פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 4443/23
לפני:
כבוד השופטת דפנה ברק-ארז
כבוד השופט דוד מינץ
כבוד השופטת רות רונן
המערערת:
חברת החשמל לישראל בע"מ
נגד
המשיבים:
1. רמת נגב אנרגיה בע"מ
2. נשרים אנרגיה מובילה בע"מ
3. רפק אנרגיה שורק בע"מ
4. רפק אנרגיה אשקלון בע"מ
5. דליה אנרגיות כח בע"מ
6. פז בית זיקוק אשדוד בע"מ
7. מפעלי ים המלח בע"מ
8. דוראד אנרגיה בע"מ
9. אברהם ברק
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 10.4.2023 בת"צ 35525-10-19 שניתנה על ידי כב' השופט י' קינר
תאריך ישיבה:
י"ב באב התשפ"ו
(26.7.2026)
בשם המערערת:
עו"ד אוריאל פרינץ; עו"ד איתמר אמיתי
בשם המשיבות 2-1:
עו"ד רועי בלכר
בשם המשיבות 4-3:
עו"ד טל מישר; עו"ד זאב גוטרייך
בשם המשיבות 5 ו-8:
עו"ד אהרן מיכאלי; עו"ד יהודה רוזנטל
בשם המשיבה 6:
עו"ד דרור סברנסקי; עו"ד גילי ברוקס ורון; עו"ד האלה אבו גזאלה
בשם המשיבה 7:
עו"ד עופר פליישר; עו"ד סיון ברש
בשם המשיב 9:
עו"ד יצחק אבירם; עו"ד עידן איידן; עו"ד שחר בן מאיר; עו"ד דוד תירוש
פסק-דין
השופטת רות רונן:
לפנינו ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט י' קינר) מיום 10.4.2023 בת"צ 35525-10-19, בה נדחו בקשות המערערת, חברת חשמל לישראל בע"מ (להלן: חברת החשמל) להגיש הודעות לצדדים שלישיים – הם המשיבים 8-1 (להלן: הצדדים השלישיים) – במסגרת הליך ייצוגי המתנהל נגדה.
רקע עובדתי
ביום 24.10.2019, הגיש המשיב 9, מר אברהם ברק (להלן: מבקש האישור או המבקש), בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד חברת החשמל, מכוח פרט 1 לתוספת השנייה לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו-2006 (להלן: בקשת האישור). במוקד בקשת האישור, הטענה כי חברת החשמל התרשלה בפיקוח על מספקי חשמל פרטיים (להלן: מספקי החשמל או המספקים) – בתפקידה כ"מנהל המערכת" בהקשרו של חוק משק החשמל, התשנ"ו-2006 (להלן: מנהל המערכת ו-חוק משק החשמל, בהתאמה) – באופן שהסב נזקים אדירים לצרכני החשמל בישראל.
למען שלמות התמונה יובהר כי בתקופה הרלוונטית לבקשת האישור תפקיד מנהל המערכת היה באחריותה של יחידה השייכת לחברת החשמל. עם זאת, במסגרת "רפורמה במשק החשמל ושינוי מבני בחברת חשמל", שאושרה בהחלטת ממשלה מס' 3859 – הועברו סמכויות אלה ביום 1.11.2021 לידיה של חברה ממשלתית עצמאית בשם "נגה – חברת ניהול המערכת בע"מ".
על פי הנטען בבקשת האישור, חלק ממספקי החשמל במשק – שזהותם הפרטנית לא צוינה – ביצעו מניפולציות מכוונות "תחת אפה" של חברת החשמל במטרה להשיא את רווחיהם. זאת, כאשר הם הגישו באופן שיטתי למנהל המערכת תכניות צריכה שאינן משקפות את היקפי הצריכה של צרכניהם – תוך ניצול לרעה של המנגנונים הקבועים בכללי משק החשמל (אמות מידה לרמה, לטיב ולאיכות השירות שנותן ספק שירות חיוני), התשע"ח-2018 (להלן: אמות המידה). כתוצאה מכך, כך נטען, הוטלו על חברת החשמל הוצאות עודפות – תשלומים שהועברו לידי המספקים – אשר גולגלו בסופו של דבר על חברי הקבוצה בדרך של העלאת תעריפי החשמל שנגבו מהם.
בקשת האישור נסמכה, בין היתר, על הצעת החלטה לשימוע מיום 4.8.2019 (להלן: הודעת השימוע), אשר פרסמה רשות החשמל – היא הגוף הרגולטורי שהוקם מכוח חוק משק החשמל כגורם המקצועי הפועל בתחום (להלן: הרשות). שניים מתפקידיה המרכזיים של הרשות הם קביעת תעריפי צריכת החשמל וביצוע בקרת עלויות לשם כך; וכן קביעת אמות המידה לרמה, טיב ולאיכות השירות הניתנים לצרכנים (סעיף 30 לחוק משק החשמל).
בהודעת השימוע תוארה התנהלותם הנטענת של מספקי חשמל במשק, כפי שהיא פורטה בבקשת האישור. עם זאת, לא צוינו בהודעה זו שמות מסוימים של מספקים אליהם הופנתה ההודעה, אלא צוין רק באופן כללי כי הנתונים מעידים על כך שמספקים פרטיים מגישים באופן שיטתי תכניות צריכה מוטות. במסגרת זו, החליטה רשות החשמל כי לצורך התמודדות עם התופעה – תפורסם הצעה לתיקון אמות המידה באופן שיתמרץ מספקים להגיש תכניות צריכה התואמות את תחזית הביקוש של צרכניהם.
ביום 16.3.2020 הגישה חברת החשמל בקשה לסילוק בקשת האישור נגדה על הסף. זאת, בין היתר, בטענה כי בקשה זו נעדרת תשתית ראייתית (להלן: בקשת הסילוק). בתום דיון שהתנהל בין הצדדים, נדחתה בקשת הסילוק בהחלטה מיום 10.9.2020. בית המשפט קבע כי הסתמכות המבקש על הודעת השימוע עומדת ברף הנדרש בשלב זה, ולכן אין מקום להורות על סילוק בקשת האישור על הסף. בהקשר זה הדגיש בית המשפט את פערי המידע שבין המבקש לבין חברת החשמל; וציין כי יהיה על המבקש להתגבר על משוכות לא מבוטלות. בקשת רשות ערעור שהוגשה על ההחלטה האמורה לבית משפט זה (השופטת ע' ברון) נדחתה ביום 14.12.2020 (רע"א 7383/20).
בקשות חברת החשמל להגשת הודעות לצדדים שלישיים
על רקע האמור, הגישה חברת החשמל במהלך חודש נובמבר 2020 שלוש בקשות למתן רשות להגשת הודעות לצדדים השלישיים – שמונה מספקי חשמל (להלן: בקשות ההיתר או הבקשות). בבקשות נטען כי קיים קשר הדוק, אינהרנטי וחד-משמעי בין טענות המבקש כלפי חברת החשמל לבין הטענות המופנות כלפי הצדדים השלישיים. לכן, לשיטת חברת החשמל, ככל שתתקבל התביעה הייצוגית – תעמוד לה זכות לשיפוי מהם. עוד התייחסה חברת החשמל בבקשות ההיתר לשיקולים של יעילות דיונית, מניעת הכרעות סותרות והצורך בפריסת מלוא התמונה העובדתית בפני בית המשפט בדיון בבקשת האישור.
בתמצית יצוין כי כלל הצדדים השלישיים התנגדו לבקשות. בתגובותיהם נטען, בין היתר, להיעדר יריבות ביניהם לבין חברי הקבוצה; לניתוק הקשר הסיבתי שבין מעשיהם הנטענים לבין העלאת התעריפים כתוצאה ממעשי הרשות, קרי – אופן גביית תעריפי החשמל; לתקיפה עקיפה של אקט שלטוני במסגרת בקשת האישור; לצורך לברר את הטענות כלפיהם לפני הרגולטור – קרי, הרשות; וכן לקיומה של החלטה חלוטה בעניינם – היא הודעת השימוע – בה נקבע שאין מקום לנקיטת צעדים נגדם.
לצד זאת, טענו הצדדים השלישיים כי בקשת האישור אינה מגלה תשתית ראייתית נגד כל אחד מהם באופן פרטני. הם הלינו על כך שחברת החשמל בבקשותיה אינה מבחינה בין המספקים השונים. תחת זאת, כך נטען, היא מתייחסת לכולם באופן כוללני, מבלי שהובהר מדוע חלק ממספקי החשמל במשק הושמטו מבקשות ההיתר. לטענתם, היה על חברת החשמל להגיש את בקשותיה רק ביחס למי שבאפשרותה לשייך לו את ההתנהלות הנטענת, והיה עליה לכלול בבקשות גם ראיות בנוגע לכל מספק.
