פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 2123/00
וערעור שכנגד
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופט י' אנגלרד
כבוד השופט א' א' לוי
המערערים: 1. הועדה המקומית לתכנון ובניה רמת גן
2. עיריית רמת גן
נגד
המשיבים: 1. ורדה בורשטיין
2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה תל אביב
ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי
בתל-אביב-יפו מיום 16.2.00 בע"מ 1031/98
שניתן על ידי כבוד הנשיא א' גורן
תאריך הישיבה: א' ניסן תשס"א (25.3.2001)
בשם המערערים: עו"ד זאב הרטבי, עו"ד רונן רייכלין
בשם המשיב 1: עו"ד יורם תובל, עו"ד יקיר קול
בשם המשיב 2: עו"ד ציון אילוז
פסק-דין
1. אנו סבורים שבית המשפט המחוזי שגה כאשר החליט בגדר התובענה המנהלית של המשיבה הראשונה (להלן - התובענה המינהלית) כי יש להפקיע את המקרקעין שבמחלוקת, המשמשים זה עידן ועידנים כדרך ציבורית (ובכך קבל חלקית את עתירת המשיבה) ובעת ובעונה אחת גם החליט לעכב את תשלום פיצויי ההפקעה עד לאחר ההכרעה בה"פ 200350/98 (התביעה הקניינית); שאם יתברר שלמשיבה אין זכויות, מה טעם בהפקעה? יכול והנשיא המלומד בקש בפסק דינו לקצר את הדרך לפני המשיבה, שהיא אשה רבת שנים על יסוד זכויותיה הרשומות בנכס, למקרה שיקבע בתביעה הקניינית שיש בידה זכויות; אך כמו שקורה לעיתים אין קיצור הדרך עומד במצוות החוק. עם זאת אין אנו סבורים שיש מקום לדחות את התובענה המנהלית אלא מוטב שהיא תישאר תלויה ועומדת. ממילא יש לדחות כמיותר את הערעור שכנגד שהוגש ככל שהוא מתייחס לעיכוב הביצוע של תשלום פיצויי ההפקעה.
2. ביום 14.4.97 החליטה הועדה המחוזית לתכנון ולבניה בתל-אביב (היא המשיבה מס' 2) שיש להפקיע את הנכס אך לדחות את ביצוע ההפקעה לתקופה של שנה על מנת לאפשר לועדה המקומית לעתור לבית המשפט המוסמך על מנת שיכריע בטענות הקנייניות. היא לא עשתה כן תוך המועד שנקצב לה אך הגישה את התובענה הקניינית באיחור (ביום 29.6.98). ביום 15.6.98 החליטה הועדה המחוזית לשנות את החלטתה הקודמת ולדחות את המועד בו תחוייב הועדה המקומית לבצע את ההפקעה "לפרק זמן של שנתיים מהיום או עד לקבלת הכרעה עניינית בתיק המתייחס לשאלה הקניינית ... הקצר בין השניים. בתום מועד זה תחזור הועדה המחוזית ותדון אם יש מקום להורות לועדה המקומית על הפקעה ..." (להלן - ההחלטה המאוחרת).
המשיבה הראשונה עתרה בעתירה מנהלית לביטול ההחלטה המאוחרת. בית המשפט המחוזי דן בצוותא חדא בעתירה המינהלית של המשיבה הראשונה לצוות על המערערת להפקיע את המקרקעין ובעתירתה לביטול ההחלטה המאוחרת. בית המשפט החליט לדחות את העתירה לביטול ההחלטה המאוחרת; לענין זה הגישה המשיבה ערעור שכנגד.
3. נטענו לפנינו טענות סף כנגד הערעור שכנגד שעל פניהן אינן נטולות ממש: שאינו דן בנשוא הערעור העיקרי ועל כן היה צורך בהגשת ערעור נפרד וגם שהוא הוגש באיחור; אין לנו צורך לדון בטענות אלה הואיל ולגופו של ענין מקובלים עלינו לענין זה שיקוליו של בית המשפט המחוזי; לא זו אף זאת: אף המועד של שנתיים שנזכר בהחלטה המאוחרת כבר חלף ביום 15.6.00, לאחר פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ולפיכך רשאית המשיבה הראשונה לחזור ולפנות לועדה המחוזית ולדרוש ממנה לדון בשאלה אם יש מקום להורות לועדה המקומית על הפקעה.
4. אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ומורים שהתובענה המנהלית הראשונה של המערערת תישאר תלויה ועומדת עד להתפתחויות נוספות בתובענה הקניינית או בהחלטות הועדה המחוזית. אנו דוחים את הערעור שכנגד.
בנסיבות הענין לא ראינו לעשות צו להוצאות.
אנו מורים לשלוח עותקים מפסק דיננו לכל בעלי הדין.
ניתן היום, א' ניסן תשס"א (25.3.2001).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
00021230.B02