פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 1449/18
לפני:
כבוד השופט ע' פוגלמן
כבוד השופט נ' סולברג
כבוד השופט ד' מינץ
המערער:
יהודה לוי
נ ג ד
המשיבים:
1. כונס הנכסים הרשמי
2. עו"ד אלון וולך
3. בנק דיסקונט
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת י' קראי-גירון) בפש"ר 805/07 מיום 18.1.2018
תאריך הישיבה:
ד' בטבת התש"ף
(1.1.2020)
בשם המערער:
עו"ד מאיה עמרם
בשם המשיב 1:
עו"ד שרית ליפשיץ גריידי
בשם המשיב 2:
בעצמו
בשם המשיב 3:
עו"ד יוסף ברינט
פסק-דין
השופט ע' פוגלמן:
ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (כב' השופטת י' קראי-גירון) להיעתר לבקשה 85 שהוגשה מטעם הנאמן על נכסי המערער, בה התבקש בית המשפט לבטל את צו ההפטר שניתן למערער, ולבקשה 86 לתשלום שכר מבוקש על ידי כונס הנכסים והנאמן (להלן: בעלי תפקיד). בנוסף, נדחו בקשות המערער להמציא לו את פרוטוקול חקירת בנו משנת 2009 (בקשה מספר 92) ולחייב את הנושה המובטח (להלן: הבנק) להמציא מסמכים המאשרים כי המערער שילם את החוב לבנק בשנים 1999-1996 (בקשות 93 ו-95).
ביום 1.5.2014 הוענק למערער צו הפטר לאחר שהסכים להעביר את מלוא זכויותיו בנכסי מקרקעין לקופת הכינוס, ככל שיימצאו זכויות שכאלה. באותו דיון הסכים המערער במפורש למימוש זכויותיו בבית הנמצא בפרדס חנה (להלן: הנכס), והצהיר כי לא גבה עבורו דמי שכירות ממועד צו הכינוס. בהחלטה מיום 17.8.2014 התיר בית המשפט המחוזי לבנק להמשיך בהליכים למימוש הזכויות בנכס, וזאת בהסתמך על תגובת המערער כי הוא אינו מתנגד לכך וכי אין לו זכויות בנכס.
ביום 27.10.2014 הגישה בת הזוג של המערער (להלן: בת הזוג) תביעה למתן פסק דין הצהרתי כי הזכויות בנכס שייכות לה, ויש לרשום זאת ב"עמידר" (להלן: תביעת בת הזוג). תביעתה של בת הזוג אוחדה עם הליך חדלות הפירעון. אגב ניהול ההליך נשמעו ראיות הרלוונטיות להתנהלות המערער ולתקפות הצהרותיו בהליך חדלות הפירעון, אשר שימשו בסיס למתן צו ההפטר. נטען כי במהלך התביעה התברר שהמערער גבה דמי שכירות בגין שימוש בנכס, פעל למנוע את מימוש זכויותיו בנכס והסתיר זכויות שהיו לו בנכסים אחרים. תביעת בת הזוג נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי (ת"א (מחוזי חי') 43180-10-14 שרעבי נ' לוי (30.1.2017)), וערעור על פסק הדין נדחה בבית משפט זה (ע"א 2252/17 שרעבי נ' לוי (24.6.2019)) לאחר שניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי בתביעת בת הזוג, הגישו בעלי התפקיד את בקשה 85 לביטול צו ההפטר.
בהחלטת בית המשפט המחוזי צוין כי המערער לא התייחס בתגובתו לבקשה 86 העוסקת בתשלום שכר לבעלי התפקיד, ומשכך יש להיעתר לבקשה. עוד עמד בית המשפט על כך שהמערער הודה כי גבה דמי שכירות בעבור השימוש בנכס בעודו מצוי בהליכי חדלות פירעון, ועל כך שלטענת המערער הדבר נעשה על פי הרשאה שקיבל מבנו, שהוא לטענתו של המערער בעל זכויות בנכס. אולם, נקבע כי הצהרה זו עומדת בניגוד להצהרת המערער בתביעת בת הזוג, בה טען כי בת הזוג היא בעלת הזכויות בנכס.