מבקש האישור מצדו הדגיש כי חברת החשמל לא טרחה לציין מעולם מיהם המספקים שביצעו כלפיה מניפולציות בדיווחיהם. הוא הוסיף כי בקשות ההיתר מהוות הודאה של חברת החשמל בהונאה שבוצעה נגדה – שהיא נושא בקשת האישור. לצד זאת, הובהר שהמבקש אינו מתנגד להוספת הצדדים השלישיים להליך; וצוין כי ממילא היה על חברת החשמל לפעול מיוזמתה, ללא קשר להליך הייצוגי, ולתבוע מהם את הנזק שהם גרמו במעשיהם.
החלטת בית משפט קמא
ביום 10.4.2023 דחה בית משפט קמא את בקשות ההיתר, בקבעו כי חברת החשמל לא עמדה בדרישה להצגת תשתית ראייתית מספקת לצורך קבלתן. נקבע כי אין די בכך שהועלו בבקשת האישור טענות לביצוע עוולות על ידי מספקי חשמל נגד המשיבה. אמנם, ככלל, בבקשה למשלוח הודעה לצד שלישי, רשאי נתבע להסתמך על הנטען בבקשת האישור – אף אם אינו מסכים לכך. יחד עם זאת, התנאי לכך שיינתן היתר למשלוח הודעה לצד שלישי, הוא שהביסוס הראייתי הנדרש כבר קיים בחומר הראיות שצורף לבקשת האישור. בענייננו, הראיה המרכזית עליה נשענת בקשת האישור – הודעת השימוע – אינה נוקבת בשמות המספקים אליה כוונה הודעה זו. על כן, אין בה כשלעצמה כדי לבסס חבות קונקרטית כלפי מי מהצדדים השלישיים (בשונה מחבות כוללנית ביחס למספקים כולם).
בית המשפט דחה את טענת חברת החשמל לפיה האשם לעניין זה רובץ לפתחו של מבקש האישור; וכך דחה את הטענה כי חברת החשמל אינה יודעת למי מבין המספקים כוונה הודעת השימוע. הודגש כי לחברת החשמל היה יתרון משמעותי באשר למידע הדרוש, לאור פערי המידע בין הצדדים. זאת, בשים לב לכך שבידיה מצויים נתוני הצריכה והדיווחים השונים שהגישו המספקים. למרות זאת, כך צוין, היא נמנעה מלהציג ראיות כלשהן – ולו ראשוניות – לביסוס טענותיה.
בבחינת למעלה מן הצורך, התייחס בית המשפט גם ליתר הטענות שהעלו הצדדים תוך דחיית עמדתם של הצדדים השלישיים לגביהן. בין היתר נקבע כי ככל שיוכח בהמשך כי הצדדים השלישיים או מי מהם אכן פעלו באופן שיטתי ומכוון – העובדה שחברת החשמל אישרה את תכניות הצריכה או שהיה באפשרותה למנוע את הנזק, אינה שוללת כשלעצמה את זכותה לשיפוי. לכל היותר מדובר בנסיבות שעשויות להביא להטלת אחריות גם עליה. עוד נקבע כי האופן שבו נקבעו התעריפים על ידי הרשות אינו מנתק את הקשר הסיבתי בין מעשי המספקים לבין העלייה בתעריפי החשמל; וכי אין לראות בבקשת האישור משום תקיפה עקיפה של הודעת השימוע. בית המשפט הוסיף כי המחלוקות בין חברת החשמל למספקים אינן חייבות להתברר דווקא לפני הרשות, וכי אין באמות המידה כדי לשלול את סמכותו לדון בהן.
על רקע האמור, הובהר כי אילו הייתה עומדת חברת החשמל בדרישה לביסוס חבותו של כל אחד מן הצדדים השלישיים כלפיה – לא הייתה מניעה להיעתר לבקשותיה. אולם משלא עשתה כן, בקשות ההיתר נדחו תוך חיוב חברת החשמל בהוצאות.
הערעור שלפנינו והשתלשלות האירועים לאחר מכן
על ההחלטה האמורה הגישה חברת החשמל ערעור – או לחלופין בקשת רשות ערעור – ביום 11.6.2023. בערעורה, נטען כי דחיית הבקשות לצירוף הצדדים השלישיים אמנם הקלה על בירור ההליך הייצוגי, אך גרמה לעיוות דין כלפיה.
לטענת חברת החשמל, שגה בית משפט קמא משקבע כי היא לא עמדה בדרישת הביסוס הראייתי לצורך מתן היתר למשלוח הודעה לצד שלישי, והטיל עליה נטל הוכחה גבוה במיוחד. בהקשר זה, היא מלינה על דלות התשתית הראייתית עליה נסמכה בקשת האישור; כאשר בקשת הסילוק שהיא הגישה נדחתה - חרף תשתית רעועה זו. חברת החשמל טוענת כי שגה בית המשפט כאשר הבחין בין הנטל הנדרש ממבקש האישור לצורך אי-סילוק בקשתו על הסף; לבין הנטל המוטל עליה לצורך צירוף הצדדים השלישיים. לטענתה, אם היה די בהודעת השימוע כדי לבסס לכאורה אפשרות סבירה שההליך יוכרע לטובת הקבוצה, די בה גם כדי לבסס תשתית ראייתית לכאורית כלפי הצדדים השלישיים. הביסוס הנדרש לבקשות ההיתר עולה, לשיטתה, כבר מקריאת בקשת האישור. כל פרשנות אחרת המטילה עליה להוכיח באופן פרטני את חבותו של כל אחד מהצדדים השלישיים – משמעותה כי יוטל עליה להוכיח את טענות מבקש האישור.
לבסוף, נטען כי שגה בית המשפט כשהתייחס לפערי המידע בין הצדדים. לשיטתה, טעם זה אינו יכול לעמוד כאשר המידע מצוי בידי הרשות – ולא בידיה; וכאשר היה באפשרותו של מבקש האישור לפנות לרשות להשיגו, אך הוא בחר שלא לעשות כן. עוד נטען כי משמעות ההחלטה היא סטייה מההלכה לפיה אין צורך לערוך בירור עובדתי בבחינת בקשת היתר; כי שגה בית המשפט משלא בחן שיקולים נוספים מעבר לביסוס הראייתי; וכי היה מקום ליתן משקל בהקשר זה גם לעמדת מבקש האישור לפיה הצדדים השלישיים רלוונטיים לבירור בקשתו.
המשיבות 2-1 סומכות את ידיהן על החלטת בית משפט קמא וטוענות כי דין הערעור להידחות. לשיטתן, בצדק נקבע כי דרישת "הביסוס הראוי" לא מולאה בנסיבות העניין; וכל פרשנות אחרת משמעה ריקון מתוכן של הדרישה להצגת ראיות הקושרות את הצד השלישי להליך. הן טוענות כי הדרישה שהוטלה על חברת החשמל הולמת את הדין בנוגע לרף הראייתי הנדרש ממנה. זאת שכן כשם שמוטל על מבקש אישור נטל מוגבר – כך גם מוטל נטל כאמור על משיב-נתבע בהליך ייצוגי המבקש לגרור אליו צד שלישי.
המשיבות 4-3 (שיכונו יחד להלן: רפק אנרגיה), טוענות גם הן כי דין הערעור להידחות. לטענתן, הן הוכיחו בבית משפט קמא כי מעולם לא ביצעו מניפולציה כלשהי בדיווחיהם בדבר תכניות הצריכה. לכן, הבחירה לנסות לצרפן להליך הייצוגי אינה אלא ניסיון מטעם חברת החשמל לכרוך "בחבילה אחת" את כל המספקים משיקולים טקטיים. עוד טוענות רפק אנרגיה כי בצדק נקבע שחברת החשמל לא עמדה במבחן הביסוס הראייתי. בהקשר זה הן מדגישות כי מדובר בשיקול עיקרי שנקבע בפסיקה; כי הדיון בענייננו לא נסב על משקלן של הראיות או מהימנותן – אלא על כך שלא הוצגו ראיות כלל; וכי ממילא מבקש האישור לא טען כי המספקים כולם הגישו תכניות צריכה מוטות. לשיטתן, הרף שהציב בית המשפט הוא אפשרי ואינו מונע צירוף צדדים שלישיים; יתר השיקולים הרלוונטיים, מטים את הכף אף הם אל עבר דחיית בקשות ההיתר; ובצדק לא נתן בית המשפט משקל מכריע לכך שמבקש האישור לא התנגד לצירופם להליך.
