פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 1246/00
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
המערערת: יבגניה קרסנוב
נגד
המשיבה: הרשות המוסמכת
ערעור פסלות שופט על החלטתו של בית המשפט
השלום בת"א-יפו, בע"ש 888/98 מיום 30.1.00
שניתנה ע"י כב' השופט מרדכי בן-חיים
בשם המערערת: עו"ד דוד רויטמן
בשם המשיבה: עו"ד נורית ישראלי
פסק-דין
ערעור על החלטת בית משפט השלום בתל אביב-יפו (כב' השופט מרדכי בן-חיים) בפני ועדת עררים לפי חוק נכי מלחמה בנאצים, התשי"ד1954- שלא לפסול עצמו מליישב בדין (עש 888/98), מיום 30/01/00.
1. לבית משפט השלום בתל אביב-יפו, הוגש ביום 26/10/98 ערעור על החלטת הרשות המוסמכת מיום 17/10/98, אשר דחתה את בקשת המערערת להכיר בה כנכה על פי חוק נכי מלחמה בנאצים, תשי"ד1954-. לערעור צורפה חוות דעת רפואית מטעם המערערת. בפתח הדיון שהתקיים ביום 18/01/99, טענה באת כוח המשיבה שלא קיבלה לידיה עותק של הערר ושל חוות הדעת הרפואית. בית המשפט החליט לדחות את הדיון ב60- ימים. בדיון שנערך ביום 23/03/99, (64 ימים לאחר מכן) הגישה המשיבה "בקשה למינוי פוסק רפואי מטעם בית משפט". ביום 06/04/99 הוגשה בתגובה התנגדותה של המערערת לבקשה. בדיון שנערך ביום 03/05/99 טענה המשיבה, כי לא קבלה תגובת המערערת וכי בטעות לא נתנה דעתה להחלטה מיום 18/01/99. הדיון נדחה ליום 12/07/99. לטענת המערערת עקב בקשה נוספת של המשיבה לדחיית מועד, שוב דחה השופט את הדיון מיום 12/07/99 ליום 29/11/99. השופט כתב בהחלטתו, כי דחה הדיון מיוזמתו. ביום 16/09/99 הגישה המשיבה בקשה להארכת מועד משום שהמערערת לא התייצבה לבדיקה רפואית שהיה אמור לערוך לה מומחה מטעם המשיבה. בישיבה מיום 18/05/99 אמר השופט לבא כוח המערערת לטענתה: "לך החוצה", "תחזור בעוד 10 דקות", "כאן לא שוק". כמו כן, ביום 09/01/00 הגישה המערערת בקשה לתיקון הפרוטוקול, בהחלטתו של השופט מיום 30/01/00 נתקבלה הבקשה באופן חלקי.
2. ביום 13/2/00 הוגשה בקשה לפסלות שופט על ידי המערערת, בטענה, כי יש חשש ממשי למשוא פנים. זאת בשל מספר טעמים. ראשית, עקב כך שהשופט קיבל בקשות של המשיבה לדחיית הדיון באופן בלתי סביר. דבר זה עלול להיות בעל השלכות מרחיקות לכת, עקב גילה המתקדם של המערערת ומצבה הבריאותי. שנית, משום שהחלטת השופט שלא לתקן חלקים מסוימים בפרוטוקול אותם ביקשה המערערת לתקן היא החלטה שגויה. שלישית, השופט דיבר אל בא כוחה בצורה גסה, לא נעימה ומעליבה. לדוגמא כאשר אמר לו במהלך הדיון "לך החוצה" ו"תחזור בעוד 10 דקות", "כאן לא שוק".
3. בהחלטתו מיום 30/1/00, דחה בית המשפט את הבקשה. בהחלטה צוין, כי אכן נתנה הארכה של 60 יום למשיבה להגשת חוות דעת וכן כתב תשובה אולם הישיבה שנועדה ליום 12/07/99 נדחתה ביוזמת השופט עצמו לאור דיונים אחרים באותו יום. הישיבה נדחתה לתאריך המוקדם ביותר, שבו ישבה לדון וועדת הערר העוסקת בתיק נכי המלחמה בנאצים. כמו כן הסביר השופט, כי לאחר מכן נאלץ לדחות את הדיון בשנית משום סירובה של המערערת להיבדק על ידי מומחה מטעם המשיבה. אשר לטענה, כי דיבר לבא כוח המערערת בצורה גסה, אמר השופט, כי אכן אמר לבא כוח המערערת לצאת מהאולם ל10- דקות אולם עשה כן כדי לאפשר לו לארגן ולתמצת טענותיו. השופט סבור, כי לא מתעורר בנסיבות אלו חשש ממשי למשוא פנים.
4. המשיבה בתגובתה טוענת, כי אין בנסיבות המקרה חשש ממשי למשוא פנים. כמו כן, ולעניין התבטאותו של כב' השופט, טוענת המשיבה, כי זו באר לאחר התבטאויות בוטות של בא כוח המערערת בכתב הטענות ובדיון עצמו. דברי השופט נאמרו בתגובה לדברים אלה ולכן אין בנסיבות המקרה חשש למשוא פנים.
5. בפני ערעור על החלטה זו. בכתב הערעור הפנתה המערערת וחזרה על טענותיה בפני הערכאה הראשונה. לאחר שעיינתי בחומר שבפני, בטענותיה של המערערת ובתגובתה של המשיבה, נחה דעתי, כי דין הערעור להדחות. בהחלטות השופט על דחיית מועדים, אין בנסיבות העניין חשש ממשי למשוא פנים. מבלי להביע עמדה באשר לנכונותן לגופן, הרי שהחלטות אלו הן דיוניות באופיין ואין בהן בנסיבות העניין עילת פסלות (ראו ע"פ 77/93 אליהו עובדיה נגד מדינת ישראל, (טרם פורסם), ע"א 2949/96 כלל חברה לביטוח נגד מנסור אדיב, (טרם פורסם), ע"א 4487/99 מחמד כאמל אלקורד נגד ועד עדת הספרדים, (טרם פורסם)). זו הייתה גם מסקנתו של בית המשפט בערכאה הראשונה. אשר להתבטאותו של השופט, הרי שבהחלטתו לתיקון הפרוטוקול אישר השופט, כי אמר לבא כוח המערערת לצאת החוצה, לתמצת ולארגן טענותיו למשך 10 דקות ומשסירב ביקש זאת ממנו שנית ביתר תוקף. כעולה מתגובת המשיבה, באו הדברים לאחר התבטאויות מסוימות מצד בא כוח המערערת. מהערעור עולה, כי בא כוח המערערת ראה בדברים אלו משום חשש ממשי למשוא פנים, אולם המבחן בעניין זה הינו אובייקטיבי ואין די בתחושת המערערת, כי בית המשפט נוהג כלפיה במשוא פנים (ראו: ב"ש 48/75 ידיד נגד מדינת ישראל, פד"י כט (2) 375). גם אם ראוי היה, כי השופט יתבטא אחרת, הרי שנסיבות העניין אינן מקימות חשש ממשי למשוא פנים. אי לכך ערעור זה נדחה.
בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
ניתן היום, ד' בניסן התש"ס (9.4.2000).
ה נ ש י א
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
00012460.A01/דז/