פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 4704/96
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופט ת' אור
כבוד השופט י' אנגלרד
המערערים: 1. עו"ד דרור מקרין
2. עו"ד עזריאל בכר
נגד
המשיבים: 1. נציבות שרות בתי הסוהר
2. מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב מיום 6.6.96 בת.א. 1486/91
שניתן על ידי כבוד השופטת קובו
בשם המערערים: עו"ד צבי רפפורט
בשם המשיבים: עו"ד אורית פודמסקי
פסק-דין
השופט י' אנגלרד:
השאלה המתעוררת בערעור זה נוגעת לאחריותה של נציבות שרות בתי הסוהר לתקיפת עורך דין על ידי אסיר בשעת פגישה ביניהם בבית הסוהר. שאלה זו נמנית על הסוגיה הנזיקית הדינמית של אחריותו של אדם כלפי קורבן עבירה, המתבצעת על ידי אדם שלישי. הבעיה המשפטית במסגרת פקודת הנזיקין [נוסח חדש] היא האם נתקיימו, בנסיבות המקרה, כלפי שלטונות בית הסוהר, יסודותיה של עוולת הרשלנות?
1. המעשה שהיה כך היה: עו"ד דרור מקרין ועו"ד עזריאל בכר (להלן: "המערערים"), הם שותפים במשרד עורכי-דין, המייצג לקוחות בתחום המשפט הפלילי. עו"ד מקרין ייצג לקוח בשם מרדכי ממרן (להלן נכנהו "האסיר"), אשר הורשע בעבירת סחר בסמים וריצה בגינה עונש מאסר בכלא איילון. בין האסיר לבין עו"ד מקרין נתגלעה מחלוקת בעניין שכר הטרחה: האסיר דרש את השבת שכר הטירחה ששילם מראש לעו"ד מקרין, עבור ייצוגו בערעור אשר טרם נדון. בין השניים התנהלה שיחת טלפון בנושא המחלוקת; עורך הדין סרב להיענות לדרישה להשיב את הכסף. השיחה הסתיימה בטריקת הטלפון על ידי עו"ד מקרין. לבסוף, בשיחה נוספת, סוכם בין השניים כי יסדירו את העניין בעת ביקורו הקרוב של עורך הדין בכלא.
2. ביום 15.3.90 נסעו המערערים יחדיו לביקור בבתי הכלא ניצן ואיילון. בדרכם לכלא איילון פגשו באסיר אחר, אשר הזהיר אותם כי האסיר ממרן "מחומם" על עורך דין מקרין. פגישת המערערים עם האסיר ממרן התקיימה, באופן חריג, בחדר הביקורים של בית הסוהר. בדרך כלל ביקורי עו"ד-לקוח התנהלו במועדון הסוהרים. המערערים, אשר צפו ויכוח עם האסיר, ביקשו מאסיר נוסף, בעל דמות סמכותית, כי ישתתף בשיחה לשם עזרה ביישוב המחלוקת. אולם, האסיר ממרן התנגד לנוכחותו של האסיר הנוסף. עם זאת, במהלך השיחה נכנס אסיר אחר ונכח בהמשכה.
3. לאחר שבמהלך השיחה הצדדים לא הגיעו לידי הסכמה, עו"ד מקרין הציע להעביר את המחלוקת לבירור בלשכת עורכי הדין. האסיר סירב בתוקף, תוך כדי אמירה "אני לא זקוק לאמצעים חוקיים", וברגע זה התנפל על עו"ד מקרין ועל עו"ד בכר, כשבידו להב קצר של "סכין יפנית" שהיה מוסתר בכף ידו וגרם להם לחתכים בפנים. הרעשים והצעקות שבקעו מן החדר הזעיקו סוהרים ואסירים אחרים שהשתלטו על האסיר התוקף.
4. על רקע תקיפה זו, שגרמה למערערים צלקות מכערות ופגיעות עצביות בפנים, הם הגישו תביעת נזיקין נגד הנציבות ונגד מדינת ישראל. טענותיהם העיקריות היו כי שלטונות בתי הסוהר התרשלו בכך שלא ערכו בדיקה מספקת בכלי האסיר לפני פגישתו עם עורכי הדין המערערים; לא הקפידו על קיום שמירה נאותה על האסיר, ממרחק סביר, בעת היפגשו עם עורך דינו; הפרו את פקודות נציבות שירות בתי הסוהר. בין הוראות פקודת הנציבות, פירטו המערערים את סעיף 5 לפקודת נציבות בתי הסוהר 12.04.06, הקובע:
יש לנקוט בכל אמצעי הבטחון הדרושים לשם מניעת כל מעשה חריג מצד האסיר או עורך-הדין בשעת הפגישה ולשם מניעת הכנסת חפצים אסורים והוצאתם.