המשיבה 6, בית זיקוק אשדוד בע"מ (להלן: בז"א), מדגישה מצדה כי אין כל טענה של מי מהצדדים לפיה כל מספקי החשמל פעלו שלא כדין, ואין ביסוס עובדתי פרטני לטענות כלשהן כלפי מספק ספציפי כזה או אחר. לטענת בז"א, הצדדים השלישיים אינם אלא שמונה חברות שונות שכל אחת פעלה באופן שונה – ולכן אין מקום להתייחס אליהן כמקשה אחת. בז"א טוענת כי בהיעדר ביסוס ספציפי, לא בבקשת האישור ולא בהודעת השימוע, היה על חברת החשמל – שמלוא המידע נמצא בידיה – לבסס את חבות הצדדים השלישיים באמצעות ראיות שהיא תביא בעצמה; אך חברת החשמל נמנעה מלעשות כן באופן מכוון.
בהקשר זה מדגישה בז"א כי הדברים אמורים בעניינה מכוח קל וחומר, שכן קיים לגביה מצג עובדתי המבדיל אותה מספקים אחרים; וכך גם הובאו בעניינה ראיות המעלות שאין כל הצדקה לצרפה כצד שלישי להליך. עוד טוענת בז"א כי יתר השיקולים מטים אף הם את הכף אל עבר דחיית הבקשות, ולעניין זה היא מדגישה את החשש מפני הכבדה או סרבול שיוביל הצירוף.
המשיבה 7, מפעלי ים המלח בע"מ (להלן: מי"ה), טוענת גם היא כי בצדק נקבע שחברת החשמל לא עמדה בדרישת הביסוס הראייתי; וכי בניגוד לנטען, הנטל שהוטל עליה אינו גבוה מזה שנקבע בדין. לשיטתה, בהתאם לאופן שבו פורשה דרישה זו בפסיקה, היה על חברת החשמל לצרף אסמכתאות ותימוכין לטענותיה, אולם היא נמנעה מלעשות כן. בהקשר זה נטען כי אין באפשרותה של חברת החשמל להסתמך על הודעת השימוע שכן הודעה זו אינה נוקבת בשמות של מספקים ספציפיים. עוד הוסיפה מי"ה, כי חברת החשמל אינה יכולה לטעון שהצדדים השלישיים פעלו כדין; ובה בעת לדרוש לחייבם בגין עוולות שהם כביכול ביצעו כלפיה. כן נטען כי בצדק התחשב בית המשפט בפערי המידע בין הצדדים; כי גם יתר השיקולים שנקבעו בפסיקה מצביעים על כך שיש לדחות את בקשות ההיתר; וכי אין לייחס משקל לעמדת מבקש האישור ביחס להגשת הודעה לצדדים השלישיים.
המשיבות 5 ו-8 טוענות גם הן כי אין בבקשת האישור, בהודעת השימוע או בבקשות ההיתר כדי לבסס תשתית עובדתית – ולו מינימלית – נגדן; וכך גם אין בהן כדי לבסס יריבות או עילת תביעה. גם הן ציינו כי אין לקבל את ניסיונה של חברת החשמל לכפור מצד אחד בקיומו של בסיס ראייתי בבקשת האישור לחבות הצדדים השלישיים והם בכללם, ובה בעת להסתמך על הבסיס הראייתי האמור לצורך משלוח הודעה לצד שלישי. לשיטתן, לא נפל בהקשר זה פגם בנטל ההוכחה שהטיל בית המשפט, וממילא עניין זה אינו דורש בירור עובדתי. כן נטען כי בחינת כלל השיקולים אינה מצדיקה את קבלת בקשות ההיתר; וכי גם ההסתמכות על פערי המידע בין הצדדים מתיישבת עם השכל הישר והפסיקה. לבסוף נטען, כי החלטת בית משפט קמא הובילה בנסיבות העניין לתוצאה צודקת – שכן ממילא היה דינן של הודעות נגדן, ככל שאלה היו מוגשות, להידחות על הסף.
מבקש האישור בתגובתו הלין על כך שחברת החשמל נמנעה מלצרף לבקשותיה כל ראיה, למעט תצהיר, ובכך הובילה במכוון לדחיית בקשות ההיתר – אף שכל המידע הדרוש מצוי בידיה. לשיטתו, בכך פעלה חברת החשמל ברשלנות ובחוסר תום לב – במטרה להימנע מחיזוק התשתית הראייתית הקיימת נגדה בבקשת האישור. בהקשר זה דוחה המבקש את הטענה כי האשם באי-צירוף הראיות הנדרשות רובץ לפתחו; ומוסיף כי התנהלותה של חברת החשמל הובילה לעיכוב משמעותי בבירור ההליך, מתוך ניסיון להתחמק מפיצוי חברי הקבוצה. למרות זאת, נטען כי יש מקום לקבל את הערעור לשם בירור שלם ויעיל של המחלוקת בבקשת האישור – תוך חיוב חברת החשמל בהוצאות.
ביני וביני, ניתן פסק הדין ברע"א 13698-10-24 רמי שבירו הנדסה בניה והשקעות בע"מ נ' שושני (26.6.2025) (להלן: עניין שבירו), בו נקבע כי משלוח הודעה לצד שלישי טעונה רשות מבית המשפט הדן בהליך ייצוגי, גם לאחר התקנת תקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2019 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). כן נקבע באותו עניין כי הדרך להשיג על החלטה הדוחה בקשה כאמור היא ברשות בלבד. לאור הלכה זו, הגישה חברת החשמל ביום 22.6.2026 בקשה למתן הוראות דיוניות, בה היא עתרה כי ככל שיקבע כי יש לדון בהליך כבקשת רשות ערעור – תינתן לצדדים הזדמנות להשלים את טיעוניהם ביחס לכך.
לאחר שהוגשו תגובות הצדדים לבקשתה של חברת החשמל, נקבע בהחלטה מיום 24.6.2026 כי הצדדים יהיו רשאים להציג את טענותיהם – בין היתר לעניין סיווג ההליך ומתן רשות ערעור בנסיבות העניין – במסגרת הדיון שנקבע בתיק, אשר מועדו נותר בעינו.
בהתאם לכך, ביום 29.6.2026 התקיים הדיון לפנינו, בו חזרו הצדדים על טענותיהם, וכך גם התייחסו לשאלה האם יש מקום ליתן רשות ערעור בנסיבות העניין.
דיון והכרעה
בפתח הדברים יצוין, כי בהתאם להלכה שנקבעה בעניין שבירו, דרך ההשגה המתאימה על ההחלטה נושא ההליך שלפנינו היא הגשת בקשת רשות ערעור – ולא ערעור בזכות כפי שהוגש ההליך דנן. יחד עם זאת, בנסיבות העניין – שעה שהליך זה נדון ממילא בפני מותב תלתא מכוח ערעור שהוגש קודם להכרעה בעניין שבירו; ומאחר שלאחר עיון בכתבי הטענות ושמיעת טיעוני הצדדים גם בעל פה, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל – אני סבורה כי יש לתת רשות לערער וכאמור לקבל את הערעור לגופו. זאת, בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט מכוח תקנות 149(2)(ב) ו-(4) לתקנות סדר הדין האזרחי.
הודעת צד שלישי
תקנה 22 לתקנות סדר הדין האזרחי מעגנת את זכותו של נתבע בהליך אזרחי להגיש הודעה לצד שלישי במסגרת הליך המתנהל נגדו, וזאת "במקרים שבהם הוא זכאי ממנו להשתתפות, לשיפוי או לביצוע פעולה בנוגע לסעד הנתבע ממנו או אם מתקיים קשר עובדתי או משפטי משותף בסוגיה שבינו ובין הצד השלישי, הכרוכה בנושא התובענה".
