ע"א 3485/01 — חיים מירז נ. אסתר מירז

החלטה בתיק ע"א 3485/01 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 3485/01 בפני: כבוד השופט א' מצא כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט ס' ג'ובראן המערער: חיים מירז נ ג ד המשיבה: אסתר מירז ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 6.3.01 בת"א 886/91 שניתן על-ידי כבוד השופט ש' וסרקרוג תאריך הישיבה: ז' בניסן תשס"ד (29.3.04) בשם המערער: עו"ד ז' רוזנבלום בשם המשיבה: עו"ד א' מ' שילה, עו"ד ע' שמואלי פסק-דין השופט א' מצא: המערער והמשיבה נישאו בראשית שנת 1974. ביוני 1991 נפרדו ובשלהי שנת 1999 התגרשו. בתובענה שהגישה נגד המערער, סמוך לאחר פרידתה ממנו בשנת 1991, עתרה המשיבה לפירוק שיתופם בנכסים. שוב אין חולקין כי במועד הגשתה הייתה התובענה מוקדמת ועתירתה מוטעית: על המערער והמשיבה חל חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973, ומכאן שמשטר ההפרדה הרכושית - המבוסס על הילכת השיתוף בנכסים בין בני זוג - לא חל עליהם (ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529). משלא כרתו הסכם ממון, כפופים היו להסדר איזון המשאבים שהמועד הרגיל לעריכתו הוא מועד פקיעת הנישואים. בכתב-הגנתו אכן השיג המערער על סמכות בית-המשפט להיעתר לתובענה במתכונת בה הוגשה, אך משלא ביקש לסלק את התובענה על הסף, נותרה זו תלויה ועומדת לפני בית-המשפט במשך כשמונה שנים והגיעה לבירור לגופה רק לאחר שבני הזוג התגרשו. בנסיבות אלו נדרשה השופטת המלומדת לבירור המחלוקת הרכושית בין הצדדים על-פי המיתווה הקבוע בחוק יחסי ממון בין בני זוג. משהסכימו הצדדים, כי לצורך התביעה ייראה מועד פרידתם (יוני 1991) כסוף תקופת שיתופם בנכסים, קבע בית-המשפט (בהתאם לסעיף 8(4) לחוק) כי איזון משאביהם ייערך למועד פרידתם. לנוכח מחלוקת חלקית על מהות הנכסים המשותפים, ועל שווי הנכסים שיש להביאם בחשבון במסגרת איזון משאביהם, מינה בית-המשפט - בהסכמת הצדדים - רואה-חשבון אשר בדק את שווי הנכסים למועד הקובע והגיש לבית-המשפט חוות-דעת מומחה. בהסתמך על חוות-דעת זו, ועל יתר הראיות והטענות שבאו לפניה, קבעה השופטת המלומדת, כי לסילוק מלא וסופי של יתרת חובו למשיבה בהתאם לאיזון המשאבים ביניהם - למעט רישום שיעבוד מסוג כלשהו (אם אכן קיים) על דירת אימה של המשיבה - על המערער לשלם למשיבה סך של 1,725,593.80 ₪, כשוויו במועד מתן פסק-הדין. בנוסף לסכום זה חויב המערער לשלם למשיבה את הוצאות המשפט ושכר-טרחת עורך-דין בסך 40,000 ₪. כן נקבע בפסק-הדין, כי על המערער לשלם למשיבה את הסכומים שבהם חויב תוך 30 ימים ממועד מתן פסק-הדין, וכי אם לא יעשה כן יתווספו לסכומי החיוב הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד מתן פסק-הדין ועד לביצוע התשלום המלא. בערעורו על פסק-הדין חזר בא-כוח המערער וטען לפנינו, כי במתכונת בה הוגשה לא הייתה תביעת המשיבה ראויה להתקבל. תובענת המשיבה, כזכור, הייתה לפירוק השיתוף. סעד זה לא הייתה זכאית