ע"א 9242/02 — עזה אלאהלייה חב' לביטוח בע"מ נ. יוסף כבאבו

החלטה בתיק ע"א 9242/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 9242/02 וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס המערערת (המשיבה שכנגד): עזה אלאהלייה חב' לביטוח בע"מ נ ג ד המשיב (המערער שכנגד): המשיבה: 1. יוסף כבאבו 2. קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 5.8.2002 בתיק א' 1506/97 שניתן על ידי כבוד השופט דוד חשין בשם המערערת עו"ד כאסתרו דאוד (המשיבה שכנגד): בשם המשיב 1: עו"ד מורשד טנוס (המערער שכנגד): בשם המשיבה 2: עו"ד א' בלגה פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. המשיב, אזרח ישראלי, מתגורר דרך קבע בדנמרק, ומועסק שם כמהנדס ומודד מוסמך. בשנת 1996 הוא הגיע, לתקופה קצובה, בשליחות מעבידו הדני, לשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית. הוא שכר רכב שהיה מבוטח בחברת ביטוח פלסטינית ונפגע בתאונת דרכים בהיותו בשטחי הרשות הפלסטינית. מומחים רפואיים שנתמנו על ידי בית המשפט העריכו את נכותו הרפואית המשוקללת בשיעור של 78% לצמיתות. בית המשפט המחוזי קבע כי הפסד ההשתכרות של המשיב הוא מלא וכיוון ששכרו ערב התאונה עלה על שילוש השכר הממוצע במשק הישראלי העמיד את הבסיס לחישוב הפסדי ההשתכרות על שילוש אותו שכר, בהתאם לסעיף 4(א)(1) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: חוק הפיצויים). עוד פסק לו בית המשפט פיצוי גלובלי בסך 80,000 ש"ח בגין סיעוד בעבר ובעתיד, פיצוי בגין נזק לא ממוני והוצאות נוספות בעבר. בית המשפט ניכה מסכום הפיצויים שנפסקו למשיב את תגמולי המוסד לביטוח לאומי הדני וכן סכום נוסף שמשתלם למשיב בדנמרק בגובה של 150,000 קרונר שהיו שווים אז ל- 92,445 ש"ח. סכום אחרון זה נוכה מן הפיצויים בשל קביעתו של בית המשפט כי לא הוכח בפניו שהמדובר בתשלום מכוח חוזה ביטוח. 2. המערערת משיגה על בחירתו של בית המשפט המחוזי לחשב את נזקיו של המשיב בהתאם להוראות חוק הפיצויים. לשיטתה, ראוי היה לשום את הפיצויים בשיעור שחל במקום התאונה, ובמילים אחרות שילוש השכר הממוצע, לשיטתה, אינו אלא שילוש השכר הממוצע בשטחי הרשות הפלסטינית וההיוון יחושב כפי שנוהגות הערכאות שם לחשבו. עוד טוענת המערערת כי לא היה מקום להעריך את הפגיעה בכושר ההשתכרות של המשיב כפגיעה מוחלטת. המשיב, בערעור שכנגד, מלין על כך שנפסקו לו רק 80,000 ש"ח בגין סיעוד בעבר ובעתיד, על שלא נפסקו לו פיצויים בגין הוצאות רפואיות בעתיד ובגין הוצאות ניידות מוגברות ועל שבית המשפט המחוזי ניכה מסכום הפיצויים שנפסק לו את הסכום שקיבל כאמור בדנמרק. 3. את הטענה כי ראוי לשום את נזקי המשיב בהתאם לדין המקום בו ארעה התאונה סומכת המערערת על הוראת סעיף 12(ד1)(1) לחוק הפיצויים, הקובע כדלקמן: 12. (ד1) (1) הגיש נפגע, שהוא ישראלי, לבית משפט בישראל תביעה או בקשה לתשלום תכוף (להלן - התביעה) נגד מבטח משטחי האחריות האזרחית הפלסטינית, נגד הקרן הפלסטינית כמשמעותה בהסכם, או נגד המועצה הפלסטינית (להלן - הנתבע), בשל תאונת דרכים שאירעה בישראל, באזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית והנתבע לא הגיש כתב הגנה לאחר שנמסר לו כתב התביעה כדין, או חדל מלהתגונן, יורה בית המשפט על המצאת כתב התביעה לקרן והיא תודיע על כך למועצה הפלסטינית או למי שהיא הסמיכה לענין זה; לא הגיש הנתבע כתב הגנה או לא הודיע על חידוש הגנתו, לפי הענין, בתוך שלושים ימים מיום שנמסרה הודעה כאמור, תנהל הקרן את ההגנה בתביעה ותפצה את הנפגע בהתאם לפסק הדין שיינתן בה; הפיצוי יהיה בהתאם לדין החל במקום התאונה ובשיעור שחל שם. נוסח