הגשת הודעה כאמור – הנעשית במישור היחסים שבין הנתבע לבין הצד השלישי – מהווה תביעה על תנאי, במובן זה שהיא שואבת את כוחה מהתביעה העיקרית. אמצעי זה נועד לאפשר לנתבע, ככל שהתביעה נגדו תתקבל, להתחלק באחריות עם הצד השלישי או לחייבו לשאת בתוצאות הנובעות מן ההכרעות שיינתנו בהליך. יחד עם זאת, ככל שהתביעה העיקרית נגד הנתבע תדחה או תימחק – תיפול עמה גם הודעתו של הנתבע, אשר הופנתה כלפי הצד השלישי. בדרך זו, יכול הצד השלישי לנהל את הגנתו בשתי חזיתות – לכפור בטענות התובע נגד הנתבע; וכן לכפור בטענות הנתבע כלפיו (ראו: עניין שבירו, בפסקה 16; רע"א 41579-11-25 פרדו נ' גיבוי אחזקות בע"מ, פסקאות 11-10 (18.12.2025) (להלן: עניין פרדו); רע"א 3017/24 מדינת ישראל נ' ד"ר שלמה נס, ורו"ח ומר אלי שפלר, רו"ח מפרקי חברת אגרקסקו, פסקה 16 (12.8.2024) (להלן: עניין נס)).
מקובל לומר כי האפשרות להגיש הודעה לצד שלישי – חלף האלטרנטיבה להמתין עד שההליך העיקרי יסתיים ולהגיש תביעה עצמאית ונפרדת נגדו – נועדה למספר תכליות מרכזיות: יעילות דיונית, חיסכון במשאבים ומניעת הכרעות סותרות בעניינו של הנתבע, מגיש ההודעה (עניין נס, בפסקה 16; עניין פרדו, בפסקאות 13-12). בה בעת יש לאפשרות כאמור גם חיסרון אפשרי משמעותי – הפיכת ההליך למורכב משמעותית מזה שבו בחר התובע, בהיותו כולל בעלי דין נוספים ועילות נוספות (להרחבה ראו: עניין שבירו, בפסקה 17; רע"א 5635/13 קורל-תל בע"מ נ' רז, פסקה 20 (1.4.2015) (להלן: עניין קורל-תל)).
במשך השנים, עמדה הפסיקה על כך כי היתרונות הגלומים במנגנון ההודעה לצד שלישי הם יפים – לעתים אף ביתר שאת – כאשר עסקינן בתובענות ייצוגיות. עם זאת, מן העבר השני – גם החסרונות הנובעים מהשימוש במנגנון זה עלולים להתעצם במקרים הללו. כך, כאשר מדובר בהליך ייצוגי, מתגבר החשש לסרבול ההליך ולהכבדה על מבקש האישור ובא-כוחו; ובאופן דומה, גם מתגבר החשש מפני שימוש באמצעי זה ככלי אסטרטגי לעיכוב ההליך ולהתשת התובע והרתעתו. יצוין כבר עתה – כפי שיודגש גם בהמשך – כי שיקולים אלה נוגעים בעיקרם לאינטרס של התובע – מבקש האישור, ולחשש מפני פגיעה בו.
בין היתר מטעמים אלה, קבע בית משפט זה בעניין קורל-תל כי משלוח הודעה לצד שלישי במסגרת תובענה ייצוגית טעון אישור בית המשפט לכך; ובעניין שבירו נקבע כי הלכה זו נותרה בעינה – גם לאחר כניסת תקנות סדר הדין האזרחי לתוקף (שם, בפסקה 35; תקנות אלה חלות מכוח תקנה 19 לתקנות תובענות ייצוגיות, התש"ע-2010). בדרך זו, כך הובהר, ניתן יהיה להבטיח איזון בין הרצון להבטיח קיומו של דיון ענייני בהודעת הצד השלישי; לבין הרצון למתן את החשש מפני הכבדה על התובע המייצג וצמצום הסיכון שאפשרות זו תנוצל לרעה (עניין שבירו, בפסקה 20).
שיקולים למתן רשות להגשת הודעת צד שלישי בהליך ייצוגי
נקודת המוצא לדיון היא כי משלוח הודעה לצד שלישי במסגרת תובענה ייצוגית הוא אפשרי, אך בניגוד להליך אזרחי רגיל, הוא טעון את אישורו של בית המשפט הדן בהליך. בבואו להכריע האם להתיר את משלוח ההודעה בנסיבות העניין – על בית המשפט לשקול שורה של שיקולים, אשר נועדו לאזן בין היתרונות הגלומים בבירור משותף של המחלוקות, לבין החשש מפני סרבול ההליך הייצוגי וניצולו לרעה. בין השיקולים שעל בית המשפט להביא בחשבון – ניתן למנות את השיקולים הבאים, שכפי שנראה עשויים להשליך זה על זה:
( - ) "ביסוס ראוי" לחבות. השיקול הראשון, המהווה גם תנאי מרכזי למתן היתר למשלוח הודעת צד שלישי – שאף ניצב ביסוד החלטתו של בית משפט קמא בענייננו – הוא הצגה של "ביסוס ראוי" בבקשה לחבותו של הצד השלישי כלפי שולח ההודעה. בהתאם לכך, על בית המשפט ליתן את הרשות להגיש הודעה לצד שלישי, רק אם התרשם כי קיים ביסוס ראוי לחבות הצד השלישי כלפי הנתבע. זאת, כאשר ככל שהתשתית הלכאורית לחבותו של הצד השלישי מבוססת ומשכנעת יותר, כך תגבר הנטייה להתיר את משלוח ההודעה במסגרת ההליך הייצוגי.
בבחינת הראיות בשלב זה, בית המשפט אינו נדרש להיכנס לעובי הקורה ולהכריע בטענות לגופן; והוא אף אינו נדרש לערוך בירור עובדתי מעמיק. כל שנדרש לעניין זה הוא לבחון האם – על בסיס כתבי הטענות השונים שהוגשו – קיימת תשתית שדי בה כדי להצדיק את צירוף הצד השלישי להליך (ראו למשל: עניין קורל-תל, בפסקה 34; רע"א 7510/22 Alia Royal Jordanian Airlines נ' בי. טי. אל. טרוול בע"מ, פסקה 8 (4.12.2022) (להלן: עניין בי. טי. אל); רע"א 5820/19 שופרסל בע"מ נ' גריינר, בפסקה 13 (30.1.2020) (להלן: עניין שופרסל); יעקב שקד סדר הדין האזרחי 175 (2026) (להלן: שקד)).
( - ) האם המידע החסר מצוי בידי הנתבע או שבאפשרותו להשיגו במאמץ סביר. לטעמי, השיקול של קיומו של ביסוס ראוי לעילת התביעה נגד הצד השלישי, אינו עומד בפני עצמו, ויש להתייחס אליו בד בבד עם כמות המידע המצויה או שיכולה להימצא בידי הנתבע במועד משלוח ההודעה. כך, כאשר התשתית הראייתית הלכאורית לחבותו של הצד השלישי לוקה בחסר – יש מקום גם לבחון האם מקורו של החסר הוא בכך שהמידע הדרוש אינו נגיש לנתבע; או שמא מדובר במידע המצוי בידיו או שהוא יכול להשיגו במאמץ סביר. ככל שהמידע מצוי בשליטתו של הנתבע – גוברת הציפייה כי הוא יצרפו לבקשתו וישתמש בו כדי לבסס את הטענות המופנות על ידיו נגד הצד השלישי. הימנעותו מהצגת מידע המצוי בידיו, עשויה ללמד כי הבקשה אינה נשענת על תשתית מספקת, ואף לעורר חשש כי בבסיסה עומדים שיקולים שאינם ענייניים. לעומת זאת, כאשר המידע אינו מצוי בידי הנתבע והוא אף אינו יכול להשיגו בקלות יחסית, עשוי הדבר להצדיק הסתפקות בתשתית ראייתית חלקית יותר, בשים לב למגבלות האובייקטיביות של הנתבע.
מסקנה אחרת עלולה להותיר את הנתבע במצב בו הוא נאלץ להתמודד עם תביעה ייצוגית נגדו שלא כל המידע לגביה מצוי בידיו, ובה בעת נשללת ממנו הזכות לשלוח הודעה לצד שלישי שעשוי לחוב איתו או במקומו – רק משום שאין לו מידע רלוונטי ביחס לחבותו של אותו צד שלישי. על כן, אני סבורה כי רף ההוכחה הנדרש לצורך עמידה בתנאי של ביסוס ראוי, ייקבע בקורלציה לשאלת המידע שיש לנתבע או שיכול להיות בידיו במועד בו הוא מבקש לשלוח את ההודעה לצדדים השלישיים.
