פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 9208/00
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
המערער: חגי יורם אחינועם
נגד
המשיבה: הרפז קלסקי מרים
ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט
לענייני משפחה במחוזות תל-אביב והמרכז
בתמ"ש 1960/95, מיום 3.12.2000, שניתנה
על ידי כבוד סגן הנשיא יצחק שנהב
בשם המערער: בעצמו
פסק-דין
לפני ערעור על החלטת בית המשפט לענייני משפחה למחוזות תל-אביב והמרכז (סגן הנשיא י' שנהב), מיום 3.12.00, שלא לפסול עצמו מלהמשיך ולדון בתמ"ש 1960/95.
1. בין המערער ובין המשיבה מתנהלים הליכים משפטיים הקשורים להליכי הגירושין בהם הם מצויים. ההליכים מתנהלים החל משנת 1995. ביום 9.3.2000 חתמו הצדדים על הסכם גירושין אשר קיבל תוקף של פסק-דין בפני השופט שנהב. ביום 12.3.200 הגיש המערער תביעה לביטול ההסכם. ביום 28.7.00, הגיש המערער בקשה כי השופט י' שנהב יפסול עצמו מלדון בתביעה לביטול ההסכם. בבקשת הפסילה טען המערער כי "ההסכם לעיל היינו חד צדדי אשר יש עדיפות לצד האישה בכל סעיפיו". כמו כן טען המערער כי "יש חשש למשא פנים מטעם השופט מה גם שהשופט צד בהסכם אינו יכול להיות אוביקטיבי בתיק כהתנהגותו בעבר". ביום 3.12.00, הורה בית המשפט לענייני משפחה על דחית הבקשה לפסלות. בהחלטתו, ציין בית המשפט כי טענותיו של המערער אינן מעלות חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. הוא הוסיף עוד כי:
"הנוהג הוא בביהמ"ש לענייני משפחה כי הצדדים או באי כוחם מכתיבים הסכם לפרוטוקול ביהמ"ש וביהמ"ש מאשר את ההסכם ונותן לו תוקף של פסק-דין.
ביהמ"ש איננו צד להסכם, כנטען ע"י [המערער] בבקשת הפסילה, והתביעה לבטול הסכם תוכרע על יסוד כתבי הטענות, עדויותיהם של בעלי הדין ויישום העובדות בהתאם לחוק ולפסיקת בתי המשפט".
2. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. בערעורו טוען המערער כי השופט שנהב גיבש את דעתו באופן שלא יאפשר לו לדון בבקשה לביטול ההסכם ללא משוא פנים. לטענתו, השופט שנהב נטל חלק פעיל בעיצובו של ההסכם אשר נכפה עליו שלא מרצונו. הוא טוען כי עובדה זו לא תאפשר לשופט שנהב לדון בבקשה לביטול ההסכם ללא משוא פנים. זאת, משום שדעתו באשר לתקפות ההסכם "ננעלה". כן מצביע המערער על שורה של החלטות של השופט שנהב המלמדות, לטענתו, על גיבוש דיעה שלילית ביחס אליו. גם אופן הטיפול בבקשות שונות שהגישו הצדדים במהלך התנהלות ההליכים בפני השופט שנהב מצביע, לטענתו, על יחס מפלה ועויין כלפיו מצד בית המשפט לענייני משפחה.
3. לאחר שעיינתי בחומר המצוי בתיק נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. באשר לטענתו של המערער כי בית המשפט מנוע מלדון בביטול הסכם הגירושין שהוא עצמו העניק לו תוקף של פסק דין הרי שעובדה זו איננה מחייבת, לכשעצמה, את פסלותו. הלכה היא כי אין בעצם העובדה ששופט נתן החלטה, אשר נדרשת בחינתה מחדש (אם עקב ביטולה על ידי אותה ערכאה, או עקב החזרת הדיון מערכאת הערעור לשם קבלת החלטה מחדש), כדי לפסול אותו מלישב בדין (ראו: ע"א 1149/00 אברהם אלון ואח' נ' דולב חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם); ע"א 4199/99 חברת נרגו בע"מ נ' ד.ב. שירותי תיירות בע"מ (טרם פורסם); ע"א 1860/97 מרבק נ' אלי מזרחי (טרם פורסם)). "השאלה שיש לשאול היא, על כן, אם נתקיים חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שדעתו של היושב בדין 'ננעלה', כך שניתן לראות בהליך כולו כ'משחק מכור'" (ע"א 1335/99 ש.ח. שוקי שווק ועבודות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (טרם פורסם)). ואם אמורים הדברים בהחלטה שיפוטית שהיא תוצר של שיקול דעת מתמשך וגיבוש דיעה קונקרטית, קל וחומר שלא יבצר מבית המשפט לשקול מחדש - אם הנסיבות מצריכות זאת - החלטה בה העניק תוקף להסכם אותו הציגו בפניו, כדבר עשוי וחתום, בעלי דין. בהיעדר חשש ממשי למשוא פנים, שלא הוכח על ידי המערער דנן, חזקה על בית המשפט כי ידע להכריע בשאלת בטלות ההסכם על בסיס החומר שיוגש לו על ידי הצדדים, גם אם הסכם זה קיבל תוקף של פסק-דין על ידי אותו בית משפט עצמו.
