פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 7278/96
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופט י' טירקל
המערערים: 1. הירש (צבי) כהן
2. שושנה כהן
נגד
המשיב: ברוריה סבג
ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי
בירושלים מיום 4.8.96 בתיק 885/95
שניתן על ידי כבוד השופט בן זמורה
תאריך הישיבה: כב באייר תשנ"ח (18.5.98)
בשם המערערים: עו"ד זהבי אבשלום
בשם המשיב: עו"ד דגני
פסק-דין
1. בית המשפט המחוזי בירושלים קיבל את תביעת המשיבה לאכיפת חוזה בדבר זכויות במקרקעין, וגם חייב את המערערת הראשונה בתשלום סכומי כסף כפי שנתבעו בכתב התביעה. לפנינו משיגות המערערות על פסק הדין.
2. בראש ובראשונה טוענות המערערות שבית המשפט המחוזי אינו מוסמך לדון בתובענה משום שהמדובר בחוזה שנשואו זכויות שאינן רשומות בלשכת רישום המקרקעין, שדינן, לפי הטענה, כדין מיטלטלין. עוד טוענות המערערות, שבהיות החיובים הכספיים שבכתב בתביעה בסכום שאינו עולה על מליון ש"ח, גם דינו של חלק זה של כתב התביעה להתברר בבית משפט השלום. בבית המשפט המחוזי הסכימו בעלי הדין באופן מפורש שהוא הינו הערכאה המוסמכת לדון בתובענה, והנה בערכאתנו חזר בו פרקליט המערערות מההסכמה האמורה, ולדעתנו לא מן הראוי היה לעשות כן. אכן, בענין של סמכות עניינית עסקינן, ולכן שומה על בית המשפט לעורר את שאלת הסמכות גם ביוזמת עצמו, אפילו בערכאת ערעור, ואפילו כשאיש מבעלי הדין לא מעורר את טענת הסמכות.
3. לענין הסמכות מתעוררת ראשית לכל השאלה אם אמנם בהתקשרות להעברת זכויות בלתי רשומות אנו עוסקים אם לאו, שאז יהיה עלינו להחליט אם אמנם הסמכות לדון בהן נתונה לפי שווי הענין או שהיא נחשבת "תביעה אחרת במקרקעין" כמשמעות דיבור זה בסעיף 51(א)(3) סיפא לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- (להלן - חוק בתי המשפט). והנה, מעיון בכתבי הטענות ובנספחיהם, אין זה ברור כלל וכלל מה טיב הזכויות המעורבות בהתקשרות שבין בעלי הדין, ובעלי הדין נקטו לעניינן בדיבור "רכישה" ו"מכירה". גם בהתקשרות שנעשתה עם המערערים, מדובר בעסקת מכר של דירה. בנסיבות אלו הונחה תשתית עובדתית מספקת לקביעת בית המשפט המחוזי שמדובר בעסקה במקרקעין שחוק המקרקעין, תשכ"ט1969- חל עליה. המדובר בתנאים עובדתיים מוקדמים לסמכות, וגם המערערות מסכימות היום, לאחר שמיעת הערותינו, שאכן בית המשפט המחוזי היה מוסמך לדון בחלק זה של התובענה.
4. הדין הוא אחר לגבי העתירות הכספיות שבכתב התביעה. אין ספק בדבר, שאם הסכומים שנתבעו מן המשיבה נופלים מהסכום שבסמכותו של בית המשפט המחוזי, דין התובענה המוגשת לתשלומם להתברר בפני בית משפט השלום, ובכגון דא אין מנוס אלא לפצל את הדיון ולהעביר את העתירות הכספיות לבית משפט השלום: ע"א 29/58 פד"י יב 1457. עתירות כספיות אלו הן אך העתירות הכספיות העומדים בפני עצמן, ואילו החיובים הכספיים שעל המשיבה למלא כתנאי לביצוע האכיפה בעינם יעמודו.
5. לגופו של הענין, נתנו את דעתנו לסיכומי המערערות, ולא נראה לנו שקיימת עילה להתערב בממצאי בית המשפט המחוזי. מוסכם על בעלי הדין שהאמור בפסק הדין יובהר באופן שסעד האכיפה כולל גם את ביצוע החיובים שהמשיבה קיבלה על עצמה לשלם, נוסף על הסכום של 131,200.- ש"ח הנזכר בסעיף 7(ח) לכתב התביעה.
על יסוד האמור לעיל, אנו דוחים את הערעור, בכפיפות לכך שאנו מקבלים את הערעור לגבי עתירות 7(ה) ו7-(ו), מפצלים את עתירות 7(ה) ו7-(ו) לכתב התביעה, ועל יסוד סעיף 79 לחוק בתי המשפט אנו מעבירים את הדיון בהן לבית משפט השלום בירושלים מהשלב שלאחר גמר שמיעת הראיות בתיק. מובהר בזה כי על המשיבה למלא את התחיבויותיה לפי החוזה נוסף על החיוב בסכום של 131,200.- ש"ח כאמור בסעיף 7(ח) לכתב התביעה.
במקרה שתהיה מחלוקת בין בעלי הדין לגבי טיבן של ההתחיבויות האמורות, רשאי כל בעל דין לפנות בבקשה בדרך המרצה לבית המשפט המחוזי על מנת שיכריע בה.
המערערים ישלמו למשיבה שכ"ט עו"ד 30,000.- ש"ח.
ניתן היום כב באייר תשנ"ח (18.5.98).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
96072780.B02