פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
ע"א 3012/23
לפני:
כבוד השופט י' עמית
כבוד השופטת י' וילנר
כבוד השופטת ג' כנפי שטייניץ
המערער:
פלוני
נ ג ד
המשיבים:
1. פלוני
2. קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים
3. פלוני
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 20.2.2023 בת"א 16356-06-17 אשר ניתן על ידי כבוד השופט י' כהן
תאריך הישיבה:
ט"ז באדר ב התשפ"ד (26.3.2024)
בשם המערער:
עו"ד מוחמד לוטפי; עו"ד עאמר ח'ובזאן
בשם המשיב 1:
בשם המשיבה 2:
בשם המשיב 3:
עו"ד רנין דיבסי
עו"ד אלון בלגה
עו"ד אנר דדשב
פסק-דין
הערעור שלפנינו נסב על פסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופט י' כהן) בת"א 16356-06-17 מיום 20.2.2023.
1. המערער, יליד 4.8.1992, תושב עזה, הגיש תביעה לבית המשפט המחוזי לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: החוק), לאחר שנפגע כנוסע בתאונת דרכים שאירעה בישראל בתאריך 8.1.2016. מאחר שבעת התאונה לא היה לכלי הרכב שבו נסע המערער "ביטוח חובה" לפי פקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970, הוגשה התביעה נגד הנהג ונגד המשיבה 2, "קרנית", הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים (להלן: קרנית). בעקבות התאונה, נאלצו הרופאים לכרות את רגלו הימנית של המערער מעל לברך, ומומחה מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי העמיד את נכותו המשוקללת של המערער בתחום זה על 83%.
2. עוד קודם לתאונה, סבל המערער ממצב רפואי מורכב עקב מחלת ההמופיליה בדרגה הקשה ביותר. בשל מצבו זה המערער סבל מדימומים פנימיים שונים. כך, בגיל 12 שנים התעוור בעינו השמאלית לאחר שסבל מדימום בעין שמאל כתוצאה ממכה; ועל פי חוות דעתה של פרופ' ספקטור, המומחית מטעם בית המשפט, הוא סובל מנזקים קשים למפרקי הירכיים ("הרס מאוד בולט של המפרקים"), ברך ימין, מרפק ימין והכתפיים. בית משפט קמא עמד על כך שהמערער נעדר השכלה, ועל רקע מחלת ההמופיליה, בעבודת כפיים, כל פגיעה קטנה הייתה עלולה להעמיד אותו בסיכון גדול. משכך, ובהעדר ראיה כי עבד קודם לתאונה, העריך בית המשפט קמא את נכותו התפקודית של המערער לפני התאונה ב-100% והעמיד את תוחלת חייו על 64 שנים.
3. על רקע נתונים אלה, נפסקו למערער הסכומים הבאים בראשי הנזק הבאים: בגין הפסדי השתכרות לעבר ולעתיד לא נפסק דבר; בגין החלפת רגל תותבת מדי מספר שנים – 333,523 ₪; עזרת צד ג' בעבר – 85,000 ₪; עזרת צד ג' בעתיד לפי 200 ₪ לשבוע – 169,000 ₪; ציוד ואביזרים שונים – 53,153 ₪; ניידות – 116,820 ₪; התאמת דיור – 80,000 ₪; ביגוד (עבור שלושה זוגות מכנסיים בעלי שרוולים רחבים, שייתפרו על ידי חיט, על פי מידותיה של הרגל התותבת) – 116,820 ₪.
4. הערעור נסב על מיעוט הפיצוי בראשי הנזק השונים כמו ניידות והתאמת דיור, ועל כך שההיוון נעשה לפי 5%. לטענת המערער, היה מקום לפסוק פיצוי בראש הנזק של הפסד השתכרות לעבר ולעתיד, לאחר שהמומחית מטעם בית המשפט אישרה כי לפני התאונה יכול היה המערער לעבוד בישיבה ובעבודות שאינן מצריכות כוח פיזי, כמו קופאי בסופר וכי היה עצמאי בתפקודו היום-יומי. עוד נטען כי הסכום שנפסק בראש הנזק של עזרת צד ג' הוא נמוך באשר לשיטתו היה מקום לפסוק לזכות המערער הסך של 8,500 ₪ לחודש.
5. לאחר שנערך דיון מקדמי בפניי, מצאנו לדון בערעור בהתאם לתקנה 138(א)(3) ו-(5) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 ולהכריע בו על יסוד החומר שלפנינו. אקדים ואומר כי אני סבור שדין הערעור להידחות.
הפיצוי שנפסק למערער נחזה ממעוף הציפור כפיצוי נמוך החורג מהמקובל. אלא שבמקרה דנן יש שלושה גורמים שמביאים לסכום הנמוך והם:
א. ההיוון – ההיוון נעשה לפי 5% לאור ההלכה כי חישוב סכום הפיצויים נעשה לפי דין מקום מושבו של הנפגע, והיוון בשיעור של 5% המקובל בשטחי הרשות הפלסטינית לעומת היוון בשיעור של 3% כמקובל במקומותינו, אכן מביא לפער של מאות אלפי ₪ בפיצוי שנפסק לזכות המערער בהשוואה לניזוקים שמקום מושבם בישראל (ע"א 4258/20 פלונית נ' פלוני, פסקאות 6-5 והאסמכתאות שם (25.2.2020) (להלן: עניין פלוני)).
ב. העלויות השונות לצורך חישוב ראשי הנזק השונים, נקבעות על פי העלויות הריאליות במקום מושבו של הנפגע, ומן המפורסמות הוא שקיים שוני בין העלויות במדינת ישראל לבין אלו שברצועת עזה (עניין פלוני, פסקה 5).
ג. לקביעתו של בית משפט קמא לפיה למערער לא היה כושר השתכרות בשל מחלתו הקשה ומצבו הרפואי המורכב קודם התאונה, יש השלכה על גובה הפיצוי, בהינתן שמדובר בראש נזק "כבד" כשלעצמו. המערער יצא חוצץ כנגד קביעה זו של בית המשפט, אך בהינתן שלא עלה בידי המערער להוכיח כי עבד עובר למועד התאונה ובהינתן שלא יכול היה לעבוד בעבודת כפיים לנוכח מצבו קודם לתאונה – איני רואה להתערב במסקנת בית משפט קמא לגבי הנכות התפקודית עובר לתאונה. זאת, בהיקש להלכה לפיה קביעת הנכות התפקודית בעקבות התאונה מצויה בליבת שיקול דעתה של הערכאה הדיונית (ע"א 9703/10 סאמר נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פסקה 5 (12.6.2011); ע"א 4767/13 המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ. נתן, פסקה 11 (26.11.2013)).
6. ככל שהיה מקום להוסיף לסכום שנפסק לזכות המערער, דומה כי סכום זה היה "מתקזז" אל מול הפיצוי ביתר שנפסק לזכותו ברכיב של ביגוד. כשלעצמי לא זכור לי ראש נזק של תפירת מכנסיים במקרים של קטיעת גף תחתונה, בוודאי לא בסכום שנפסק, סכום גבוה על פניו גם במונחים של עלויות בישראל. מכל מקום, אין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בתיקים מעין אלה בסכומים זניחים ביחס לפיצוי הכולל, אם כלפי מטה אם כלפי מעלה.
7. סוף דבר שהערעור נדחה, ולנוכח נסיבותיו של המערער, אין צו להוצאות.
ניתן היום, כ"ב באדר ב התשפ"ד (1.4.2024).
ש ו פ ט
ש ו פ ט ת
ש ו פ ט ת
23030120_E05.docx גק
מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il