( - ) שאלת ההכבדה על ההליך הייצוגי. מעבר לשיקול הראייתי, ישנם מספר שיקולים נוספים הנובעים לתועלת הדיונית בקיום הדיון בהודעה לצד השלישי ובמחיר הדיון של קיום הדיון באופן זה. כאמור, אחד החששות המרכזיים מפני משלוח הודעה לצד שלישי – בעיקר כאשר מדובר בהליך ייצוגי – הוא שמשלוח ההודעה יוביל להכבדה ולסרבול ההליך במידה ניכרת, באופן שעלול לפגוע בין היתר בזכויות התובע, מבקש האישור. על כן, כאשר מוגשת בקשה למשלוח הודעה לצד שלישי – על בית המשפט להשוות בין שני מצבים: ניהול ההליך הייצוגי יחד עם ההודעה לצד השלישי; למול האלטרנטיבה של ניהול ההליכים בנפרד. במסגרת זו, יהיה מקום לבחון בעיקר האם למרות הסרבול וההכבדה העלולים להיגרם עקב צירוף הצד השלישי להליך הייצוגי, יש להעדיף אפשרות זאת על פני החלופה של ניהול הליך שלם ונפרד נגד הצד השלישי לפני מותב אחר (או מספר מותבים), שייאלצו לדון פעם נוספת בעניינים שהוכרעו זה מכבר (עניין שופרסל, בפסקה 13; עניין בי. טי. אל, בפסקה 8).
( - ) שימוש לרעה בהודעה ככלי אסטרטגי. שיקול משמעותי נוסף שהוזכר בפסיקה הוא החשש מפני שימוש לרעה על ידי הנתבע, באמצעי של הודעה לצד שלישי. במסגרת זו, נדרש לבחון האם בבסיס הגשת הבקשה מצויים טעמים עניינים, או שמא מטרתה העיקרית היא לסרבל את ההליך; להתיש את התובע המייצג ובא-כוחו; ולהכביד על ניהול התובענה הייצוגית. שיקול זה עשוי להתקשר לשיקול הראשון – כאשר הדוגמאות שהובאו לשימוש לרעה בפסיקה היו במקרים בהם נראית ההודעה לצד השלישי נטולת בסיס על פניה; כאשר הצד השלישי אינו חולק על טענות התובע כלפי הנתבע; או כאשר מדובר בהליך ששוויו גבוה, וההודעה לצד השלישי מוגשת נגד אדם פרטי – אף שברור שלא ניתן יהיה להיפרע ממנו (עניין קורל-תל, בפסקה 35; עניין שבירו, בפסקה 21; עניין בי. טי. אל, בפסקה 8).
( - ) מידת השוני וההשקה בין הנטען בבקשת האישור לבין הטענות המופנות נגד הצד השלישי. במסגרת שיקול זה, תיבחן השאלה האם הטענות נגד צד השלישי נובעות מבקשת האישור – במובן זה שהן זהות לטענות שמעלה מבקש האישור נגד הנתבע; או שמא מדובר בטענות נפרדות שיהיה על הנתבע להוכיח בלא קשר לבקשת האישור. ככל שהחפיפה בין הטענות המופנות לצד השלישי לבין הנטען בבקשת האישור היא משמעותית יותר, כך תתחזק המסקנה כי בחינת עניינו של הצד השלישי כבר בהליך הייצוגי תהא יעילה יותר. באופן דומה, קיומה של חפיפה כאמור גם תגביר את החשש מפני הכרעות סותרות – אם ייקבע כי אין מקום לברר את העניינים במאוחד (עניין שבירו, בפסקה 21).
( - ) מניעת הכרעות סותרות. על בית המשפט לבחון את עוצמת החשש – מנקודת המבט של הנתבע והאינטרס הציבורי – לכך שהוא "ייפול בין הכיסאות". מדובר בחשש לפיו הנתבע יימצא חייב כלפי הקבוצה במסגרת ההליך הייצוגי; אך מאידך גיסא, כאשר הוא יגיש תביעה נפרדת ועצמאית נגד הצד השלישי – תביעה זו תידחה (כאשר החשש העיקרי הוא שבמסגרת הליך זה עלול בית המשפט לקבוע כי הנתבע כלל אינו חייב כלפי הקבוצה).
בבואו להכריע בבקשה למשלוח הודעה לצד שלישי במסגרת תובענה ייצוגית, על בית המשפט לערוך איזון בין מכלול השיקולים האמורים על מנת לקבוע האם יש מקום בנסיבות העניין להתיר את הצירוף המבוקש. במסגרת איזון זה, יינתן משקל משמעותי לקיומו של ביסוס ראייתי לחבותו הלכאורית של הצד השלישי. עם זאת, גם כאשר ישנו ביסוס כזה, יהיה מקום להביא בחשבון את יתר השיקולים הרלוונטיים – וזאת בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה לגופו.
מן הכלל אל הפרט
כפי שיפורט להלן, יישום מכלול השיקולים שצוינו לעיל מלמד כי בנסיבות המקרה היה מקום להורות על צירופם של הצדדים השלישיים להליך הייצוגי המתנהל בעניינה של חברת החשמל.
אין מחלוקת בערעור דנן כי נכון לשלב זה קיימות ראיות לכאורה לכך כי למצער חלק מהמספקים הונו את חברת החשמל. ראיות אלה הן שניצבו בבסיס החלטת בית משפט קמא להורות על דחיית בקשת הסילוק; והן נלמדות – כך לטענת מבקש האישור – מהודעת השימוע מטעם הרשות, היא הרגולטור. עוד אין חולק, כי מבקש האישור בבקשתו התייחס למספקים כמכלול, וכי כך גם חברת החשמל בבקשותיה לא הציגה ראיות המתייחסות למספק כזה או אחר באופן קונקרטי.
על כן, נקודת המוצא היא כי בעוד ישנן ראיות לכך שחלק מהמספקים הונה את חברת החשמל בעת הגשת דיווחי הצריכה; אין בשלב זה ראיות המזהות מספק או מספקים קונקרטיים שבהם מדובר. נקודת מוצא זו, היא שהובילה את בית משפט קמא לקבוע כי חברת החשמל לא עמדה בנטל להציג את הביסוס הראייתי הנדרש לצורך משלוח הודעה לצד שלישי. מטעם זה, דחה בית המשפט את בקשות ההיתר.
ואולם, דעתי היא שונה. כפי שיפורט להלן, לטעמי, חברת החשמל עמדה בנטל הנדרש – בשלב זה – ביחס לתנאי הנדרש לביסוס ראוי של החבות למשלוח הודעות לצדדים שלישיים. כן אני סבורה כי כאשר נלקחים בחשבון גם יתר השיקולים הרלוונטיים – המסקנה היא כי יש לקבל את בקשות ההיתר ולאפשר לחברת החשמל לשלוח הודעות לצדדים השלישיים.
תחילה לעניין עוצמת הראיות נגד הצדדים השלישיים. כזכור, חברת החשמל עמדה בנטל להוכיח, לכל הפחות, קיומה של עילת תביעה לכאורה נגד חלק לא מסוים ממספקי החשמל. לעניין זה יש משמעות בבחינת השאלה האם היא ביססה באופן ראוי את דרישתה למשלוח הודעות צד שלישי נגד כלל המספקים. אכן, ככלל היה על חברת החשמל לבסס תשתית ראייתית קונקרטית נגד כל צד שלישי שצירופו התבקש. אולם, כדי לבחון האם היעדרה של תשתית כזו משמעה כי חברת החשמל לא עמדה בנטל המוטל עליה, יש להוסיף ולבחון מספר עניינים נוספים.
ראשית, יש לבחון מהן הראיות שהוצגו והאם די בראיות הללו כדי לבסס כראוי משלוח ההודעה לצד שלישי. ככל שקיים חסר מסוים באותן ראיות – יהיה גם מקום להוסיף ולבחון האם החסר במידע נובע מכשל אצל חברת החשמל, או שמא מדובר במידע שאינו בידיה והיא אינה יכולה להשיגו במאמץ סביר. עוצמת הראיות שחברת החשמל תידרש להציג ביחס לכל צד שלישי תהיה תלויה אפוא בראיות שהיה בידיה להשיג ולהציג כבר בשלב זה.
