פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 1227/97
בפני: כבוד המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד השופט י' טירקל
כבוד השופט י' אנגלרד
המערער: סלעית האדומים מחצבה ומפעל לעיבוד אבן בע"מ
נגד
המשיבים: 1. אברהים עלי
2. אברהים פחרי
3. אברהים עבד
4. אברהים מוסטפא
5. אברהים סלאח
6. אלסלאם זינב
7. מוסא אמנה
8. מוסטפא זהרה
ערעור על פסק-דין בית המשפט המחוזי
בירושלים בת.א. 247/93 מיום 2.1.97 שניתן
על ידי כבוד סגן הנשיא השופט ש' ברנר
בשם המערערת: עו"ד אופיר עוזרי
בשם המשיבים: עו"ד שלמה לקר
פסק-דין
השופט י' אנגלרד:
1. מעשה בחברה ישראלית המפעילה אתר מחצבה באזור הכפר ענתא ביהודה החל בשנת 1981. מתברר כי החברה, לה הוחכרה "אדמת מדינה" לפעילותה העסקית, השתלטה על חלקה סמוכה, המצויה בבעלות פרטית. החלקה רשומה בלשכת רישום המקרקעין ברמאללה על שם מוחמד מוצטפה עבד אלהאדי אברהים, תושב הכפר ענתא, אשר הלך לעולמו בשנת 1970. על שמו רשומים 90% מהבעלות בחלקה. יתר החלקה רשומה על-שם שניים נוספים, שהינם נפקדים. נמצא כי החלקה היא במצב של שיתוף במקרקעין (מושאע).
2. בשנת 1984 הוציא בית הדין השרעי במזרח ירושלים צו ירושה, בו נקבעו, על פי הדין השרעי, יורשיו של המנוח (שהם אלמנתו וצאצאיו). בשנת 1993 הגישו רוב היורשים, שלהם 74.25% בחלקה, תביעה נגד החברה הישראלית בבית המשפט המחוזי בירושלים, לחיובה, בין היתר, בתשלום דמי חכירה ראויים. את תביעתם ביססו על עילות בנזיקין ובעשיית עושר ולא במשפט.
3. לכאורה, הדין עם היורשים, אשר לא נתנו את הסכמתם לשימוש שעשתה החברה בחלקה שלהם. אלא שבאמתחתה של החברה היה צרור של טענות שבאו לגרוע מזכותם של היורשים לקבל סעד בבית המשפט. והנה פירוטן: צו הירושה אינו תקף, משום שניתן על ידי מוסד שיפוטי בלתי-מוסמך; ואם ניתן בתוקף, הרי הוא סתום; ואם הוא אינו סתום, הרי שניים מן התובעים לא הוכיחו כי הם אלה אשר מנויים בצו הירושה. ואם יצאנו לידי חובת היורשים, הרי לא הוכח הדין שחל על העניין, משום שמקומה של המחצבה ומקום ביצועם של המעשים המיוחסים לחברה אינם במדינת בישראל, אלא באזור יהודה ושומרון.
4. בית המשפט המחוזי בירושלים - מפי השופט ש' ברנר - דחה את כל הטענות האלה של החברה וחייב אותה בתשלום דמי שימוש ראויים ובסכום כסף נפרד עבור שיקום החלקה. דעת החברה לא נתקררה, והיא ערערה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, הלא הוא הערעור שלפנינו. אומר מיד כי דין הערעור להידחות.
