פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 3712/02
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
המערער: פקיד שומה תל אביב 4
נגד
המשיבים: 1. דן (דוד) מקוב
2. דפנה (מקוב) פת
3. רועי מקוב
ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט
המחוזי בת"א-יפו בעמ"ה 1046/99 מיום 18.4.02
שניתנה על ידי כבוד השופטת ברכה אופיר-תום
בשם המערער: עו"ד לאה מרגלית
בשם המשיבים: עו"ד רונן ארויו
פסק-דין
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת ב' אופיר-תום) מיום 18.4.02, לפסול עצמו מלדון בעמ"ה 1046/99.
1. בשנת 1997 הגישו המשיבים, יורשי המנוח אורי מקוב ז"ל, למערער דוחות מתקנים לשנות המס החל משנת 1990-1983, בהם דרשו החזרי מס ששילם המנוח למערער בשנים אלה. את בקשת התיקון ביססו המבקשים על אישור רטרואקטיבי של ועדה רפואית שהתקבל אצלם אותה שנה, ועל-פיו נקבעה למנוח, החל משנת 1983, נכות לצורך קבלת פטור ממס לפי סעיף 9(5) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש], התשכ"א1961- (להלן: הפקודה). המערער סרב לקבל את הדוחות המתקנים לשנים 1988-1983 בטענת התיישנות. כן דחה המערער את בקשת המשיבים להאריך את המועד להגשת השגתם על שומות הנישום לשנים אלה ואת בקשתם לפתוח שומות אלה לפי סעיף 147 לפקודה. בעקבות החלטות המערער הגישו המשיבים עתירה לבג"ץ (בג"ץ 2331/97), אשר הורה בפסק דין שניתן בהסכמה ביום 27.7.98, כי יוארך למשיבים המועד להגשת השגתם על שומות הנישום. ההשגה שהגישו המשיבים למערער ביום 3.8.98, נדחתה על ידו בהחלטה מיום 3.2.99. על החלטה זו הגישו המשיבים ערעור מס הכנסה לבית המשפט המחוזי, במסגרתו ביקשו המשיבים מבית המשפט להורות למערער להחזיר להם את מלוא המס ששולם על ידי אביהם המנוח בתקופה האמורה.
2. לאחר הגשת הערעור, פנו המשיבים לבית המשפט בבקשה כי ידחה את המועד להגשת נימוקי ערעורם עד לאחר מתן הכרעתו של בית המשפט העליון בארבעה ערעורים בהם עלתה לדיון סוגיה דומה ונידונה שאלת אורך התקופה לעבר שבגינה זכאים נישומים להחזרי מס (ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' דניאל שחר וערעורים אחרים). לאחר שניתן פסק הדין על ידי בית משפט זה, בו נקבע כי בהתאם להוראת סעיף 160 לפקודה אין להחזיר מס ששולם ביתר אלא לתקופה של שש שנים לאחור (להלן: הלכת שחר), פנו המשיבים לבית המשפט המחוזי בבקשה כי יורה על קבלת ערעורם על הסף. בבקשה זו טענו המשיבים כי החלטת המשיב בהשגה אינה עונה על דרישת ה"צו" שבסעיף 152(ב) לפקודה, שכן אינה כוללת את חישוב המס או את חישוב ההכנסה החייבת. כן טענו המשיבים, כי החלטת המערער בהשגה אינה ממלאת אחר החלטת בג"צ אשר נפקותה הוא פתיחת השומות שהגיש המנוח ואי תחולת הלכת שחר על עניינם.
3. בית המשפט המחוזי, בהחלטתו מיום 20.3.02, דחה את בקשת המשיבים לקבלת הערעור על הסף, בקובעו כי החלטת המערער בהשגה היא "צו" כמשמעותו בסעיף 152(ב) לפקודה. אשר לטענת המשיבים כי הלכת שחר אינה רלבנטית לגביהם, קבע בית המשפט כי מקומה של סוגיה זו בדיון לגופו של הערעור, שתורו טרם בא. עם זאת, בשולי החלטתו ציין בית המשפט, כי הוא סבור כי אין בעצם מתן הרשות להשיג על החלטת המערער בעניין של פתיחת השומות כדי להחריג את עניינם של המשיבים מתחולת הלכת שחר עליהם, ככל שעניינם זהה לעניינם של הנישומים שנדונו באותם ערעורים, עניין שטעון הוא עדיין הוכחה.
