פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 8593/17
לפני:
כבוד השופט נ' הנדל
כבוד השופט ע' גרוסקופף
כבוד השופט א' שטיין
המערערים:
1. מוחמד מנסור
2. פאדי דיאב
3. הודא דיאב
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל - מנהל מיסוי מקרקעין נצרת
ערעור על פסק דינה של ועדת ערר לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963 שליד בית המשפט המחוזי נצרת, מיום 14.9.2017, בו"ע 51913-10-14 ובו"ע 28997-01-14, שניתן על ידי כב' השופטת ע' הוד – יו"ר הוועדה, עו"ד א' הללי ורו"ח נ' זועבי
תאריך הישיבה:
כ"ה בטבת התשע"ט
(02.01.2019)
בשם המערערים:
עו"ד מוחמד סבאח
בשם המשיבה:
עו"ד יורם הירשברג; עו"ד רנא חלאילה
פסק-דין
השופט נ' הנדל:
מונח לפנינו ערעור על החלטת ועדת הערר לפי חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג-1963, בגדרה נדחתה בקשת המערערים לבטל עסקאות משנת 1995 ו-1997.
1. נפתח במסגרת הנורמטיבית המחייבת, המצויה בסעיף 90 לחוק האמור, לפיו ניתן להגיש ערעור על החלטת ועדת הערר לבית משפט זה ביחס ל"בעיה משפטית". רוצה לומר – ובדומה לזכות ערעור על ועדות ערר שונות – השער נפתח להסתייגות מעניין משפטי, ולא מעניין עובדתי מובהק.
נקודה זו מובילה לעובדות הבולטות לשם ההכרעה. אמרות מטעם המערערים ואף התנהלותם מקשים על ביטול השומות כמבוקש על ידם. למעשה המערערים אינם טוענים לביטול עסקאות ביחס לנכס הרלוונטי, אלא חולקים על העיתוי של עסקה שהתקיימה – האם העסקה היתה בשנת 1995 או 1997. העניין מודגש מפני שלעיתים טענו המערערים טענות עובדתיות, שלא התיישבו עם העובדות כפי שהוצגו על ידם. קרי, הסעד שביקשו הוא ביטול עסקה ולא פתיחת השומה. הצגת הערעור על עיתוי העסקה כבקשה לביטול עסקה נגזרת מכך שהמערערים לא הסתייגו מהשומה תקופה ארוכה, ולכן ניתן היה לעתור רק לביטול העסקה, ולא לפתיחה מחדש של השומה. כמובן, מצב בו עומד לפני בעל דין מסלול תקיפה אחד אינו אומר שהוא יכול לפסוע במסלול זה גם אם העובדות שהוא מציג אינן מתאימות לאותו מסלול.
2. נודה כי מבחינת התוצאה יש תחושה של אי-נוחות, שנסובה סביב מעין "תשלום כפול" על שתי עסקאות, שעניינן למעשה אחד. אין באמור כדי להביע עמדה משפטית, וכפי שיובהר – גם אין צורך בכך. רוח הכלל של גביית מס אמת מצויה באוויר. בהקשר זה יפה נהגה באת כוח המדינה, עת הביעה נכונות לכך שהחיוב לגבי העסקאות משנת 1997 יישאר על כנו, תוך ויתור על גביית המס בגין העסקה משנת 1995. עמדה זו, על הגינותה, מורידה מעל הפרק את הטענה המשפטית המשמעותית היחידה שהועלתה על ידי המערערים, ללא צורך להכריע בה לגופה. חרף עמדת המדינה, על ההגיון המעשי שבה, המערערים עמדו על מלוא הערעור. זאת מבלי שנתנו מענה לבעיה לפיה ניתן לערער רק על בעיה משפטית, ולא על בעיה עובדתית. המערערים אף התעלמו מכך שעמדתם הם עומדת להם לרועץ בדבר אפשרות ביטול העסקאות.
3. סוף דבר, הערעור נדחה, באופן שדחיית הבקשה לביטול העסקאות משנת 1997 על ידי ועדת הערר תיוותר בעינה. אשר לעסקה משנת 1995 – המדינה ויתרה, כאמור, על גביית המס בגין עסקה זו, ובהתאם יש לתקן את חלקה האופרטיבי של החלטת ועדת הערר.
בנסיבות העניין, בהתאם לאמור ובראייה כוללת של הדברים, המערערים יישאו בהוצאות המשיבה ושכר טרחת עורכי דינה בערעור זה בסך של 25,000 ש"ח.
ש ו פ ט
השופט ע' גרוסקופף:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט א' שטיין:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בחוות דעתו של השופט נ' הנדל.
ניתן היום, כ"ו בטבת התשע"ט (3.1.2019).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
17085930_Z10.docx מא
מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il