5. בעניין צו הירושה שהוצא על ידי בית הדין השרעי במזרח ירושלים על פי בקשתם של תושבי אזור יו"ש: בית הדין לא התיימר לפעול כבית דין דתי של מערכת המשפט הישראלי, אלא כבית דין של אזור יהודה ושומרון. נראה כי על פי דין האזור, בית הדין הדתי היה מוסמך להוציא את צו הירושה. על כל פנים, לא נטען כי בית דין אחר היה מוסמך לתת את צו הירושה הנדון לתושבי האיזור. השווה בהקשר זה את פרשת בג"צ 94/75 נאסאר נ' בית-הדין של העדה הגריגוריאנית הארמנית ואח', פ"ד ל(2) 44, שבו מציין השופט מ' לנדוי:
אין כאן כל חשש של פגיעה בריבונות ישראלית על-ידי שלטון זר, עקב הפעלת סמכותו השיפוטית של בית-הדין הדתי הארמני ביהודה ושומרון. הרי אין שם שלטון זר אלא השליט הוא הממשל הצבאי הישראלי והוא המרשה את הפעלת הסמכות שם על-פי המשפט הירדני.... שום התנגשות של סמכויות לא היתה בענין שלפנינו כי כפי שראינו, בית-המשפט הישראלי אינו מוסמך לתת צו-אימוץ כאשר המאמצים הם תושבי שטח שמחוץ לשטח המדינה. אדרבא, אילו נתקבלה דעתו של בא-כוח העותר, היה נוצר אותו חלל ריק מבחינת הסמכות, שעליו דיברתי, כי שום בית-משפט או בית-דין לא היה יכול לתת צו-אימוץ במקרה כזה. תוצאה כזאת בוודאי אינה רצויה. (שם, בעמ' 49-48).
6. בהנחה כי בית הדין השרעי היה מוסמך להוציא את צו הירושה, רשאי היה בית המשפט המחוזי להכיר בו באופן אינצידנטלי על פי סעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי"ח1958-. ראה ע"א 970/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' אגם, פ"ד מט(1) 561. אפשרות אחרת היא להכיר בצו הירושה מכוח צו שעת-חירום (השטחים המוחזקים על-ידי צבא-הגנה לישראל - עזרה משפטית) (מס' 2), תשל"ו1976-. שתי הגישות לגבי יהודה ושומרון מצאו ביטוי בפסיקה, ראה ע"א 490/88 ד"ר בסיליוס המוטראן הקופטי של הכסא הקדוש של ירושלים והמזרח הקרוב נ' עדילה, פ"ד מד(4) 397 (להלן: "פרשת בסיליוס") וע"א 383/86 בטארסה ואח' נ' עיאש, פ"ד מא(2) 100. כן ראה בהקשר זה ספרה של ס' וסרשטיין-פסברג, פסקים זרים במשפט הישראלי - הדין והגיונו (1996) בעמ' 58-57, 157-156.
7. בית המשפט קמא דחה כל טענה בדבר פגם או פסול בצו הירושה גופו, וזאת מהיבט דיוני: משהתקבל צו הירושה כמוצג, אין להתיר לחברה "הרחבת חזית" בשלב הסיכומים, לתקיפת הצו. לגופו של עניין פסק בית המשפט כי מכל העדויות שהיו בפניו - בכתב ובעל-פה, הוכיחו כל המשיבים ברמת ההוכחה הנדרשת מהם, את היותם יורשי המנוח במנות שהוקצו להם בצו הירושה. לא מצאתי עילה להתערב בממצאים העובדתיים הנזכרים של בית המשפט קמא. באשר לנימוק הפורמלי, אין לי צורך להכריע בו בשל מסקנתי בעניין הסמכות של בית הין השרעי ואפשרויות ההכרה בצו הירושה על-ידי בית המשפט המחוזי.
כן יצוין, כי לאור המסקנה אליה הגעתי בעניין תוקפו של צו הירושה, איני נדרש לבקשה שהוגשה לבית משפט זה לצרף כראיה נוספת בערעור את החלטת בית הדין השרעי של ירושלים, שהוקם ופועל על פי הדין הישראלי, החלטה אשר מאשרת את צו הירושה.
8. לעניין זכויות המשיבות 7 ו8- בחלקה, אשר לטענת החברה נמחקו מכתב התביעה, בית המשפט קמא קיבל את טענת התובעים כי הדבר נעשה בהיסח הדעת. לא מצאתי מקום להתערב במסקנה זו של בית המשפט קמא.