4. בעקבות החלטתו של בית המשפט, הגישו המשיבים ביום 4.4.02 בקשה כי בית המשפט יפסול עצמו מלדון בעניינם. בבקשתם טענו המשיבים כי בהחלטתו הנ"ל גיבש בית המשפט את עמדתו בשאלה המשפטית האם נפקות החלטת בג"ץ להאריך את המועד להגשת ההשגה הינה הפיכת השומות לפתוחות, כטענת המשיבים - שאלה אשר לגביה קבע בית המשפט כי היא שייכת לשלב הדיון המשפטי בערעור גופו. המשיבים טענו כי בהחלטתו הביע בית המשפט את דעתו כי הלכת שחר חלה עליהם, כפי הנראה, כיוון שהרשות להשיג היא בשאלה של פתיחת השומות של השנים הסגורות, ולא כדעת המשיבים, עליה מבוסס כל ערעורם, שבעצם מתן הרשות להגשת ההשגה, נפתחו השומות ופסקו מלהיות סופיות. המערער התנגד לקבלת הבקשה בטענה כי בהחלטתו לא קבע בית המשפט דבר לגבי השומות שבנדון, אם הן פתוחות או סגורות. כל שנאמר הוא כי בהחלטת בג"ץ ניתנה למבקשים הרשות להשיג על החלטת המערער בעניין פתיחת השומות לשנים הסגורות, וכי בית המשפט לא הביע ואף לא עמדה לכאורית בשאלת תחולת הלכת שחר בעניינם של המשיבים. כן טען המערער, כי לכל היותר מדובר בהבעת עמדה בהליך מקדמי, בטרם נשמעו ראיות וטיעוני הצדדים, שאין בה להקים חשש ממשי למשוא פנים, וחזקה על בית המשפט כי ישמע את הצדדים בפתיחות.
5. בית המשפט, בהחלטתו מיום 18.4.02, קיבל את בקשת המשיבים ופסל עצמו מלדון בתיק. בית המשפט קבע כי יש מידה של צדק בטענת המשיבים כי עמדתו בסוגיה המרכזית שבערעור קיבלה ביטוי ברור הן בפסק הדין שניתן על ידו בעמ"ה 169/95 - אחד מפסקי הדין שנדונו בערעור בפני בית המשפט העליון, ואשר תוצאותיו הוא הלכת שחר כאמור, והן בהחלטה נשוא בקשת הפסילה. בית המשפט קבע כי חששם של המשיבים שהדיון בתיק לגופו עלול להסתיים בדרך בה נסתיים התיק הקודם בו דן בית המשפט באותה סוגיה עצמה, אינו חשש מופרך בנסיבות העניין, מה עוד שההלכה בסוגיה זו נפסקה כבר על ידי בית המשפט העליון. פועל יוצא מן האמור, שאכן עלולה להיגרם פגיעה במעמדם של המשיבים מעצם העובדה שבית המשפט הבהיר את עמדתו בפסק דין קודם אותו נתן בסוגיה זו.
6. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. בערעורו טוען המערער כי בית המשפט בהחלטתו נשוא בקשת הפסילה העביר למשיבים מסר ברור, כי הוא פתוח לשמוע את טענותיהם על אף שאינן עולות בקנה אחד עם הלכת שחר. כך, קבע בית המשפט בהחלטתו, כי טענתם של המשיבים כי עניינם שונה מעניינם של נישומים שנדון בהלכת שחר, עדיין טעונה הוכחה. המערער מוסיף וטוען כי הסיטואציה בה מתדיין מבקש לטעון בבית משפט מחוזי כנגד הלכה של בית המשפט העליון תעורר חשש אצל כל מתדיין כי בסופו של דבר תידחה עמדתו, אך זו אינה עילה לפסילת המותב היושב בדין, שאם לא כן לא יימצא מותב שיוכל לשמוע את טענותיו של אותו מתדיין. לטענת המערער, העובדה כי בית המשפט דן בסוגיה משפטית דומה בעבר, אינה יכולה להוות נימוק לפסילתו מלשבת בדין. המשיבים מתנגדים לערעור. המשיבים חוזרים על טענותיהם בבקשת הפסילה ומדגישים כי נסיבות הערעור שהוגש על ידם שונים מאלו שנידונו בהלכת שחר, שכן במסגרת ערעור זה צריכה להיבחן נפקות החלטת בג"ץ בעניינם של המשיבים. כן טוענים המשיבים, כי מדבריו של בית המשפט בהחלטתו בקשת הפסילה, לפיהם הכריע כבר בנושא המרכזי שבערעור, עולה כי בית המשפט סבור כי בעניינם של המשיבים חלה הלכת שחר, ומכאן שהדיון בפניו יהיה משחק מכור. עוד טוענים המשיבים, כי עובדת היות התיק בשלביו המוקדמים מצדיקה אף היא את דחיית הערעור.