כן הסתמכו המערערים על תקנה 3(ב) לתקנות סדר הדין הפלילי (פגישת עצור עם עורך-דין) , התשמ"ב1981-, הקובעת:
הפגישה תיעשה ביחידות ובתנאים המבטיחים את סודיות השיחה, אולם באופן המאפשר פיקוח על תנועותיו והתנהגותו של העצור.
5. תביעת המערערים נדחתה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, מפי השופטת א' קובו. בית המשפט ביסס את הדחייה על הקביעה שלא התקיימה במקרה הנדון חובת זהירות קונקרטית, לפיה היה על שירות בתי הסוהר לצפות פגיעה של לקוח בעורך דינו בפגישה שהתקיימה בבית הסוהר. את המסקנה נימק בית משפט קמא בנימוקים אלה:
א) אופיו של האסיר: האסיר לא היה ידוע עד לארוע נשוא התביעה כאסיר אלים וכמי שתגובותיו בלתי צפויות. באותה תקופה הוא הוחזק באגף 'המשתלבים', עובדה המעידה על כך שתפקד באופן חיובי ומילא אחר הוראות הסדר והמשמעת בכלא. הוא ריצה, כאמור, עונש מאסר בגין סחר בסמים ועברו היה נקי מעבירות אלימות. חודש לפני הארוע החל האסיר בטיפול גמילה, והמערערים העידו כי במהלך הפגישה לא ניכרו בו סימנים של תסמונת גמילה או של השפעת סמים.
ב) חיפוש בכליו של האסיר: לפני הפגישה עם המערערים עבר האסיר חיפוש ידני על גופו, חיפוש שאינו כולל הורדת בגדים, בדיקת גרביים ונעליים. לא הוכח כי ניתן היה לגלות את להב הסכין בחיפוש עובר לפגישה ובחיפוש באמצעות מגנומטר. בהעדר מידע על המתיחות ששררה בין האסיר לבין המערערים, החיפוש הידני היה מספיק.
ג) קיום פגישה בחדר הביקורים: לא היתה רשלנות בקיום הפגישה בחדר הביקורים במקום במועדון הסוהרים, שכן גם באחרון אין אמצעי הגנה מיוחדים ואין נוכחות קבועה של סוהרים. בנוסף, ספק אם נוכחות סוהרים היתה מונעת את תקיפת המערערים על ידי האסיר.
ד) המתיחות בין האסיר לבין המערערים: המערערים לא יידעו את שלטונות כלא איילון על המחלוקת בנושא שכר הטרחה עם האסיר, על שיחת הטלפון הקשה ועל כך שהאסיר "מחומם" עליהם. לנציבות שירות בתי הסוהר לא היה כל מידע מוקדם על ויכוח או סכסוך בין המערערים לבין האסיר. בין עו"ד מקרין לבין האסיר היה קשר מתמשך, אשר על פניו היה קשר טוב וענייני, ללא גילויי מתיחות על פני השטח. שלטונות הכלא יצאו מתוך הנחה כי בין עו"ד ללקוח ישנה זהות אינטרסים לקדם את עניינו של הלקוח.
6. בית משפט קמא הוסיף כי גם לו היה מוצא רשלנות מצד שלטונות בית הכלא, הוא היה מייחס למערערים אשם עצמי תורם בשיעור 100%: "לו היו התובעים מגלים את אוזנם של רשויות בית הסוהר לבעיה כלשהי ולחשש שמתקיים בליבם, אפשר היה לנקוט מגוון רב של אפשרויות להגנה עליהם".
7. יצויין, כי לאחר המקרה הוקמה ועדת חקירה למניעת הישנות מקרים דומים ונקבעו הסדרי בטיחות בפגישת עורכי דין עם לקוחותיהם. נראה, כי עד למקרה הנדון לא התרחש ארוע מסוג זה.
8. המערערים חזרו בפנינו על טענתם כי יש להטיל אחריות על הנתבעות בשל רשלנותן בקשר לארוע הנדון, רשלנות המתבטאת בחיפוש לקוי על גוף האסיר ובחדרו; ליווי חסר של האסיר לפגישה; רשלנות בבחירת מקום הפגישה; ורשלנות בפיקוח על האסיר במהלך הפגישה.