4. באשר לטענותיו האחרות של המערער הקשורות בניהול ההליכים על ידי בית המשפט הרי שדינן להידחות. בית משפט זה קבע לא אחת כי החלטות דיוניות שאינן לרוחו של מי מן הצדדים אינן יוצרות כשלעצמן עילת פסלות (ראו: 2505/00 חברת קוביק בע"מ נ' מיקרוסופט קורפוריישן (לא פורסם); ע"א 2668/96 וינברג דורון ושות', עו"ד נ' הרב משה יהודה לייב רבינוביץ (לא פורסם)). הדרך לתקיפת החלטות מעין אלה שמורה לערעור ברשות ולא להליך הפסלות (ראו: ע"א 2949/96 כלל חברה לביטוח נגד מנסור אדיב (לא פורסם); ע"פ 77/93 אליהו עובדיה נגד מדינת ישראל (לא פורסם); ע"א 4487/99 מחמד כאמל אלקורד נגד ועד עדת הספרדים ואח' (לא פורסם)). על המערער להצביע על חשש אובייקטיבי למשוא פנים ולא די בחשש סובייקטיבי. הלכה היא "שלא רגישותו הסובייקטיבית המיוחדת של המערער היא הקובעת לענין זה, אלא השאלה היא האם הוכחה אפשרות ממשית, מבחינה אובייקטיבית, של משוא פנים בניהול המשפט" (ע"א 4487/99 מחמד כאמל אלקורד נגד ועד עדת הספרדים ואח' (לא פורסם); ע"פ 5/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל פ"ד לו(1) 250 ,247; ע"א 5796/97 פניציה מפעלי זכוכית ישראליים בע"מ נ' ניסים רונן ואח' פ"ד נב(1) 90, 96)). תשתית כזו לא הונחה על ידי המערער.
5. ביום 29.1.01, למעלה מחודש ימים, לאחר הגשת הערעור, הגיש המערער לבית משפט זה "המשך לטענת פסלות שופט מיום 17.12.00". בהודעתו מציין המערער כי "השופט [שנהב] בעצמו עומד להיקרא ע"י [המערער] להעיד על דוכן העדים". על רקע עובדה זו הוא מבקש כי נקבל את ערעורו. גם בהתעלם מהפגמים הדיונים שבעצם הגשת "הודעת המשך" מעין זו למעלה מחודש לאחר הגשת הערעור, הרי שאין להידרש לגוף הטיעון המופיע בהודעה. אכן, ספק רב אם שופט רשאי להעיד במסגרת הליך בו היה מעורב כשופט בשלב מוקדם יותר (השוו: ע"א 3154/99 ברוך ברסקי נ' חיים טרייביץ ואח' (לא פורסם)). אולם אין אני נדרש לסוגיה זו במסגרת הערעור דנן. הערעור דנן נסוב על החלטת השופט שנהב מיום 3.12.00. בהחלטה זו לא נדונה כלל שאלת העדתו במסגרת בקשת הבטלות. לא זו אף זו, העדתו העתידית של השופט שנהב (שלא נתמכה בתשתית ראייתית) אף לא הועלתה כלל במסגרת בקשת הפסלות (ואף לא בכתב הערעור דנן). רק בהודעת ה"המשך" מודיענו המערער לראשונה על כוונתו להעיד את השופט. בנסיבות אלה אין, אפוא, להידרש לאמור בהודעתו ואין בה כדי לשנות את מסקנתי לפיה אין בנסיבות המקרה חשש ממשי למשוא פנים.
מטעמים אלה, דין הערעור להידחות.
ניתן היום, י"ט בשבט התשס"א (12.2.2001).
ה נ ש י א
העתק מתאים למקור
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
00092080.A04/דז/