עוד עשויה להיות נפקות להיקפה של קבוצת הצדדים השלישיים שמבוקש לצרף, וזאת בשני מישורים. במישור הראשון, היקף הקבוצה של הצדדים השלישיים משליך על שאלת ההכבדה והסרבול שייגרמו להליך (עניין אליו אדרש בהמשך). זאת, כאשר מובן כי ככל שמדובר בקבוצה גדולה יותר, כך יגדל החשש מפני פגיעה ביעילותו של ההליך הייצוגי. במישור השני, היקף הקבוצה עשוי להיות רלוונטי גם לשאלת עוצמת הראיות. כך, כאשר מדובר בקבוצה מצומצמת; וכאשר ההתנהלות הנטענת מיוחסת לחלק משמעותי מחבריה, שזהותם עדיין אינה ידועה, הדבר משליך על ההסתברות שמספק כזה או אחר יימצא אחראי כלפי חברת החשמל – הגם שטרם הוצגו לגביו ראיות קונקרטיות. לעומת זאת, ככל שמדובר בקבוצה רחבה ומגוונת יותר מצד אחד, ושההתנהלות הנטענת מיוחסת למספר קטן יותר מחבריה מצד שני – מתחזק הצורך בהצגת תשתית קונקרטית ביחס לכל אחד מן הצדדים השלישיים שמבוקש לצרפם.
בענייננו, עמדתה של חברת החשמל מבוססת כאמור כל כולה על טענות המבקש בבקשת האישור – אשר צלחו כאמור את הרף הנדרש לצורך דחיית בקשת הסילוק. אמנם, הנטל המוטל בהקשר הזה על מבקש האישור אינו נוגע במישרין לחבותו של כל אחד מן הצדדים השלישיים בנפרד (בשונה מחבותה הנטענת של חברת החשמל), אולם יש בכך כדי ללמד כי הטענות המועלות ביחס לעצם קיומה של מרמה של מספקים אינן טענות סרק; וכי קיימת אפשרות סבירה לכך שייקבע כי מי מהצדדים השלישיים אכן הונה את חברת החשמל.
בהקשר זה ישנה משמעות גם לכך כי "קבוצת" הצדדים השלישיים בה עסקינן מונה בסך הכול שמונה מספקים. לשיטת חברת החשמל, אלה הם כלל מספקי החשמל שפעלו לפי אמות המידה בתקופה הרלוונטית – ולכן הטענות בבקשת האישור עשויות להיות רלוונטיות לכל אחד מהם ואליהם בלבד. יובהר עוד כי הנזק שהוזכר בבקשת האישור חושב תחת "הנחה שמרנית" כי ניתן לייחס את ההתנהלות הנטענת למחצית ממספקי החשמל (פסקה 73 לתצהיר המבקש שצורף לבקשת האישור) – ומכאן ניתן ללמוד שמבקש האישור סבור כי ייתכן שאף מדובר בחלק יחסי גדול יותר. עוד יש להבהיר כי מהודעת השימוע עולה כי על פני הדברים מדובר בבעיה גורפת: "על אף החובה שברישיון ובאמות המידה, הנתונים מעידים שמספקים פרטיים מגישים באופן שיטתי תכניות צריכה שאינן משקפות את היקפו הצריכה הצפויים של צרכניהם" (שם, בפסקה 4, ההדגשה היא שלי, ר.ר.). אם כן, לא מן הנמנע כי גם לשיטת הרשות, החלק היחסי של מספקי החשמל שהונו את חברת החשמל לכאורה – הוא משמעותי ולמצער אינו מבוטל.
בנסיבות אלה, אני סבורה כי ניתן לקבוע כי חברת החשמל ביססה כראוי – נכון לשלב זה – את קיומה של עילת תביעה כלפי כל אחד משמונה המספקים הרלוונטיים (שעל פני הדברים ייתכן כי למצער מחצית מהם ביצעו את ההונאה נושא הבקשה ואולי גם יותר), באופן שדי בו לצורך אישור משלוח ההודעה לצד השלישי לכל המספקים. עם זאת, קביעה זו היא נכונה בכפוף לבחינת השאלה האם המידע החסר ביחס לכל מספק בנפרד (בשונה מההתייחסות הכללית לכל המספקים יחד) היה בידיה של חברת החשמל והיא נמנעה מהצגתו, או שמא מדובר במידע שאיננו בידיה בשלב זה. לכך נידרש עתה.
המידע שהיה מצוי בידי חברת החשמל. עיקר המחלוקת בין חברת החשמל לבין הצדדים השלישיים בהקשר זה התמקד בשאלה האם לחברת החשמל היה מידע שדי בו על מנת שתוכל למקד את טענותיה ביחס לחלק מסוים מהצדדים השלישיים – שהם הרלוונטיים להתנהלות הנטענת – חלף הגשת הודעה נגד כולם.
לטענת הצדדים השלישיים, כל הנתונים הדרושים מצויים בידיה של חברת החשמל. לכן, לשיטתם, היה עליה לטעון – מבלי שיהיה בכך כדי לגרוע מאפשרותה להכחיש את הנטען בבקשת האישור – כי בעוד ביחס לחברה מסוימת ניתן לשלול קיומן של סטיות; ביחס לחברות אחרות לא ניתן לעשות כן. עוד נטען כי היה על חברת החשמל, למצער, להביא נתונים המעידים על כך שאין הבדלים משמעותיים ברמת הסטייה ביחס לכל אחד מן הצדדים השלישיים – מה שיכול היה להצדיק את הגשת ההודעות נגד כולם.
חברת החשמל טענה מנגד, כי אין לה די מידע שיאפשר לה לערוך את פעולת הסיווג לה טוענים הצדדים השלישיים. לשיטתה, על פי הנטען בבקשת האישור, מספקי החשמל סטו "באופן בלתי סביר" בדיווחיהם ביחס לתכניות הצריכה. אולם, בהתייחס לטענה זו אין לחברת החשמל מידע לגבי השאלה איזו סטייה תיחשב לסטייה שאינה סבירה. כך למשל, הבהירה חברת החשמל בדיון שלפנינו כי בעוד בז"א טענה כי הסטייה בעניינה עומדת לכל היותר על 5% (תוך שהיא ביקשה לבסס באופן זה את טענתה לפיה לא עומדת לחברת החשמל עילת תביעה נגדה), הרי חברת החשמל אינה יכולה לדעת אם סטייה כזו היא סטייה סבירה אם לאו.
כפי שהובהר לעיל, אין דומה מקרה שבו מבקש נתבע בהליך ייצוגי להגיש הודעה נגד מספר צדדים שלישיים – כאשר הוא אינו יודע ואין לו דרך לדעת איזה מהם אחראי לשפותו; לבין מקרה שבו המידע הקונקרטי ביחס לכל אחד מהצדדים השלישיים מצוי בידי הנתבע, ולמרות זאת הוא בוחר שלא להציגו ולא לעשות בו שימוש. כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי במקרה דנן לא ניתן לקבוע כי חברת החשמל בחרה במכוון שלא לעשות שימוש במידע המצוי בידיה. לכן די במידע שהיא הציגה בבקשות ההיתר כדי להוות ביסוס ראוי למשלוח ההודעות לצדדים השלישיים.
ראשית, מטיעוני הצדדים עולה כי אין ביניהם מחלוקת על כך כי סטייה כלשהי קיימת תמיד ביחס לנתוני הדיווח של תכניות הצריכה שמעבירים המספקים לחברת החשמל. משכך, יש הכרח לקבוע מה תיחשב כסטייה "סבירה" ומה לעומתה היא סטייה "בלתי סבירה" – שהסתמכות עליה עלולה להיחשב כהונאה או תרמית. משאלה פני הדברים, הרי שכדי שחברת החשמל תוכל לעשות שימוש בנתונים הרלוונטיים לענייננו (שעל פני הדברים דומה שאין חולק שמצויים בידיה) – יהיה עליה לדעת מהו הבסיס לקביעת הרשות בהודעת השימוע: קרי, מהו שיעור הסטייה שהיא התייחסה אליו כשקבעה שמספקים פרטיים מגישים באופן שיטתי תכניות צריכה שאינן משקפות את היקפי הצריכה הצפויים של צרכניהם.
בלא נתון זה – מידת הסטייה המצדיקה את המסקנה כי מדובר בדיווח שאינו משקף כראוי את נתוני הצריכה – נראה כי חברת החשמל אינה יכולה למקד את הדיון, למצער לא בשלב זה, במספקים מסוימים ובהם בלבד. מאותם טעמים, גם אין די במידע המצוי ברשותה כדי לבחון מי מהמספקים הוא כזה שעשוי להיחשב כי הונה אותה ומי מהם אינו כזה. בנסיבות אלה, אילו הייתה בוחרת חברת החשמל להגיש את בקשתה רק ביחס לחלק מהמספקים, היא הייתה עשויה למצוא עצמה נמנעת מהגשת הודעות צד שלישי נגד מספקים אליהם התייחסה הרשות בהודעת השימוע. זו הייתה עלולה להיות התוצאה אם לא היו מוגשות הודעות צד שלישי נגד מספקים ששיעור הסטייה שלהם היה נמוך מזה של מספקים אחרים שצורפו, אך עדיין מעבר לשיעור הסטייה המצופה על ידי הרשות.
