ע"א 6439/95 — אסתר פרץ נ. מדינת ישראל ע"י פרקליטות מחוז ת"א אזרחי

פסק-דין בתיק ע"א 6439/95 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 6439/95 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ד' ברלינר המערערת: אסתר פרץ נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל ע"י פרקליטות מחוז ת"א אזרחי 2. צבי דניאלי ע"י פרקליטות מחוז ת"א אזרחי ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-פו, בת"א 1952/89, מיום 5.9.95, שניתן על-ידי כב' השופט מ' אילן תאריך הישיבה: י"ד באב התשס"ו (8.8.06) בשם המערערת: עו"ד שלמה ציפורי בשם המשיבים: עו"ד תמיר אפורי פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. המערערת, ילידת שנת 1953, שירתה מחודש יולי 1977 ועד חודש דצמבר 1981 בשירות הקבע בצה"ל, בתפקיד של קצינת בריאות הנפש ("קב"נית"). בחודש אוגוסט 1979 היא נפגעה בתאונת דרכים, ובעקבות כך הוכרה כנכה לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום) [נוסח משולב], התשי"ט-1959. כמו כן, נמצא כי המערערת סבלה במהלך שירותה ממחלת צהבת סמויה, וכי זו גרמה לה לשחמת הכבד. 2. בכתב תביעה שהגישה המערערת בשנת 1989 לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב היא טענה, כי בשנת 1980, כשנה לפני תום התחייבותה החוזית כלפי הצבא, "החליטה להתעניין במצב זכויותיה כנכת צה"ל, אם תחליט לפרוש משירותה בצבא הקבע (בלשון המקור, ראו סעיף 3(א) לכתב התביעה). בעקבות כך הופנתה המערערת על ידי ראש ענף מיון רפואי, סא"ל לדרמן, למשיב 2, כדי שזה ימסור לה מה שהוגדר בתביעה כ"מידע מפורט ומהימן של זכויותיה" (ראו סעיף 3(ב)). על פי גרסת המערערת, בפגישה שקיימה עם משיב 2, הוא מסר לה שאם תפרוש בסוף תקופת החוזה (דצמבר 1981), היא תהיה זכאית הן לפנסיה והן לגמלה עקב נכותה. נטען, כי דבריו של משיב 2, שנוסחו באופן החלטי, היוו שיקול מכריע בהחלטת המערערת לפרוש מהצבא, ולולא כן, סביר להניח שהיתה ממשיכה בשרות הצבאי עד להגיעה לגיל המזכה אותה בפנסיה, בנוסף לגמלה בגין הנכות. בדיעבד, התברר כי אותה זכות לקבלת פנסיה וגם גימלת נכות לא ניתנת למי שפרש מהצבא בתום תקופת ההתחייבות החוזית, אלא רק למי שפוטר משירות הקבע מחמת נכות [סעיף 10(א)(2) לחוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], התשמ"ב-1982]. ובמלים אחרות, כדי שהמערערת תזכה גם בפנסיה, היה עליה לפנות לוועדה רפואית כהגדרתה בחוק, בטרם הסתיימה תקופת ההתחייבות שלה, ולעתור בפניה לפטור אותה מהמשך השירות. לטענת המערערת, את המידע הזה לא מסר לה משיב 2, ועל כן חבים משיב 2 בגין מחדלו באחריות ישירה, ומשיבה 1 באחריות שילוחית לנזקים שנגרמו לה. להשקפתה, חטאו המשיבים במסירתו של מידע מטעה עליו התבססה החלטתה לפרוש, ובכך הפרו את חובת הזהירות שחב מעביד לעובדו. 