[א]; ע"א 1570/94 שרותי ארגל שיווק לבתי מלון ומסעדות בע"מ נ' אוצר מפעלי ים בע"מ ואח' (לא פורסם); רע"א 287/88 מנוף סיגנל חברה לפיננסים והשקעות בע"מ נ' סליימה פ"ד מד(3) 758, 760). השאלה שיש לשאול, אפוא, היא האם התבטאויותיה של השופטת אור מלמדות על כך כי דעתה נעולה במובן זה שלא תוכל לדון בעניין באוביקטיביות הראויה (ראו: ע"א 1335/99 ש.ח. שוקי שווק ועבודות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם)). נראה לי כי התשובה לכך, בענייננו, שלילית. שופט הינו בשר ודם. אך טבעי הוא כי במהלך הדיון שלפניו, בשלב מוקדם או בשלב מאוחר יותר, מתגבשת בליבו דיעה כלשהי ביחס לסוגיות העומדות לפניו (ראו: ע"א 344/99 זאב בשן נ' מ"י (טרם פורסם)). אולם, מקצועיותו של השופט היא המאפשרת לו לעמת ולאמת את התרשמויותיו אל מול החומר - המשפטי והעובדתי - המוצג בפניו על ידי בעלי הדין. רק בנסיבות בהן ברור כי השופט איננו פתוח כלל לשינוי עמדתו, יש מקום לבסס עילת פסלות. לא אלה הנסיבות דנן. בדחיית הבקשה ציינה השופטת אור במפורש כי התרשמותה שהשרים לשעבר אינם רשאים להתחייב בשם המדינה איננה סופית וכי היא ניתנת גם ניתנת לשינוי. די בכך כדי להפיג את חששה של המערערת. בית משפט קבע לא אחת כי העובדה שערכאה שיפוטית נדרשת לדון שוב בהחלטה שלה שבוטלה על ידי ערכאה גבוה הימנה אינה יוצרת, לכשעצמה, עילת פסלות (ראו: ע"א 1149/00 אברהם אלון ואח' נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (טרם פורסם); ע"א 4199/99 חברת נרגו בע"מ נ' ד.ב. שירותי תיירות בע"מ (טרם פורסם); ע"א 1860/97 מרבק נ' אלי מזרחי (טרם פורסם)). הדברים הם בבחינת קל וחומר עת מדובר בקביעה שנאמרה במסגרת החלטה דיונית, בהליך שהוא הליך ביניים באופיו, בקביעה שהיא משפטית באופייה ולא נוגעת למהימנות או לממצאים שבעובדה וכאשר בית המשפט עצמו מטיל ספק בתקפותה.
דין הערעור, אפוא, להידחות. המערערת תישא בהוצאות המשיבה בסך 10,000 ש"ח.
ניתן היום, כ"ז בשבט התשס"א (20.2.2001).
ה נ ש י א
העתק מתאים למקור
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
00093930.A01/דז/