9. השאלה המרכזית בקיום עוולת הרשלנות בנסיבות אלה היא האם צריכים היו שלטונות בית הסוהר לצפות מראש שהאסיר עלול לתקוף את המערערים במהלך הפגישה. התשובה לשאלה זו תלויה, כאמור, בנסיבות המוחשיות של הארוע המזיק. אין ספק כי אחת הנסיבות המכריעות היא אופיו של האסיר. נראה כי בדין מצא בית משפט קמא כי לא היה בעברו של האסיר או בהתנהגותו בבית הסוהר דבר שיכול היה להצביע על סיכון מצידו, כי יבצע את מעשה התקיפה כלפי עורכי הדין שלו. בהעדר צפיות מעין זאת אין להטיל אחריות על המשיבות במסגרת עוולת הרשלנות. מסקנה זו תואמת הן את הגישה "המוסרית", הן את הגישה הכלכלית בדיני נזיקין. כלומר, בהעדר יכולת הצפיות, אין להטיל אשמה מוסרית על שלטונות בית הסוהר. באשר למבחן הכלכלי, בחשבון עלות/תועלת, ההסתברות הנמוכה עד מאד להתרחשות הסיכון פוטרת את שלטונות בית הסוהר מהשקעות למניעת הסיכון, העולות על המכפלה של גובה הנזק הצפוי ומידת ההסתברות. (יתרה מזו, לפי הגישה האחרונה, יש חשיבות גם לעובדה שהניזוקים יכלו למנוע את הנזק בעלות נמוכה יותר). לשם השלמת התמונה, יצוין, כי המערערים זכאים לתגמולים מן המוסד לביטוח לאומי בגין "תאונת עבודה".
10. בפסיקה הישראלית נראה כי טרם נדון מקרה דומה. הסוגייה הקרובה ביותר היא אחריותם של שלטונות בתי הסוהר לתקיפת אסירים בידי אסירים אחרים. פסיקה זו מאשרת כי המבחן המכריע הוא הצפיות של התרחשות הארוע המזיק, הן על רקע אופיו של מבצע התקיפה, הן על רקע מצבו של הנתקף; עובדות אלה מצביעות על הסיכון הטמון בתוקף או על הסיכון בו נתון הנתקף. כך, למשל, נפסק בת.א. (ת"א) 1715/89 עז' המנוח אלברט בן חיים ז"ל ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פס"מ תשנ"ה(א) 353, מפי השופטת סירוטה, כי המדינה אחראית למותו של אסיר, אשר נדקר למוות על ידי אסיר אחר. במקרה זה התבססה הטלת האחריות על כך שהאסיר הדוקר היה בבחינת "שור מועד", אשר השתתף בעבר בקטטות בהן דקר ונדקר. בית המשפט הסיק כי בנסיבות המקרה המיוחדות שבענינו, היה יסוד לחשוש כי התוקף, בהיותו מועד, יתקוף אסיר אחר.
11. בדומה לכך נפסק בת.א. (ת"א) 975/77 מרים נגר ואח' נ' מדינת ישראל, פס"מ תשמ"ה(א) 490, מפי השופטת ה' בן עתו, כי למדינת ישראל אחריות נזיקית למותו של אסיר, שנרצח בעת החזקתו בכלא. באותו מקרה מדובר היה באסיר "טעון הגנה". הרקע לכך היה סכסוך בינו לבין "כנופיית אלפרון", שנתן כבר את סימניו האלימים בנסיון לדקור את הנרצח בעת מעצרו בבית מעצר. הסכנה שנשקפה לאסיר מ"כנופיית אלפרון" היתה ידועה לשרות בתי הסוהר ומכאן אחריותה בעוולת הרשלנות. מן הראוי להביא כאן את דבריה של השופטת ה' בן עתו, התוחמים את גבולות אחריותם של שלטונות הכלא:
השאלה מה תחומי הזהירות הנדרשת במסגרת ההגנה על אסיר בכלא אינה קלה כלל ועיקר. אף אני מסכימה ששלטונות הכלא אינם מסוגלים לבטח אסיר מפני כל פגיעה בידי אסיר אחר, הכל יודעים כי כלא הוא מטבעו מקום מועד לאלימות; קיים בו ריכוז של אנשים אלימים מלכתחילה ובשל כך נכלאו, אך יש להוסיף לכך גם את המתח המתלווה בהכרח לתנאי החיים בבית-הסוהר שיש בו כדי להגביר סכנה של אלימות. המתח ותנאי החיים המיוחדים בכלא יוצרים סיכון של התפרצויות פתע, לפעמים בשל ענין של מה בכך, ואת אלה קשה לצפות. יש גם "חשבונות" שעבריינים מביאים איתם מן החוץ ואם כי שלטונות