פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"צ 96 / 8856
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופט י' זמיר
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
העותר: חנניה אוחנה
נגד
המשיב: שירות בתי הסוהר
עתירה למתן צו על תנאי
פסק-דין
השופט י' זמיר:
העותר, אסיר שנדון למאסר של 15 שנה, הגיש לבית המשפט המחוזי בנצרת עתירה לפי סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל"ב1971-. בעתירתו קבל העותר על כך ששרות בתי הסוהר מסווג אותו כאסיר בקטגוריה א', וכתוצאה נמנעות ממנו טובות הנאה שונות, כגון, יציאה לחופשות. בדיון בפני בית המשפט המחוזי התברר כי הסיבה לסיווג העותר בקטגוריה א' נעוצה במידע לפיו העותר ממשיך, מתוך בית הסוהר, בפעילות פלילית. המידע סווג על ידי שרות בתי הסוהר כסודי, והשר לבטחון פנים הוציא תעודת חסיון לגבי מידע זה.
בפני העותר היתה ברירה בין שתי דרכים. הוא יכול היה, בדרך הראשונה, לבקש מבית המשפט המחוזי שדן בעניינו את גילוי המידע, בהתאם לסעיף 45 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א1971-. לפי סעיף זה, בית המשפט המחוזי היה רשאי להורות על גילוי המידע אם מצא "כי הצורך לגלותה לשם עשיית צדק עדיף מן העניין שיש לא לגלותה". ראו גם תקנות סדרי הדין (עתירה לגילוי ראיה), התשכ"ט1969-. אולם העותר, שהיה מיוצג על ידי עורך דין בעת הדיון בבית המשפט המחוזי, הודיע לבית המשפט כי הוא אינו מבקש להסיר את החסיון. הוא בחר בדרך אחרת: הוא ביקש שבית המשפט "יבחן בקפדנות המידעים... יבדוק אותם ביסודיות".
בית המשפט הלך בדרך אותה ציין העותר. הוא זימן אליו את אנשי המשטרה ושרות בתי הסוהר, ואלו מסרו לו הסברים בנוגע לטיב המידע, מקורותיו וטעמי החסיון. על יסוד המידע וההסברים הגיע בית המשפט למסקנה הבאה: "חרף המגבלות המוטלות על העותר במסגרת נוהלי וסדרי המשמעת בבית הכלא ו'מתחת לפני השטח' ממשיך העותר לעסוק באופן אינטנסיבי ביותר בפעילות פלילית המתבצעת ומוצאת אל הפועל על ידי אחרים מחוץ לכותלי הכלא". לפיכך החליט בית המשפט (ביום 6.10.96) לדחות את העתירה.
משנדחתה העתירה על ידי בית המשפט המחוזי הגיש העותר עתירה לבית משפט זה. בעתירה זאת הוא מבקש שבית משפט זה יורה להסיר את החסיון מן המידע הסודי שהוצג בפני בית המשפט המחוזי, כדי שיהיה בידו להתמודד עם מידע זה ולהוכיח שאין בו אמת.
לא נוכל להיענות לעתירה זאת בשל שתי סיבות עיקריות. ראשית, הסמכות להורות על הסרת החסיון וגילוי המידע נתונה, לפי סעיף 45 לפקודת הראיות, לבית המשפט המחוזי שדן בעתירת העותר, ולא לבית משפט זה. העותר, שכאמור היה מיוצג על ידי עורך דין בבית המשפט המחוזי, היה מודע לאפשרות זאת, אך בחר לוותר עליה. אין הוא יכול עכשיו לבקש מבית משפט זה את מה שיכול היה לבקש, והעדיף שלא לבקש, מבית המשפט המחוזי. שנית, אסיר שרואה עצמו נפגע על ידי החלטה של בית המשפט המחוזי שדן בעתירה לפי סעיף 62א לפקודת בתי הסוהר רשאי לפנות אל בית המשפט העליון, לפי סעיף 62ג לאותה פקודה, ולבקש רשות לערער על אותה החלטה. אין הוא יכול לעקוף דרך זאת על ידי עתירה לבית המשפט הגבוה לצדק.
במקרה זה איחר העותר את המועד שנקבע להגשת בקשה לרשות ערעור. ראו תקנות סדרי דין (עתירות אסירים), התש"ם1980-.
עם זאת אעיר, אגב אורחא, כי לדעתי, גם אם היה העותר מגיש לבית המשפט העליון בקשת רשות לערער במועד שנקבע בתקנות, ספק רב בעיני אם הרשות היתה ניתנת לו. כך הדבר משום שהוא ויתר על זכותו לבקש מבית המשפט המחוזי שהחסיון יוסר, ולפיכך אין, מבחינה זאת, כל פגם בהחלטה של בית המשפט המחוזי.
בשל כך החלטנו לדחות את העתירה.
ניתן היום, ט' באדר א' תשנ"ז (16.2.97).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט ת
העתק נאמן למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
96088560.I01