ע"א 9248/99 — ג'ורג' שטיינברג נ. אחים וייס י.ש.י יצור ושיווק בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9248/99 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט א' גרוניס המערערים: 1. ג'ורג' שטיינברג 2. ג.שטיינברג בע"מ נגד המשיבה: אחים וייס י.ש.י יצור ושיווק בע"מ ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב שניתן ביום 9.12.99 בת.א. 2888/99 על ידי כבוד השופט י' זפט בשם המערערים: עו"ד ע' אלקלעי בשם המשיבה: עו"ד מ' וחניש פסק-דין השופט א' גרוניס: 1. במסגרת הליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב (השופט י' זפט) הגיעו בעלי הדין להסדר פשרה אשר קיבל תוקף של פסק דין. השאלה היחידה שנותר לבית המשפט להכריע בה הייתה באשר להוצאות. הוחלט שכל צד ישא בהוצאותיו. המערערים טוענים כי ראוי היה לפסוק הוצאות לזכותם. 2. ביום 15.11.99 הגישו המערערים תובענה לבית משפט קמא נגד המשיבה. בתביעה טענו המערערים כי הם עוסקים זה כעשר שנים ביבוא ושיווק של גרביים הנושאים תמונה של ראש כבש. בנוסף טענו המערערים כי ביום 8.10.96 נרשם על שמו של המערער 1 סימן מסחר של ראש כבש (להלן - סימן הכבש). על פי טענת המערערים, הם גילו בשנת 1999 שהמשיבה משווקת גרביים באריזה עליה מופיע סימן הכבש. במכתב מיום 6.10.99 דרשו המערערים מהמשיבה להפסיק עשיית שימוש בסימן הכבש ובסימן מסחר נוסף בו מופיע דב פנדה (להלן - סימן הדב). המשיבה השיבה במכתב מיום 28.10.99 ובו טענה כי זה שנים רבות היא עושה שימוש בשני הסימנים. המשיבה דחתה בתשובתה את טענות המערערים וכן ציינה כי הסימן של ראש כבש משמש לזיהוי מוצרי צמר בכל רחבי תבל. המשיבה הוסיפה וביקשה להעביר לעיונה את האישורים בנוגע לרישומם של שני סימני המסחר על מנת ש"תוכל לשוב ולשקול עמדתה בנושא זה". מוסכם, כי אישורים אלו לא נשלחו למשיבה. בתביעה שהוגשה עתרו המערערים לצו מניעה קבוע שיאסור על המשיבה לשווק גרביים באריזה הנושאת את סימן הכבש וכן לצו המורה למשיבה ליתן דו"ח לגבי גרביים ששווקו ונשאו את סימן הכבש. 3. בד בבד עם הגשתה של התובענה הגישו המערערים שתי בקשות על-פי צד אחד: הבקשה האחת הייתה ליתן צו מניעה זמני שיאסור שיווק של גרביים באריזות הנושאות את סימן הכבש; הבקשה הנוספת הייתה למינויו של פרקליט המערערים ככונס נכסים על גרביים המשווקים באריזות שעליהן סימן הכבש, והנמצאים במחסני המשיבה ובידי צד שלישי. ביום 15.11.99 נעתרה הערכאה דלמטה, על-פי צד אחד, לשתי הבקשות. ביום 30.11.99 הגישה המשיבה בקשה לביטול מינויו של כונס הנכסים ולצו המורה לו להחזיר למשיבה את הסחורה שהלה תפס במחסניה. הדיון בבקשת הביטול נקבע ליום 9.12.99. בדיון הגיעו הצדדים להסדר פשרה שלפיו יינתן צו מניעה קבוע, כאמור בתובענה, קרי, שיאסור על המשיבה לשווק גרביים באריזות הנושאות את סימן הכבש וכן שיאסור עשיית שימוש בסימן הכבש. כמו כן התחייבה המשיבה לכסות את סימן הכבש, שהופיע על האריזות של הגרביים אותם היא שיווקה. לגבי הסחורה שתפס כונס הנכסים הוסכם, כי היא תוחזר למשיבה, אלא ששיווקה על-ידי המשיבה ייעשה רק לאחר כיסויו של סימן הכבש. הצדדים אף הסכימו, כי בסוגיית ההוצאות יחליט בית המשפט לאחר שישמע טיעונים קצרים של הצדדים. בו במעמד טענו בעלי הדין את טענותיהם. בעקבות זאת, ניתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה. אשר להוצאות, נפסק כי כל צד ישא בהוצאותיו. בית המשפט נימק את פסיקתו בשניים: ראשית, במכתבם של המערערים מיום 6.10.99 הם טענו כי גם סימן הדב רשום על שמם והנה מתברר שסימן זה נרשם רק ביום 11.10.99. שנית, המערערים לא המציאו למשיבה העתק של תעודת הרישום לגבי שני סימני המסחר, כפי שנתבקשו לעשות על-ידי המשיבה במכתבה מיום 28.10.99. אילו המציאו את תעודות הרישום, יתכן שלא היה צורך בנקיטה של הליכים משפטיים. 4. המערערים טוענים כי למעשה זכו בתביעתם בערכאה הדיונית וכי לפיכך זכאים הם להוצאות. לטענתם, ההימנעות מחיובה של המשיבה בהוצאות תביא לעידודם של אלה המפרים סימני מסחר או זכויות אחרות שבקניין רוחני. המשיבה סומכת על הנימוקים שנתן בית משפט קמא ואף מוסיפה כי אין זה מן הראוי שערכאת הערעור תתערב בנושא של פסיקת הוצאות על-ידי הערכאה הדיונית. דעתי היא, שדינו של הערעור להידחות. 