בית המשפט החליט לקבל את בקשה 85 לביטול צו ההפטר מבלי שראה צורך לדון בטענות המערער בנוגע לחוב הנתבע על ידי הבנק. בהחלטה נקבע כי די בהודאת המערער כי גבה דמי שכירות כדי להצדיק מסקנה זו, שכן בהחלטת ההפטר צוין מפורשות כי ככל שיתברר שנגבו דמי שכירות כאמור, רשאי יהיה הנאמן להגיש בקשה לביטול צו ההפטר. בית המשפט קיבל את טענת הנאמן כי צו ההפטר ניתן על בסיס מידע מטעה שמסר המערער, ולכן הורה על ביטולו.
בהחלטה נדחתה בקשה 92 שהגיש המערער שעניינה בקשה להורות לנאמן להמציא למערער את פרוטוקול חקירת בנו בפני הנאמן בשנת 2009, וזאת לאחר שהנאמן הצהיר כי אין בידיו פרוטוקול זה. בית המשפט עמד על כך שבנו של המערער העיד בהליך, וכי לא ברורה הרלוונטיות של הפרוטוקול המבוקש להליך פשיטת הרגל דנן. באשר לבקשות 93 ו-95 נקבע כי המערער "אינו ממציא ולא בדל ראיה שתתמוך בטענתו כי פרע חוב זה", וכי הוא אינו מבהיר כיצד טיעוניו בהקשר זה עולים בקנה אחד עם הצהרותיו בתביעת בת הזוג. עוד צוין כי טענות המערער נגד מימוש זכויותיו בנכס נוגדות את הצהרותיו בעבר כי אין לו זכויות בו.
המערער תקף את פסק הדין בחזית רחבה. נטען בין היתר כי אין לו זכויות בנכס וכי דמי השכירות לא נגבו לכיסו אלא לטובת בעלי זכויות אחרים בנכס, בהתאם להרשאה שניתנה לו על ידי בנו. עוד נטען כי לא היה מקום לדחות את בקשה 92, שכן מדובר בחומר ראייתי הכרחי לשם הכרעה בבקשה לביטול צו ההפטר. המערער הלין בנוסף על ההחלטה לדחות את בקשות 93 ו-95, וטען שלא קיבל את יומו להוכיח כי שילם את מלוא הכספים לבנק. הצדדים האחרים להליך טענו כי אין עילה להתערב בפסק דינו המנומק של בית המשפט המחוזי.
נזכיר בנוסף כי הן המערער, הן הנאמן, ביקשו להגיש ראיות נוספת בערעור, אולם לאחר שקילה לא מצאנו עילה להיעתר לבקשות לפי אמות המידה שנקבעו בהקשר זה בפסיקתנו. לדיון בערעור התייצבה בצד המערער באת כוחו המלומדת מטעם הסיוע המשפטי, שציינה כי לא הייתה לה מעורבות בהכנת כתבי הטענות, וכי קיבלה עליה את ייצוגו של המערער יום לפני הדיון. את טיעונה בעל פה מיקדה באת כוח המערער בטענות המכוונות להחלטה בדבר ביטול צו ההפטר.
יוער כי בהחלטת בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ב' טאובר) מיום 1.5.2014 להיעתר לבקשה למתן צו הפטר, נקבע במפורש כי הצו ניתן בהסתמך על טענתו של המערער "לפיה לא גבה דמי שכירות מאז מתן צו הכינוס", וכי "ככל שיתברר שטענה זו של החייב אינה נכונה, יהיה הנאמן רשאי לעתור לביטול צו ההפטר" (סעיף 29 להחלטה). בנושא זה קיימת פלוגתא פסוקה מפסק דינו הקודם של בית המשפט המחוזי (תביעת בת הזוג, בסעיף 42) שהפך לחלוט לאחר שהערעור עליו נדחה כאמור בפסק דינו של בית משפט זה. לכך יש להוסיף כי גם בהחלטה נושא ערעור זה קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופטת י' קראי-גירון) קביעה עובדתית לפיה המערער גבה דמי שכירות לאחר שניתן צו הכינוס, ולא מצאנו כי קיימת עילה להתערבותנו בקביעה זו. הדברים יפים גם להכרעות הנוספות של בית המשפט המחוזי. לא מצאנו לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו, ואלה תומכים במסקנות המשפטיות, שאין לגלות בהן טעות שבחוק. אנו דוחים אפוא את הערעור בגדר תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.
בהינתן מצבו הכלכלי של המערער, ייפסקו הוצאות בהליך זה על הצד הנמוך, בסך 3,000 ש"ח לכל משיב.
ניתן היום, ד' בטבת התש"ף (1.1.2020).
ש ו פ ט
ש ו פ ט
ש ו פ ט
_________________________
18014490_M35.docx אג
מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il