השאלה מה תיחשב כסטייה בלתי סבירה היא עניין הטעון בירור עובדתי – שאין מקום לערכו במסגרת בחינת בקשה למשלוח הודעה לצד שלישי (ראו: עניין קורל-תל, בפסקה 34; עניין שבירו, בפסקה 21; עניין שופרסל, בפסקה 13). על כן, אף אם חברת החשמל הייתה מצרפת להודעתה נתונים על אודות אחוזי הסטייה של כל אחד מן הצדדים השלישיים – ואף אם בין הנתונים הללו אכן היו פערים כאלה או אחרים – ממילא בבחינת השאלה האם מדובר בסטייה המצדיקה הכרה בחבותו של מספק כזה הוא אחר אם לאו, הייתה צריכה להתברר במסגרת ההליך לגופו, ולא בשלב זה. מכאן שנכון לשלב זה, יכולה הייתה חברת החשמל להניח כי כל סטייה, יהיה שיעורה אשר יהיה, עשויה להיחשב כסטייה בלתי סבירה על ידי הרשות, ולכן היא הייתה רשאית לצרף כצדדים שלישיים את כל המספקים – כדי לבחון ביחס לכל אחד מהם האם הסטייה בעניינו היא סטייה סבירה אם לאו.
סיכומה של נקודה זו: אף שעל פני הדברים יש בידי חברת החשמל מידע שעשוי לאפשר לה לברר את מידת הסטייה ביחס לכל מספק – לא היה די במידע זה כדי לאפשר לה לדעת מיהם הספקים הקונקרטיים שנגדם עליה לשלוח את ההודעות. זאת, שכן אין היא יודעת מהו שיעור הסטייה שלגביו ייקבע כי אינו סביר, באופן העשוי להצדיק משלוח של הודעה לצד שלישי.
בנסיבות אלה, וכן בשים לב לראיות שהוצגו ביחס לכלל המספקים יחד, לכך שאין מחלוקת שישנן ראיות לכאורה שחלק מהמספקים הונו את חברת החשמל, וכן לאור גודלה של קבוצת המספקים לגביה עשוי להיקבע כי היא הונתה את חברת החשמל – אני סבורה כי חברת החשמל עמדה בנטל הדרוש להוכחת ביסוס ראייתי. זאת, באופן המצדיק את משלוח ההודעות לצדדים השלישיים. כפי שיפורט להלן, מסקנה זו נתמכת גם בשיקולים נוספים הרלוונטיים לענייננו.
החפיפה בין הנטען בבקשת האישור לבין הטענות המופנות כלפי הצדדים השלישיים. טענותיה של חברת החשמל נגד הצדדים השלישיים בענייננו זהות בדיוק לאלה שמעלה מבקש האישור נגד חברת החשמל. משכך, קיימת במקרה דנן חפיפה משמעותית בין הסוגיות הטעונות בירור במסגרת התובענה הייצוגית לבין אלה המחייבות בירור לגבי עניינם של הצדדים השלישיים. אין מדובר אפוא במקרה שבו חברת החשמל מעלה טענות חדשות שלה כלפי צד שלישי חיצוני – אשר חב לה בחובת שיפוי או השתתפות, שאין בהן כדי להשפיע על ניהול הדיון בבקשת האישור לגופו (כדוגמת טענות המועלות נגד חברת הביטוח לשיפוי לפי פוליסה קיימת – מבלי לחוות דעה ביחס לאפשרות לצירוף צד שלישי בנסיבות כאלה).
כפי שהובהר לעיל, לחפיפה האמורה ישנה השפעה לא מבוטלת על שאלת יעילות הדיון. כאשר טענת המבקש נגד חברת החשמל נשענת כל כולה על ההתנהלות הנטענת של הצדדים השלישיים – יש יסוד להניח כי יהיה זה יעיל ונכון לרכז את הבירור של בקשת האישור וההודעה לצדדים השלישיים באותו ההליך. דברים אלה אמורים הן לשאלת האחריות, הן לשאלת הנזק שנגרם על פי הטענה לחברי הקבוצה כתוצאה מהונאתה הנטענת של חברת החשמל.
מידת ההכבדה וסרבול ההליך. כפי שהובהר לעיל, בבחינת שאלת ההכבדה יש מקום להשוות בין מידת ההכבדה שתיגרם אם יישלחו הודעות לצדדים השלישיים וההליך יתקיים במאוחד; לעומת המצב החלופי שבו יתנהל בעניינם של הצדדים השלישיים הליך משפטי נפרד.
באשר להכבדה כתוצאה משליחת ההודעות לצדדים השלישיים (כתוצאה מכך שיתנהל הליך מאוחד) – יש להביא בחשבון מספר עניינים. ראשית, כפי שצוין לעיל – השאלה האם המספקים הונו את חברת החשמל, מי מהם עשה זאת ובאיזה היקף, תצטרך ממילא להתברר במסגרת ההליך הייצוגי. טענת ההגנה העיקרית של המספקים ("לא הוניתי") היא טענה רלוונטית גם בבירור אחריותה האפשרית של חברת החשמל כלפי חברי הקבוצה; ושאלת היקף המספקים שהונו את חברת החשמל, תשפיע גם היא על חישוב הנזק. בנסיבות אלה, צירוף הצדדים השלישיים אינו צפוי להרחיב את יריעת המחלוקת, ודאי לא באופן משמעותי; ולצד זאת, הוא עשוי לתרום לבירור היבטים מרכזיים הנדרשים גם בהליך הייצוגי.
שנית, וגם עניין זה הוזכר לעיל, בקשת חברת החשמל מופנות כלפי מספר מוגבל של מספקי חשמל – שמונה בסך הכול. אמנם, מדובר בהוספת מספר לא מבוטל של בעלי דין להליך הייצוגי – עניין שמטבע הדברים עלול להכביד על ניהולו. יחד עם זאת, אין מדובר בכמות המונעת מיניה וביה אפשרות של קיום דיון ענייני בסוגיות הטעונות בירור. זאת בעיקר כאשר בית המשפט שידון בבקשת האישור יהיה רשאי לתת הוראות ביחס לאופן קיום הדיון – כדי להבטיח קיומו של דיון יעיל.
שלישית, ולעניין זה חשיבות רבה לטעמי: כפי שצוין לעיל, בעניין קורל-תל – בו נקבע לראשונה הצורך באישור בית המשפט למשלוח הודעת צד שלישי בהליך ייצוגי – הודגשו החששות שהובילו לקביעה האמורה. בית המשפט הדגיש בעיקר את הצורך למנוע ממשיבים בבקשות אישור להכביד על ניהול הליכים שהוגשו נגדם – וזאת באופן הפוגע במבקשי האישור. כך ציין בית המשפט באותו עניין:
"כפי שצוין לעיל, אחד החסרונות בהודעה לצד שלישי הוא ייקור עלויותיו של התובע בניהול ההליך [...]. זאת ועוד, קיים גם חשש כי מתן האפשרות לנתבע בתובענה ייצוגית להגיש הודעה לצד שלישי ינוצל לרעה. הסכנה היא כי נתבעים בתובענות ייצוגיות יגישו הודעות לצדדים שלישיים כצעד אסטרטגי, במטרה להביא לסרבול הדיון, להתשת התובע המייצג ופרקליטו ולהגדלת העלויות של ניהול ההליך. חשש זה מתעצם בהליך ייצוגי משום שבמקרים רבים הגוף הנתבע בתובענה ייצוגית הוא בעל יכולות כלכליות רבות. [...] ההכבדה על התובע המייצג, שיהא עליו להתמודד עם טענותיהם של צדדים שלישיים בנוסף לאלו של הנתבע, עשויה להפעיל גם עליו לחץ גדול להתפשר או להסתלק מן ההליך. הדבר אף יכול לרפות ידיהם של תובעים מייצגים פוטנציאליים מליזום הליכים, בשל העלויות הגבוהות יותר שיתלוו לניהול ההליך. חיסרון נוסף הוא שגם אם צירופו של צד שלישי להליך הוא לכאורה מוצדק, עשוי הדבר לסרבל ולהאריך את הדיון. זאת, בשים לב לעובדה שלא אחת הדיון בהליך ייצוגי הוא מורכב ומסובך ממילא" (שם, בפסקה 25; ההדגשות הוספו – ר. ר.).