5. אכן, המערערים זכו בתביעתם בעיקרה, שהרי ניתן צו מניעה קבוע נגד המשיבה. הכלל הוא, שבעל דין הזוכה בהליך זכאי לכיסוי הוצאותיו (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ש' לוין עורך, 1995) 541-540; ע"א 608/67 לוזית, מושב עובדים בע"מ נ' אל-וקיל, פ"ד כב(1) 491; ע"א 3769/97 דהן נ' דני, פ"ד נג(5) 581, 598; ולעניין הסכם שכר טרחת עורך דין, בהקשר לפסיקת הוצאות, ראו: "הודעת נוהל בדבר קביעת שכר-טרחת עורך-דין" שיצאה ביום 6.2.98 מאת כב' הנשיא א' ברק, פ"ד נא(1) 1). בצדו של הכלל האמור קיים כלל נוסף, המתייחס למידת ההתערבות של ערכאת הערעור בפסיקתה של הערכאה הדיונית באשר להוצאות. כלל זה קובע שערכאת הערעור תתערב בעניין הוצאות רק אם נפל פגם יסודי או טעות יסודית בשיקול הדעת של הערכאה הראשונה (ע"א 378/78 קלינגר נ' מנהל מס עיזבון, פ"ד לג(1) 509; ע"א 406/80 אלקיים נ' הוברמן, פ"ד לו(4) 416; וכן ראו, ע"א 419/97 בנק הפועלים בע"מ נ' שפע בר (לא פורסם)). 6. כפי שהוסבר, הצדדים הגיעו להסדר פשרה לגופו של הסכסוך והסכימו שבית המשפט יכריע אך בשאלת ההוצאות. במקרה מעין זה גדר ההתערבות של ערכאת הערעור בנושא ההוצאות אף מצומצם מאשר במקרה רגיל. ערכאת הערעור תתקשה לשים עצמה בנעליה של הערכאה הדיונית, כאשר הושגה פשרה בפני אותה ערכאה. הדינמיקה שהביאה לפשרה אינה ידועה, דרך כלל, לערכאת הערעור; כמו כן, במקרה רגיל לא ניתן לדעת מה הייתה בדיוק תרומתו של השופט דלמטה להסדר שנעשה בין בעלי הדין. על כן, יש להתחשב במידה רבה יותר בשיקול דעתה של הערכאה הראשונה, ובמקביל מצומצם יותר מרחב ההתערבות של ערכאת הערעור (ע"א 797/79 בן מאיר נ' פקיד השומה גוש דן, פ"ד לה(2) 617, 620; וכן ראו: ע"א 192/73, בר"ע 43/73 בנין נ' סנדרוב, פ"ד כח(1) 54; ע"א 524/77 עטיה נ' לוי, פ"ד לב(1) 642). יש אף לזכור, כי הסדר הפשרה הושג מיד בתחילתו של הדיון. אין דינה של זכייה לאחר דיון מלא כדין זכייה ללא דיון או לאחר דיון קצר, ואין דינה של זכייה בעקבות הסדר פשרה כדין זכייה בפסק דין שניתן בדרך הרגילה. הכללים אותם הבאנו צריכים להביא לדחייתו של הערעור, אף בלא שנתייחס לטעמים שנתן בית משפט קמא להכרעתו, לפיה כל צד ישא בהוצאותיו. מעבר לכך, אף אם נבחן את הטעמים שנתן בית משפט קמא לתוצאה אליה הגיע, מתוך הנחה שלא חלות מגבלות מיוחדות על היקף ההתערבות של ערכאת הערעור, הרי אין עילה להתערבות בהכרעה. 7. התנהגותו של בעל-דין, לפני שנקט בהליכים משפטיים ואף במהלכם, הינה שיקול שניתן להתחשב בו כאשר מחליטים בעניין הוצאות (ע"א 270/60 ויינשטיין נ' פקיד השומה ת"א, פ"ד טו 558, 560; וכן ראו: ע"א 412/62 אברהם נ' גרפינקל, פ"ד יז 668; ע"א 439/60 ישראלי נ' חוטי ירושלים בע"מ, פ"ד טו 893, 896). במקרה זה ביקשה המשיבה, במכתבה מיום 28.10.99, לקבל מן המערערים אישור על כך שסימני המסחר רשומים על שמם. במכתב אף נאמר שהדבר נדרש על מנת שהמשיבה תשקול שוב את עמדתה. המערערים לא המציאו את החומר שנדרש אלא פנו לבית המשפט. יתכן, שאילו הומצא החומר למשיבה, היא הייתה מסכימה לדרישת המערערים בלא שהיה צורך בהגשתה של תובענה. אף הנימוק הנוסף שניתן על-ידי הערכאה הראשונה ראוי היה להישקל. כוונתנו לכך שהמערערים טענו במכתבם מיום 6.10.99 טענה בלתי נכונה לגבי סימן הדב. לגרסתם במכתב, סימן הדב היה רשום על שמם כבר באותה עת, בעוד שהתברר כי הסימן נרשם על שמם רק מספר ימים לאחר מכן. ההתנהגות הנזכרת של המערערים נשקלה על-ידי בית משפט קמא, ואף היא הצדיקה הימנעות מחיובה של המשיבה בהוצאות. 8. אשר על כן, הנני מציע לדחות את הערעור. המערערים יישאו בשכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט א' מצא: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' גרוניס. ניתן היום, כ' באייר תשס"ב (2.5.02). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________ העתק מתאים למקור 99092480.S03 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444