הכלא מודעים לנושא, לא תמיד יש בידם המידע הדרוש למניעת מעשי אלימות. זאת ועוד: בין העבריינים יש רבים בעלי רמה גבוהה, יכולת תכנון וביצוע ויש מהם שעוסקים יומם ולילה בתכנון מעשיהם הבלתי-חוקיים בתוך הכלא. כושר המצאתם מדהים כפי שנראה גם מהמקרה הנדון כאן.... כידוע לא הצליחו שלטונות בתי-הסוהר בשום מקום למנוע באופן מוחלט את כל התופעות הללו. התוצאה היא שעבריינים שנדונו לשלילת חירותם בארצות נאורות שבהן בוטלו מזמן עונשי הגוף הסטטוטוריים, צפויים בכל זאת לפגיעות גופניות רציניות שהן תוצאה נילווית בלתי נמנעת מן השהות בכלא....כאשר שלטונות הכלא צופים או חייבים לצפות מעשי אלימות ספציפיים או סכנה הנשקפת לאסיר פלוני, הם חייבים לאמץ את דמיונם ואת כושר התכנון והביצוע שלהם כדי להעניק את מירב הבטיחות שהם מסוגלים להעניק בתנאים ובמגבלות שבהם הם פועלים. (שם, עמ' 498-497).
בית המשפט פסק כי בנסיבות אותו מקרה, אמצעי הבטיחות שננקטו להגנה על אסירים "טעוני הגנה" היו בלתי נאותים ולא עמדו במבחנים המינימליים של כללי הזהירות המקובלים.
12. גם פסקי הדין מעבר לים חוזרים על העיקרון, כי רשויות בתי הסוהר אינן אחראיות להבטיח באופן מוחלט את בטחונם של אסירים מפני מעשי אלימות של אסירים אחרים. ראוי בעניננו להזכיר דברים שאמר לא מכבר בית המשפט הגבוה האירי בפרשת Bolger v. Governor of Mountjoy Prison, Ireland and the Attorney General [1997]:
“In this regard, while there is no doubt but that prison authorities have a duty to take reasonable care not to expose a prisoner in their care to risk of injury, the law does not expect a prison authority to guarantee that a prisoner will not suffer injury from the action of another prisoner during a term of imprisonment... “
13. אם נשוב כעת לנסיבות המקרה שלנו, שבו פגע אסיר לא באסיר אחר אלא בעורך דינו, הרי צדק בית משפט קמא, בקבעו כי המשיבות לא התרשלו בנסיבות העניין. נותרו הטענות הנוגעות להפרת החיקוקים הנזכרים. אמנם המערערים שילבו את הטענות בדבר הפרת חובה חקוקה לתוך העילה של עוולת הרשלנות, ולא כעילה עצמאית במסגרת "הפרת חובה חקוקה" במובן סעיף 63 לפקודת הנזיקין. תהיה מסגרת העילה אשר תהיה, גם טענה זו לא תבסס את אחריותן של המשיבות. מטרותיהם של החיקוקים הנזכרים הן להבטיח את זכותם של עצירים ואסירים להיפגש עם עורכי דינם בדרך שתבטיח פרטיות, תוך כדי מניעת ניצול לרעה של המפגש, כגון מניעת העברת חפצים אסורים בין האסיר לבין עורך-דינו. ברי כי החיקוקים לא באו כדי להגן על עורכי דין בפני הסיכון של תקיפה מצד לקוחותיהם. יתרה מזו, הנזק שנגרם למערערים לא היה מסוגו או מטבעו של הנזק אליו נתכוון החיקוק. כתוצאה מכך, גם לו היתה הפרה של אחד החיקוקים הנזכרים - דבר שלא נתברר די צרכו - לא נתקיימו היסודות של סעיף 63 לפקודת הנזיקין.
אי לכך יש לדחות את הערעור.
המערערים ישלמו למשיבות הוצאות ושכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 10,000 ש"ח.
ש ו פ ט
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים.
המשנה לנשיא
השופט ת' אור:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.
ניתן היום, כ"ה בתמוז תשנ"ח (19.7.98).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
96047040.Q04 /שב