בענייננו, יש לכן מקום לתת משקל רב לכך כי מבקש האישור (שבית המשפט אמור להגן עליו ועל אפשרותו לקיים דיון יעיל בבקשתו בבחינת השאלה האם להתיר משלוח הודעת צד שלישי אם לאו), לא התנגד בשום שלב לצירופם של הצדדים השלישיים. הוא גם לא היה סבור כי מדובר בבקשה שנועדה להכביד עליו או על ההליך אותו הוא מבקש לנהל. אדרבה, מעיון בכתבי הטענות השונים שהוא הגיש לאורך הזמן – הן בבית משפט קמא, הן בהליך שלפנינו – עולה כי לשיטתו יש בצירוף האמור כדי לתרום לבירור שלם ויעיל של בקשת האישור שהגיש. ההתנגדות לצירוף במקרה דנן מקורה אך ורק בצדדים השלישיים. למותר לציין כי לצדדים אלה יש להם אינטרס ברור שלא להיתבע במסגרת הודעה לצד שלישי (ככל נתבע אחר שאינו מעוניין להצטרף להליך שעלול להטיל עליו חבות כלשהי).
במאמר מוסגר יוער כי לעניין זה ישנו ספק ביחס למשקל אותו יש לייחס – אם בכלל – להתנגדות הצדדים השלישיים. דברים אלה אמורים לאור העמדה הקיימת בספרות ובפסיקה לפיה, ככלל, בשלב הדיון בבקשה להגשת הודעה צד שלישי – הצד השלישי אינו צריך להיכלל כמשיב, בהיותו נתבע פוטנציאלי בלבד, ולא צד של ממש להליך (ראו: שקד, בעמ' 175, והאסמכתאות שם). בבסיס גישה זו עומדת ההנחה כי צד שלישי שסבור שלא היה מקום לצרפו, יוכל להגיש בקשה לסילוק ההודעה נגדו על הסף; או לחלופין להעלות את טענותיו במסגרת כתב ההגנה שיגיש כנגד ההודעה. זאת, בדומה לכל נתבע אחר שאינו נשאל לפני פתיחת הליך משפטי נגדו, מה עמדתו ביחס לכך.
מידת ההכבדה אם ההודעה לא תישלח (ועשוי להתנהל הליך נפרד) – להחלטה לפיה חברת החשמל אינה רשאית להגיש הודעות צד שלישי נגד המספקים, יש מחיר: הן מבחינת חברת החשמל, הן מבחינת מערכת המשפט.
מבחינת חברת החשמל, סירוב לאפשר לה להגיש הודעת צד שלישי תביא לכך שהיא תצטרך לנהל (ככל שהתביעה נגדה אכן תתקבל), תביעות נפרדות נגד אותם מספקים שיתברר כי הגישו באופן שיטתי תכניות צריכה מוטות. במסגרת זו, היא תאלץ לנהל הליך נוסף נגד אותם ספקים – עניין שיש לו עלות משמעותית; והיא אף תהיה חשופה לסיכון כי בגדר ההליך הנפרד שינוהל – בית המשפט ידחה את הטענה לפיה המספקים הללו הונו אותה, באופן שיותיר אותה "קירחת מכאן ומכאן". לצד זאת, חברת החשמל גם עלולה להידרש לשלם את הפיצוי שייקבע לטובת חברי הקבוצה, ככל שאכן ייקבע; אולם לקבל את השיפוי על כך, אם בכלל, רק מספר שנים לאחר מכן – בתום בירור התביעה שתוגש נגד מי מהמספקים. מובן כי גם לכך יש משמעות לא מבוטלת.
היעדרם של הצדדים השלישיים מההליך הייצוגי עלול גם להכביד על אפשרות של פשרה אפשרית. זאת מאחר שמעשי המרמה מיוחסים למספקים ולא לחברת החשמל. לכן, פשרה כאמור עשויה לדרוש את נוכחותם של המספקים, כדי שאלה מהם שייקבע כי יש סיכוי שהונו את חברת החשמל, יוכלו לחלוק עמה באחריות. אם מספקים אלה לא יהיו צד להליך – וכפועל יוצא מכך לא יהיו כפופים להכרעות הניתנות במסגרתו – תהיה לכך השפעה על אפשרות הצדדים לסיים את ההליך בהסכמה מנקודת מבטה של חברת החשמל.
הכבדה אפשרית נוספת כתוצאה מפיצול ההליך, היא על מערכת המשפט. כאמור, אם התביעה הייצוגית תתברר ותתקבל, חברת החשמל ודאי תגיש תביעה או תביעות נפרדות נגד המספקים לגביהם ייקבע כי נתוני צריכה שדווחו על ידיהם היו מוטים. זאת בהיותם האחראים הישירים לעוולה – בעוד חברת החשמל היא אחראית משנית בלבד. תביעות אלה עלולות להתברר לפני מותב אחר מזה שדן בבקשת האישור, אשר יצטרך לשמוע את מכלול הראיות פעם נוספת, ולהגיע למסקנות משלו. מסקנות אלה עלולות כאמור להיות שונות מאלה של המותב הדן בתביעה הייצוגית – וגם לעניין זה יש משקל שיש להביאו בחשבון.
לבסוף, בכל הנוגע לחשש מפני הכרעות סותרות. כפי שעולה מכלל האמור לעיל – חברת החשמל חשופה לסיכון של פסקי דין סותרים שיביאו לכך שהיא תצטרך לפצות את חברי הקבוצה בקשר עם התביעה נגדה; ומנגד – שהתביעות הנפרדות שלה נגד הצדדים השלישיים, יידחו, באופן שימנע ממנה לקבל שיפוי ממי שלשיטתה חייב לשפותה, אם אכן הונה אותה. כן יוער, באשר לשימוש לרעה בכלי של הודעת צד שלישי – כי בראי ניתוח מכלול השיקולים האמורים, איני סבורה כי הגשת בקשות ההיתר בנסיבות העניין נבעה משיקולים אסטרטגיים פסולים או מתוך ניסיון לנצל לרעה כלי זה.
סיכומו של דבר, שקלול כל השיקולים שלעיל מביא למסקנה לפיה יש מקום בנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה דנן לאפשר לחברת החשמל להגיש הודעות צד שלישי לצדדים השלישיים במסגרת ההליך הייצוגי המתנהל בעניינה. כפי שהובהר – בית המשפט שידון בבקשת האישור ובהתאם לצורך בתובענה הייצוגית עצמה – יהיה רשאי ליתן כל הוראה שימצא לנכון ביחס לאופן קיום הדיון, וזאת כדי שדיון זה ייערך בצורה היעילה ביותר ותוך שמירה על זכויותיהם של כלל הצדדים המעורבים.
אשר על כן, לו תישמע דעתי – נורה על קבלת הערעור, במובן זה שחברת החשמל תוכל להגיש הודעות צד שלישי נגד הצדדים השלישיים. הצדדים השלישיים יישאו יחד ולחוד בהוצאותיה של חברת החשמל בסך של 20,000 ש"ח.
רות רונן
שופטת
השופט דוד מינץ:
אני מסכים.
דוד מינץ
שופט
השופטת דפנה ברק-ארז:
אני מסכימה.
מערך השיקולים שהוצג על-ידי חברתי השופטת ר' רונן בכל הנוגע למתן אישור להגשתן של הודעות צד שלישי במסגרת הליך ייצוגי הוא אכן ראוי ומקיף. בהמשך לכך, אף אני סבורה כי יישום הדברים במקרה שבפנינו מוביל למסקנה כי דין הערעור להתקבל.
אוסיף ואומר כי בנסיבות העניין הייתי מגיעה לתוצאה שונה לו סברתי שהמערערת מחזיקה בידה מידע רלוונטי שדי בו כבר בשלב הדיוני הנוכחי כדי למקד את הטענות בחלק מהצדדים השלישיים ובכך להקל על ניהול ההליך. אולם, לכך לא הונח בסיס מספק.
דפנה ברק-ארז
שופטת
הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ר' רונן.
ניתן היום, י"ב אב תשפ"ו (26 יולי 2026).
דפנה ברק-ארז
שופטת
דוד מינץ
שופט
רות רונן
שופטת