7. לאחר שעיינתי בחומר שבפני, נחה דעתי כי דין הערעור להתקבל. אכן, המדובר במקרה של פסילה עצמית, ובעניין זה יש ליתן משקל נכבד לתחושת השופט הסובר כי לא ראוי הוא שידון בתיק. לא הרי צו המורה לשופט, המבקש להמשיך לדון במשפט, להימנע מכך, כהרי צו המורה לשופט להמשיך ולשבת בדין, חרף החלטתו שלא לעשות כן (ע"פ 531/74 ברוך נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(1) 489, 498; ע"א 4160/96 שחר נ' מושונוב (לא פורסם)). עם זאת, להתחשבות זו בעמדת שופט לפסול עצמו יש גבולות. הם נקבעים על-פי אמת המידה הידועה והמקובלת של חשש ממשי למשוא פנים. בסופו של דבר הזכות לשבת במשפט היא גם החובה לעשות כן. שופט אינו חופשי לפסול עצמו, אלא על סמך נתונים אובייקטיביים שיש בהם כדי להצביע על חשש ממשי למשוא פנים. (ראו: ע"פ 5756/95 עדנאן עתאמנה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 2/95 מדינת ישראל נ' זינאתי, פ"ד מט(1) 43, 39; ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' יהודה, פ"ד מה(3) 790). השתחררות בלתי ראויה של השופט מהדיון במשפט פוגעת בהגינות המשפט, באמון הציבור וגוררת אחריה עיוות דין (ע"א 4160/96 הנ"ל, וראו גם ע"א 6679/97 ברז'יק נ' ברז'יק (טרם פורסם); ע"א 2912/99 אלפא בטון בע"מ נ' עודד גולד (טרם פורסם)).
8. במקרה שבפני לא מתקיים חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט, המצדיק אובייקטיבית את פסילת בית המשפט. הטעם המרכזי בגינו החליט בית המשפט לפסול עצמו מלדון בעניינם של המשיבים נעוץ בעובדה כי ערעורם של המשיבים מעלה לדיון סוגיה משפטית אשר נידונה על ידי בית המשפט בפסק דין אחר שניתן על ידו, פסק דין אשר כאמור אושר על ידי בית המשפט העליון במסגרת "הלכת שחר". אכן, נפסק לא אחת, כי אין בעצם העובדה כי שופט יושב לדין בעניין דומה, עובדתית או משפטית, כדי להביא לפסילתו (ראו: ע"א 2406/98 מסגרית קינג נ' מדינת ישראל - מנהל מע"מ גבעתיים (לא פורסם); ע"א 6812/98 בי. ג'י. אסיסטנס נ' פרונד (לא פורסם)). מסקנה זו מתחייבת מן המציאות, בה ייתכנו מקרים בהם יביע שופט את דעתו השיפוטית באשר לסוגיה המתעוררת בפניו, תהא זו עמדה באשר לפירושו של חוק, תהא זו עמדה באשר לפרשנותו של חוזה. מקרים אלה ודומים להם הם דבר שבשיגרה. עצם הדיון בסוגיה משפטית דומה אין בו כשלעצמו כדי להעמיד חשש ממשי למשוא פנים (ראו: ע"ב 1/88 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות, פ"ד מב(4) 177, 182). עמדתו של בית המשפט בשאלה המשפטית שעניינה אורך התקופה לעבר שבגינה זכאים נישומים להחזרי מס ששילמו ביתר - שאלה אשר נידונה והוכרעה בפסק דינו של בית המשפט העליון - אינה קשורה למשיבים או לממצאים שבעובדה. ממילא, אין היא - ולא יכולה להיות - עילה לפסילתו של בית המשפט. קל וחומר מששאלה זו הוכרעה בפסק דינו של בית המשפט העליון.