3. המשיבים התגוננו בפני התביעה בטענת התיישנות, והוסיפו וטענו את אלה: משיב 2 מסר בשיחתו עם המערערת מידע בהתאם לנתונים לא מדויקים שמסרה לו; כבר בעת שיחתה עם משיב 2, גמלה בלבה של המערערת ההחלטה לפרוש בתום תקופת התחייבותה, אף שהצבא היה מוכן לאפשר לה להמשיך ולשרת חרף נכותה, ועל כן אין קשר סיבתי בין המידע שנמסר לה להפסקת שירותה בקבע. 4. בית-המשפט המחוזי (סגן-הנשיא, כתוארו אז, מ' אילן) דחה את התביעה, ומכאן הערעור שבפנינו. להשלמת התמונה אוסיף, כי ערעור זה עבר גלגולים רבים, שראשיתם ביום ה' בשבט התשנ"ח (1.2.98), כאשר הוחלט, בהסכמת הצדדים, להפנותם להליכי גישור. אולם, נראה כי הליך זה לא מוצה, הואיל והמערערת בחרה לנסות את מזלה בדרך של ערר בפני ועדת הערעורים לפי חוק שירות הקבע בצה"ל, ובהמשך בערעור בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים (ע"ש 3087/04). העולה מכך הוא, שבכל אותן שנים רבות שחלפו מאז הוגש הערעור, לא הצליחו הצדדים ליישב את המחלוקת שביניהם, ולפיכך לא נותר אלא להכריע בערעור גופו. 5. בית-המשפט המחוזי דחה את טענת ההתיישנות שהעלו המשיבים, ואף שאלה האחרונים סבורים כי הוא שגה בכך, לא ראינו מקום לעסוק בסוגיה זו בפסק-הדין בערעור. לאחר שסיים את הדיון בפרק העובדתי, הגדיר בית-המשפט המחוזי את השאלות הטעונות הכרעה: א) האם הוטעתה המערערת במידע שנמסר לה בדבר ההבדל בין פרישה לאחר פיטורין בגין נכות, לבין פרישה בתום תקופת ההתחייבות. ב) האם פעלה המערערת בהסתמך על ייעוץ זה, ואלמלא אותו ייעוץ היתה נוהגת אחרת. ג) האם נגרם למערערת נזק עקב כך שלא נהגה בדרך האחרת (פיטורין בגין נכות). עינינו הרואות, כי בפנינו שלוש סוגיות, עובדתיות במהותן, והרי הכלל הנקוט בידינו מימים ימימה הוא שערכאת ערעור אינה מחייבת בממצאים מתחום זה (ע"א 136/92 ביניש – עדיאל ואח' נ' דניה סיבוס בע"מ, פ"ד מז(5) 114, 130; ע"א 4839/92 גנז נ' כץ, פ"ד מח(4) 749, 754; ע"א 188/89 עזאיזה נ' המועצה המקומית דבוריה, פ"ד מז (1) 661, 663). אכן, לכלל זה נקבעו חריגים (השוו ע"א 497/84 ביטון נ' אמר, פ"ד מ"א (1) 673, 678), אולם, סבורני כי עניינה של המערערת אינו נמנה על חריגים אלה, ועל כן התשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית המשפט המחוזי היא זו שתשמש אותי בהכרעה בערעור זה. להלן תמצית ממצאיה של הערכאה הדיונית (ראו עמ' 16 לפסק-הדין): בית-המשפט שוכנע כי השיחה בין המערערת למשיב 2 התקיימה כשנה לפני פרישתה. אותה עת כבר לא היה זה בתחום תפקידו של משיב זה להסביר לאלה המבקשים לפרוש את זכויותיהם, אף שקצינים הוסיפו לפנות אליו באופן לא רשמי מאחר שהוא נחשב כמומחה בתחום זה. בית המשפט הוסיף וקבע, כי במפגשם של המערערת עם משיב 2 התרחשה אי-הבנה כפולה. המערערת סברה לתומה שהיא פונה לכתובת הנכונה ולאדם המוסמך מטעם הצבא להסביר לה את זכויותיה. מאידך, לא כך הבין משיב 2 את המפגש, ובלשון בית-משפט קמא (ראו עמ' 17 לפסק-דינו): "אני מאמין שדניאלי [משיב 2] בכלל לא היה מודע לכך שהקצינה [המערערת] באה להתייעץ אתו אם כדאי לה לסיים את