פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
ע"א 2316/24
לפני:
כבוד ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן
המערערים:
1. נחמיה פרומר
2. מרים פרומר
נ ג ד
המשיבים:
1. ישראל תורג'מן
2. שירה תורג'מן
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא א' דראל) בע"א 34610-06-23 מיום 18.3.2024
בשם המערערים:
בעצמם
פסק-דין
לפניי ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא א' דראל) מיום 18.3.2024 בע"א (מחוזי י-ם) 34610-06-23 שלא לפסול את עצמו מלדון בעניינם של המערערים.
בשנת 2018 המערערים והמשיבים התקשרו בחוזה, שבו נקבע, בין היתר, כי המערערים ימכרו דירה שהייתה בבעלותם למשיבים; כמו כן, חתמו הצדדים על חוזה נוסף שבו הוסכם שהמערערים ישכרו את הדירה מהמשיבים למשך שלוש שנים בתמורה לתשלום דמי שכירות (להלן: חוזה המכר וחוזה השכירות בהתאמה; וביחד: החוזים). על רקע סכסוכים שהתגלעו ביחס לקיום החוזים, התנהלו מספר הליכים בין הצדדים. במוקד הערעור שלפניי תביעה כספית שהגישו המשיבים, שבגדרה העלו טענות שונות שלפיהן המערערים הפרו הן את חוזה המכר, הן את חוזה השכירות. בחודש יוני 2023 בית משפט השלום בירושלים (כב' השופט ד' מ' דמביץ) קיבל את התביעה באופן חלקי. בית המשפט דחה את הטענות שעניינן הפרת חוזה המכר, קיבל חלקית את הטענות שעניינן הפרת חוזה השכירות, וחייב את המערערים בתשלום 155,400 ש"ח. על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים, הן על ידי המערערים, הן על ידי המשיבים. ביום 24.12.2023 דחה בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' סגן הנשיא א' דראל, והשופטים ע' זינגר ופ' נויברט) את ערעורם של המערערים, וקיבל באופן חלקי את ערעור המשיבים (להלן: פסק הדין).
לשלמות התמונה יצוין כי ביום 28.12.2023 הגישו המערערים תלונה לנציב תלונות הציבור על שופטים, במסגרתה הלינו, בעיקרם של דברים, על כך שבית המשפט המחוזי דן בערעור המשיבים חרף העובדה, לטענת המערערים, כי המשיבים לא הפקידו ערובה כנדרש. בנוסף נטען כי בית המשפט דחה את ערעורם של המערערים מבלי שהמשיבים הגישו תגובה כנדרש. ביום 7.3.2024 נדחתה התלונה. בנוסף לאמור, המערערים הגישו בקשת רשות ערעור על פסק הדין לבית משפט זה אשר נדחתה ביום 18.2.2024 (רע"א 9239/23 פרומר נ' תורג'מן (18.2.2024)).
ביום 18.3.2024, בחלוף ארבעה חודשים ממתן פסק הדין, הגישו המערערים בקשה לפסילת המותב, ולצדה גם בקשה לביטול פסק הדין. המערערים טענו, בעיקרם של דברים, כי החלטות המותב בבקשות שונות שהגישו ניתנו באופן תמציתי. עוד נטען כי התלונה שהוגשה לנציב תלונות הציבור על שופטים התבררה במשך שלושה חודשים, וכי הדבר מלמד כי "יחסו של בית המשפט למערערים לא היה ראוי בלשון המעטה" (בקשת הפסלות, בעמ' 3). בנוסף, המערערים טענו כי בפסק הדין נפלו 4 טעויות סופר שמלמדות על הטיית המותב נגד המערערים. לשיטת המערערים, המותב נדרש לטענות המשיבים אף שלא הגישו תגובה לערעור כנדרש, כאשר בית המשפט כלל לא דן בטענת המערערים בהקשר זה, ואף בכך יש להצדיק את פסילתו. לדברי המערערים, מהאמור עולה כי המותב התנהל בעוינות כלפיהם.
ביום 18.3.2024 דחה בית המשפט המחוזי (כב' סגן הנשיא א' דראל) את בקשת הפסלות, בקבעו כי בית המשפט סיים את מלאכתו בהליך עם מתן פסק הדין.
מכאן הערעור שלפניי אשר במסגרתו חוזרים המערערים על טענותיהם בבקשת הפסלות. המערערים מוסיפים וטוענים כי המותב דחה את בקשת הפסלות מבלי שהובאה הנמקה כלשהי.
לאחר שעיינתי בערעור על נספחיו, באתי לכלל מסקנה כי דינו להידחות. כפי שנפסק לא אחת בעבר, הליכי פסלות הם הליכים צופים פני עתיד, שמטרתם לבחון האם המותב יכול להמשיך לשבת בדין או שמא יש להעביר את ההליך למותב אחר (ע"א 5901/23 פלוני נ' פלונית, פסקה 5 (13.11.2023) (להלן: עניין פלוני); ע"א 7098/22 קליין נ' נטוביץ, פסקה 6 (24.7.2023) (להלן: עניין קליין); ע"א 2799/23 פלונית נ' פלוני, פסקה 8 (7.5.2023)). כאמור לעיל, הערעור דנן הוגש לאחר מתן פסק הדין ואף לאחר שבקשת רשות הערעור שהוגשה על פסק הדין נדחתה. בנסיבות אלו, אין עוד מקום לברר את טענת הפסלות (עניין פלוני, פסקה 5; עניין קליין, פסקה 6; ע"א 5254/23 ארד נ' אזולאי, פסקה 10 (19.7.2023)).
הערעור נדחה אפוא. משלא התבקשה תשובה, אין צו להוצאות.
ניתנה היום, י"ג בניסן התשפ"ד (21.4.2024).
מ"מ הנשיא
_________________________
24023160_M02.docx עב
מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il