פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 3963/01
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
המערערת: תעשית אבן וסיד בע"מ
נגד
המשיבים: 1. מאיר הורשטוק
2. יצחק ברק
ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית משפט
השלום בחיפה מיום 2.5.2001 בת.א. 21179/95
שניתנה על ידי כבוד השופט מ' רניאל
בשם המערערת: עו"ד אורי רוזן
פסק-דין
ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט מ' רניאל) שלא לפסול עצמו מלדון בת.א. 21179/95.
1. המערערת הגישה תביעה כספית נגד המשיבים תביעה בבית משפט השלום בחיפה. ביום 6.10.00 הגישה המערערת בקשה לתיקון כתב התביעה וכן בקשה לצרף תצהיר של בא כוחה כחלק מראיותיה. בהחלטתו מיום 7.12.00, דחה בית המשפט את הבקשה לתיקון כתב התביעה מהטעם שזו לא נתמכה בתצהיר המאשר את העובדות הנטענות בבקשה, ונעתר לבקשת המערערת לצרף את תצהירו של בא כוחה כחלק מחומר הראיות. בעקבות ההחלטה להתיר את צרוף התצהיר כאמור, התעוררה שאלת המשך הייצוג על ידי ב"כ המערערת, נוכח הוראת סעיף 36 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו1986-. בית המשפט סרב להתיר לב"כ המערערת להמשיך לייצגה, והמליץ לו שלא להמשיך בייצוג.
2. המערערת הגישה בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 5.3.01, קיבל את בקשת רשות הערעור והתיר למערערת לתקן את כתב תביעתה. באשר לייצוג המערערת, קבע בית המשפט המחוזי כי אין המדובר בשאלה של איסור או היתר, אלא רק בעמדה של בית המשפט בעניין המשך ייצוגה של המערערת.
3. ביום 2.5.01 הגישה המערערת בקשה לפסילת שופט. בבקשה זו טענה המערערת כי מאחר שאותו שופט אשר אסר על ב"כ המערערת להמשיך ולייצגה הוא גם זה שיצטרך לקבוע בפסק דינו את משקלה ומהימנותה של עדותו, נוצרו נסיבות אובייקטיבית בהן קיים חשש ממשי כי עדותו של ב"כ המערערת לא תזכה ליחס הוגן ונטול פניות, ולמשוא פנים בניהול המשפט.
4. בית המשפט, בהחלטתו מיום 2.5.01, דחה את בקשת הפסילה. בית המשפט קבע כי לא אסר על ב"כ המערערת את הייצוג, שכן אינו יכול לעשות זאת. כל שעשה בית המשפט הוא לא להתיר. כן קבע בית המשפט שלהחלטתו שלא להתיר את הייצוג אין כל קשר להערכת מהימנות העד וכי לא נוצרה בלבו דעה קדומה כלפי ב"כ המערערת. עוד ציין בית המשפט כי הבקשה הוגשה באיחור, שכן כל העובדות היו ידועות למערערת עוד בראשית חודש מרץ 2001.
5. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. בערעורה טוענת המערערת כי בית המשפט שגה בהחלטתו שלא להתיר למערערת לתקן את כתב תביעתה, וכי מהחלטתו עולה, כי לא עיין בחומר המצוי בתיק בטרם נתן החלטתו בבקשה. כן טוענת המערערת, כי החלטתו של בית המשפט שלא להתיר לבא כוחה להמשיך ולייצגה לוקה בסתירה פנימית, שכן אין בסמכותו לאכוף על ב"כ המערערת שלא להמשיך ולייצג את המערערת. עוד טוענת המערערת, כי בית המשפט סירב שלא כדין ליתן לה רשות לערער על החלטותיו. לטענת המערערת, נוכח הטעויות שנפלו בהחלטות בית המשפט ומאחר שהשופט שאסר את המשך הייצוג יצטרך לקבוע בפסק דינו את משקלה ומהימנותה של עדות ב"כ המערערת, נוצרו נסיבות אובייקטיביות בהן קיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, וקיים חשש כי עדותו של ב"כ המערערת לא תזכה ליחס הוגן ונטול פניות מצד בית המשפט.
6. לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להידחות. עיקר טענותיה של המערערת מופנה כנגד החלטות דיוניות שניתנו על ידי בית המשפט ביום 7.12.00. גם אם אתעלם מהשיהוי בהעלאת הטענות, הרי כפי שנפסק לא פעם הדרך לתקיפת החלטות מעין אלו היא באמצעות הגשת בקשת רשות ערעור - על-פי סדרי הדין - ולא באמצעות הגשת בקשות פסלות וערעור פסלות. גוף ההחלטה הוא שצריך לעמוד לביקורת - ולא גופו של היושב בדין (וראו, לדוגמא: ע"א 7724/96 טודרוס נ' טודרוס, לא פורסם, ע"א 7186/98 שלמה מלול נ' אלברט ג'אן, לא פורסם). אפילו טוען בעל דין נגד שורת החלטות דיוניות - ולא רק נגד החלטה אחת, אין בכך כדי ליצור עילת פסלות (וראו, לדוגמא: ע"א 220/99 ח.ר. דולומיט חברה לבנין ופיתוח בע"מ נ' תעשיות רדימיקס (ישראל) בע"מ, טרם פורסם; ע"א 2668/96 וינברג דורון ושות', עו"ד נ' הרב משה יהודה לייב רבינוביץ לא פורסם). המערערת אכן הגישה הגישה בקשת רשות ערעור על ההחלטות המוזכרות בבקשת הפסלות ובערעור הפסלות - ובמסגרת זו נשמעו טענותיה לעניין זה. זאת ועוד: תיקון כתב התביעה הותר בסופו של יום ונימוקי השופט להחלטתו הקודמת בנדון הובאו בהחלטתו לעניין הפסלות במובן זה, שאין אני מוצא בכלל החומר שבפני חשש ממשי למשוא פנים בהמשך ניהול המשפט בפניו.
7. באשר לטענת המערערת, כי קיים חשש כי בית המשפט לא יוכל להעריך באופן אובייקטיבי את עדותו של בא כוחה, נוכח העובדה כי לא התיר את ייצוגו, הרי שאני סבור כי חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות. בהחלטתו שלא להתיר לב"כ המערערת להמשיך ולייצג את המערערת לא הביע בית המשפט עמדה כלשהי באשר לתיק גופו או לתוכן עדותו של ב"כ המערערת. כל שקבע בית המשפט בהחלטתו - ואין אני מביע כל עמדה לגופה - הוא כי מבחינת כללי האתיקה המקצועית, אין זה מן הראוי כי ב"כ המערערת יוסיף לייצגה לאחר שתצהירו התקבל כחלק מהראיות בתיק. בנסיבות אלו, ניתן לומר שלחששה של המערערת אין לו אחיזה בהחלטות בית המשפט או בנסיבות. בוודאי שלא ניתן לומר שמתקיים אותו חשש ממשי לקיום משוא פנים בניהול המשפט, היינו אותה אפשרות ממשית לכך שבית המשפט "גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ('המשחק מכור')" (בג"ץ 2184/94 גלברט נ' יושב ראש ועדת החקירה לבדיקת אירוע הטבח בחברון, פ"ד מח (3) 573, 605).
מטעמים אלה, הערעור נדחה.
ניתן היום, ג' בתמוז התשס"א (24.6.2001).
ה נ ש י א
_________________
העתק מתאים למקור 01039630.A01 /דז/
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו
בקובץ פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444