סעיף זה הופיע לראשונה בהצעת חוק "ליישום הסכם הביניים בדבר הגדה המערבית ורצועת עזה (הסדרים כלכליים והוראות שונות) (תיקוני חקיקה), התשנ"ז-1997" (הצעות חוק התשנ"ז, 304, 310). הצעת החוק האמורה באה בעקבות חתימתו של הסכם הביניים בין המדינה לבין אש"פ בוושינגטון ביום ד' בתשרי התשנ"ו (28.9.1995), וכללה הוראות שנועדו לביצוע התחייבויותיה של מדינת ישראל לפי אותו הסכם. בסופו של דבר לא חוקק הסעיף במסגרת זו, אלא במסגרת חוק ביטוח רכב ופיצוי נפגעי תאונות דרכים (מבטח משטחי האחריות האזרחית הפלסטינית) (תיקוני חקיקה), תשנ"ח–1998, ושולב בחוק הפיצויים. על מטרתו של הסעיף ניתן ללמוד מן האמור בהצעת החוק המוזכרת לעיל: "מוצע להסמיך את קרנית לשלם לנפגע ישראלי כאמור [שנפגע בתאונת דרכים באזור או בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית – א'ר'] גם את סכום הפיצויים שמבטח או הקרן בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית חבים בו וזאת רק בתנאי שהנפגע הישראלי הגיש תביעה או בקשה לתשלום תכוף כנגד המבטח או הקרן הנ"ל, והנתבע לא הגיש כתב הגנה או חדל מלהתגונן ולאחר שניתנה הודעה לקרנית.... הפיצויים יהיו בהתאם לדין החל במקום התאונה ובשיעור שחל שם." [שם, עמ' 310-311]. ברי כי הוראה זו אין בה כדי להועיל למערערת והיא נועדה להקל על הקרן מקום בו היא נדרשת להעניק פיצוי לנפגע ישראלי שאינו בא על סיפוקו מידי מבטח בשטחי הרשות. במקרה זה, התגוננה המבטחת במשפט והתייצבה אף לדיון בערעור שהגישה, עד שאין עוד תחולה להוראת סעיף זה. יתרה מכך, הרכב בו נפגע המשיב הוא "רכב ישראלי" כמשמעותו בסעיף 2(א1) לחוק הפיצויים והנפגע שהוא גם הנוהג במקרה זה הוא "נפגע ישראלי" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. גם מסיבה זו, זכאי המערער לפיצוי על נזקי הגוף שנגרמו לו בתאונת הדרכים, שארעה לו בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית, כאילו ארעה התאונה בישראל. זאת, כמצוות סעיף 2(א1) האמור. מכאן שממילא מחושבים הפיצויים בהתאם להוראות סעיף 4 לחוק הפיצויים והשכר הממוצע במשק הוא זה המתואר בסעיף 4(א)(1) לחוק. במאמר מוסגר יאמר, כי ספק אם הייתה למערערת תועלת בהסתמכות על סעיף 12(ד1)(1) אפילו הייתה לו תחולה, שכן בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית ממשיך לנהוג צו בדבר פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (יהודה והשומרון) (מספר 677), תשל"ו-1976. צו זה מחיל את כללי חישוב הפיצויים הנוהגים בישראל גם בשטחי האחריות האזרחית הפלסטינית. אין טענה, וממילא לא הובאה ראיה, מטעם המערערת כאילו קבעה הרשות הפלסטינית דין שונה בשטחים הנתונים לאחריותה האזרחית. 4. התוצאה היא שלא נפל פגם בהחלטת בית המשפט המחוזי לשום את הפיצויים על פי הוראות סעיף 4 לחוק הפיצויים. אשר לגובה הפיצויים, גם בעניין זה לא מצאנו עילה להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי. אכן, פסיקת הפיצויים בגין הפסדי-ההשתכרות היא יחסית על הצד הגבוה, אלא שבה בעת נפסקו סכומים נמוכים יחסית בגין ראשי נזק אחרים ובמיוחד בגין הוצאות הסיעוד. בית המשפט נמנע גם מלפסוק כל פיצוי בגין הוצאות ניידות מוגברות והתוצאה הכוללת מסתברת בנסיבות המקרה. דין הערעור והערעור שכנגד להידחות, איפוא. אין צו להוצאות. ש ו פ ט הנשיא א' ברק: אני מסכים. ה נ שי א השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' ריבלין. ניתן היום, כ"ה בסיוון תשס"ד (14.6.2004). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02092420_P10.doc/אמ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il