לקבל, ואילו את הסעד שהוענק לה בפסק-דין - איזון משאבים - כלל לא תבעה. המערער לא חלק, כי משנוכחה השופטת שבני הזוג התגרשו צדקה בקביעתה כי ההסדר הראוי להם הוא איזון משאבים. עם זאת טען, שכל עוד לא ביקשה המשיבה רשות לתקן את תביעתה, ואף השופטת מיוזמתה לא הורתה על כך, לא הייתה השופטת רשאית להעניק למשיבה סעד שכלל לא נתבקש במסגרת התובענה. כן טען, כי השופטת שגתה באמצה את יום הפירוד בין בני הזוג, ולא את יום פקיעת נישואיהם, כמועד הקובע לאיזון משאביהם. טענות אלו אין בידי לקבלן. מעיון בקורות ההליך, כפי שנסקרו בפסק-דינה של הערכאה הראשונה, עולה בבירור, כי משהגיעה התובענה לבירור לאחר גירושי בני הזוג, לא חלק המערער (ככל שבעצמו אף טען מלכתחילה) כי הדרך הנאותה להכרעה במחלוקת הרכושית שבינו לבין המשיבה היא באיזון משאביהם. בכך הסכים להרחבת היריעה שהותוותה בכתבי הטענות ומהסכמה זו שוב אין הוא רשאי לסגת. כן הוברר, כי המערער הסכים במפורש לכך שהמועד בו הגיע שיתופו בנכסים עם המשיבה לקיצו, הוא מועד פרידתם. אין תימה שלנוכח הסכמה זו קבעה השופטת, כי את איזון המשאבים בין הצדדים יש לערוך ביחס לנכסים שהיו להם במועד פרידתם. קביעתו של מועד זה, כחריג לכלל הרגיל שלפיו המועד הקובע לאיזון המשאבים הוא יום פקיעת הנישואים, הייתה בגדר סמכותו של בית-המשפט לפי סעיף 8(4) לחוק, שנועד להתאים את הדוקטרינה הכללית לנסיבותיהם של מקרים מיוחדים (ע"א 1229/90 חנוך נ' חנוך, פ"ד מה(5) 584, 587). בפרשתנו אכן התקיימו נסיבות שהצדיקו סטייה מן הכלל הרגיל. הלוא מאז הפירוד בין בני הזוג ועד לפקיעת נישואיהם חלפו כשמונה שנים תמימות, והיה זה אך מן המידה לקבוע כי איזון המשאבים ייערך ליום פירודם; כך שנכסים שהועברו על-ידי מי מהם לאחר מועד זה יובאו בחשבון, ואילו נכסים שנרכשו על-ידי מי מהם לאחר מועד זה לא יובאו בחשבון (השוו: דברי השופט טל בפרשת יעקובי הנ"ל, בעמ' 588). זאת ועוד: הסכמת המערער להרחבת היריעה באה לידי ביטוי גם בהסכמתו למינוי המומחה, עליו הטיל בית-המשפט לערוך חוות-דעת, וכן להנחיות למומחה שכלל בית-המשפט בהחלטתו. זולת טענותיו האמורות, שעליהן התעכב גם בטיעונו המשלים על-פה, העלה בא-כוח המערער בסיכומי-טענותיו שבכתב שורה של השגות גם על צדקת הכרעתו של בית-המשפט המחוזי בגופה של המחלוקת החשבונאית. אף השגות אלו דינן להידחות. השופטת המלומדת נדרשה בפסק-דינה למחלוקת החשבונאית לפרטיה, קבעה ממצאים עובדתיים והעלתה מהם את המסקנות שעליהן ביססה את הכרעתה. ממצאי פסק-הדין מעוגנים היטב בתשתית העובדתית שהונחה לפני הערכאה הראשונה וטיעוני המערער לא שכנעוני כי השופטת שגתה במסקנות שהעלתה מהם. הייתי דוחה את הערעור ומחייב את המערער לשלם למשיבה שכר-טרחת עורך-דין בסך 25,000 ₪. ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' מצא. ניתן היום, כ"ג בניסן תשס"ד (14.4.04). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 01034850_F11.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il /עכ..