9. אשר לטענת המשיבים, כי מהחלטתו של בית המשפט בבקשה לקבלת הערעור על הסף עולה כי בית המשפט גיבש את עמדתו בשאלת נפקות החלטתו של בג"ץ ותחולת הלכת שחר בעניינם של המשיבים - היא השאלה העומדת בבסיס הערעור שהגישו המשיבים, הרי שאין בידי לקבל טענה זו. לא אחת נפסק, כי עצם הבעת עמדה או דעה בהליך קודם, אינה מקימה כשלעצמה חשש ממשי למשוא פנים. כך, בהליכי ביניים ובבקשות לסעדים זמניים (ראו: ע"א 6447/96 אחים שרבט נ' משרד הבינוי והשיכון (טרם פורסם)). כך, גם מקום בו נדונה שאלה משפטית דומה (ראו: ע"ב 1/88 ניימן נ' יו"ר ועדת הבחירות המרכזית, פ"ד מב(4) 177, 182). כך גם, מקום בו מוחזר תיק לדיון בפני שופט, לאחר התערבותה של ערכאת הערעור (ראו: ע"פ 75/98 עציון נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). יש להוסיף ולהראות כי מאותה החלטה מוקדמת, או מנסיבות אחרות עולה גם חשש ממשי למשוא פנים במובן זה, שדעתו של היושב בדין "ננעלה", כך שניתן לראות בהליך כולו כ"משחק מכור" (ראו: בג"ץ 2148/94 גלברט נ' יו"ר ועדת החקירה, פ"ד מח(3) 573, 605). הדגש הינו, על כן, לא רק בהליך הדיוני, במסגרתו נתגבשה דעה כזו או אחרת (אם בבקשה לסעד זמני; בערעור; בהליך קודם באותו עניין וכיוצא בזה), אלא בשאלה המהותית, והיא קיומו של חשש ממשי למשוא פנים לגוף העניין. במובן זה יכולה להיות, בין היתר, חשיבות לשאלה אם נשמעו ראיות אם לאו (ראו: ע"א 1016/97 פייקוב נ' פייקוב (טרם פורסם); ואם נשמעו טיעונים אם לאו. אין לקבוע רשימה סגורה של מקרים ועילות בעניין זה. כל מקרה לגופו, כל אירוע ונסיבותיו (ע"א 1335/99 ש.ח. שוקי שיווק ועבודות בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם)). עיון בחומר שבפני מוביל למסקנה כי אין בדבריו של בית המשפט בהחלטתו כדי להצביע על כי גיבש דעתו בסוגיה העומדת לדיון. בית המשפט לא דן בהחלטתו בשאלה של תחולת הלכת שחר על המשיבים וקבע כי שאלה זו תוכרע במסגרת הדיון בערעור גופו. אכן, בית המשפט ציין בהחלטתו כי הוא סבור כי אין בעצם מתן הרשות למשיבים להשיג על החלטות המערער, כדי להחריג את עניינם מתחולת הילכת שחר עליהם. עם זאת, בית המשפט סייג את דבריו וציין כי דברים אלו נכונים ככל שעניינם של המשיבים זהה לעניינם של המערערים שנדונו במסגרת פסק הדין בעניין שחר - עניין שטעון עדיין הוכחה. בנסיבות אלו, משבית המשפט הביע עמדה מסויגת בעניין תחולתה של הלכת שחר, וזאת בטרם נשמעו ראיות וטיעוני הצדדים, אין לראות בדבריו אלא הבעת עמדה לכאורית שאין בה משום הבעת עמדה לגופו של עניין, ואשר אין בה כדי להקים חשש ממשי למשוא פנים.
10. כך גם לא מצאתי כי מהחלטתו של בית המשפט בבקשת הפסילה עולה כי בית המשפט גיבש את דעתו בשאלת תחולתה של הלכת שחר על עניינם של המשיבים. בית המשפט, בהחלטתו בבקשת הפסילה, לא חיווה דעתו בשאלה זו, אלא קבע כי עמדתו בסוגיה שעמדה לדיון בהלכת שחר, קבלה ביטוי ברור בפסק דין קודם שלו. אין בדברים האמורים כדי להוביל מסקנה כי בית המשפט לא יהיה פתוח לשמיעת טענות המשיבים כי הנסיבות בעניינם שונות מאלו שנידונו בעניין הלכת שחר, וזאת נוכח החלטת בג"ץ לפיה הוארך המועד להגשת השגה על השומות.
מטעמים אלה, הערעור מתקבל. התיק יוחזר לכב' השופטת ב' אופיר-תום להמשך הדיון.
ניתן היום, כ"ז באייר התשס"ב (9.5.2002).
ה נ ש י א
_________________
העתק מתאים למקור 02037120.A01 /דז/
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות: pniot@supreme.court.gov.il
לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il