השרות או לא, שמבחינתו זאת היתה שיחה אקראית, הוא היה רגיל לכך שקצינים באים לבקש ממנו אינפורמציה מן הסוג הזה". ובעמ' 18 הוסיף בית-המשפט ואמר: "שני האנשים הללו [המערערת ומשיב 2], לא דברו באותה שפה. [משיב 2] השתמש במונח פרישה במובן של מי שאושרה לו פרישה ע"י וועדת הפטור, ואילו [המערערת] לא הבדילה בין פרישה, לבין סוף שרות. המונחים הללו נראו לה היינו הך ... [משיב 2] דבר על פגישה לצורך עריכת חישוב לאחר (ש)זכויותיה של [המערערת] יקבעו על ידי ועדת פטורין, ו[המערערת] חשבה שיש לה זכויות". נוכח האמור, ובהתייחסו לשאלות הטעונות הכרעה, קבע בית-המשפט, והדבר נכון בעיניי, כי לא מחדלו של משיב 2 (שלא היה!) גרם להטעייתה של המערערת, והאשם רובץ לפתחה של אותה קצינה שלא הפנתה את המערערת למי שהוסמך על ידי מינהל הסגל למסור מידע לאנשי קבע המבקשים לפרוש מן השירות. באשר לשאלה אם המערערת היתה נוהגת אחרת אם היה נמסר לה מידע מדויק על זכויותיה, על כך השיב בית-המשפט המחוזי באומרו, כי עניין זה לא הוכח דיו הואיל והמערערת עצמה, בפנייתה לוועדת הערעורים אמרה "אני חוזרת ואומרת גם כאן וציינתי זאת באוזניהם של כל מי שטפלו בי שאפשר שגם לו ידעתי כי אין לי גימלה הייתי משתחררת". ניתן, כמובן, להוסיף ולשאול שאף אם היתה המערערת נחרצת בדעתה לפרוש מהצבא, היא מקדימה ומנסה את מזלה, עובר לפרישה, בפנייה לוועדה הרפואית הסטטוטורית לעניין הפיטורין, ומשהדבר נמנע ממנה, בכך מתמצה נזקה. ברם, גם זאת יש להדגיש, כי למשרת-הקבע הנכה אין זכות קנויה לפרוש במסלול שקבע סעיף 10(א)(2) לחוק, והדברים נכונים, בבחינת קל וחומר, בעניינה של המערערת, נוכח גילה אותה עת (28), וותקה הקצר בשרות (4 שנים), ובעיקר כוונת הצבא להוסיף ולהעסיקה חרף נכותה, ולעניין זה אין לך ראיה טובה יותר מאשר שרותה הממושך של המערערת במערך המילואים, והקידום בדרגה שזכתה לו במשך השנים. בדברים אלה סבורני מצויות התשובות לשאלות הנוספות שהציג בית-המשפט המחוזי לעצמו – אם פעלה המערערת על פי המידע שמסר לה משיב 2, ואם נגרם לה נזק. 6. מסקנתי מכל האמור היא, שלא נמצאה לי עילה להתערב בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ועל כן הייתי דוחה את הערעור. עם זאת, ראיתי חובה לעצמי לומר כי אפשר שתוצאה זו אינה עושה צדק עם המערערת. לאורך כל הדרך נהגה קצינה זו ביושר ובכנות רבה, ואם ניזוקה, היה זה כתוצאה מכשל של גורם שהיה ממונה עליה. נזק זה אמנם אינו בר-פיצוי על פי הכללים המנחים את פסיקתנו, אולם סבורני כי על רקע היותו של מקרה זה חריג, ונוכח תרומתה הרבה של המערערת למערכת הצבאית במשך שנים כה רבות, היו מיטיבים המשיבים לעשות אם היו מוצאים, גם בשלב זה, דרך ללכת לקראתה. בנסיבות אלו אני מציע כי לא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ב באב תשס"ו (16.8.2006). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 95064390_O18.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il