9. באשר לטענה של הוכחת דין זר, בית המשפט המחוזי הסתמך על חזקת הזדהות הדינים. בצדק דחה בית המשפט את טענת החברה, כי משלא הוכיחו המשיבים את הדין החל על העניין, דהיינו דין יהודה ושומרון, דין תביעתם להדחות. כאשר הנתבע אינו מעורר בכתב ההגנה טענה בדבר תחולתו של דין זר ומנהל את המשפט במשך שנים על פי הדין הישראלי, רשאי בית המשפט לפסוק בעניין לפי הדין הישראלי, וזאת מכוח חזקת שוויון הדינים (ע"א 434/79 גרץ פרטריבגזלשפט מיט ברשרנקטר הפטונג מן פורצהיים, גרמניה נ' דגקאני ואח', פ"ד לה(2) 351 וכן פרשת בסיליוס). בדנ"א 1558/94 ויקטוריה נפיסי נ' סימנטוב נפיסי, פ"ד נ(3) 573 דן השופט א' גולדברג בתנאים להחלת חזקת שוויון הדינים, וכך הוא כותב:
... יש שתעמוד לבעל הדין חזקת שוויון הדיני, ובלבד שיוכיח כי "מושגי הצדק האלמנטרי לגבי הענין הנידון הם אחידים ומקובלים בכל העולם" (מתוך שאוה, הדין האישי בישראל (תשנ"ב) 487). שכן, אחידות זו היא הנותנת כי הוראות הדין הזר תואמות את ההסדר המקובל ברוב מדינות העולם - ובכלל זה המדינה שבה מתברר הסכסוך - ולא סוטות הימנו. (שם, בעמ' 585).
ובעניינו, יש מקום לסברה כי בשיטות המשפט של כל האומות בעולם, הגדורות בדרכי דתות ונימוסים, ובכללן שיטת המשפט הנוהגת ביהודה ושומרון, קיים הסדר המטיל חבות לתשלום שכר ראוי או פיצויים בגין הסגת גבול ושימוש בנכס ללא רשות בעליו.
10. לבסוף, מעלה החברה טענות גם כנגד גובה הפיצויים שחויבה לשלם למשיבים. בית המשפט קמא אימץ, באופן עקרוני, את חוות הדעת של שמאי המקרקעין מטעם המשיבים, על פני חוות הדעת הנגדית מטעם החברה, אם כי תוך הסתייגות: בית המשפט הניח ששווי הקרקע עומד על 10,000 דולר לדונם ולא על 20,000 דולר לדונם, כאומדן השמאי, וזאת כיוון שהשמאי לא לקח בחשבון את העובדה שהחלקה היא במצב של מושאע. ככל שמדובר בהעדפת חוות דעת של עד פלוני על פני חוות דעתו של עד אלמוני, בית משפט של ערעור אינו נוטה להתערב (ע"א 5681/93 קופת חולים של ההסתדרות נ' פנינה ידיד (טרם פורסם) והוא הדין במקרה הנדון. אוסיף, כי גם לגופו של עניין, קביעת בית המשפט בדבר שווי החלקה מנומקת ומבוססת היטב בחומר הראיות.
11. גם טענת החברה, כי יש לנכות מסכום הפיצויים את הסכומים שהשקיעה בפיתוח התשתית בחלקה, אינה יכולה לעמוד. חישוב הפיצויים שקיבלו המשיבים נעשה על בסיס דמי שימוש ראויים ולא על בסיס הרווח שהפיקה בפועל החברה. בנסיבות אלה, אין מקום לנכות את הוצאות החברה, אשר הוצאו לשם השגת רווח (ראה ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך שני, מהדורה שניה, תשנ"ח1998-, בעמ' 1214-1213 וכן ע"א 35/71 חברת ישראל אוסטרליה להשקעות נ' מושב בני דרור, פ"ד כז(1) 225). ניתן לבסס את החיוב בתשלום דמי שימוש ראויים גם על דיני נזיקין, כאשר הנזק ממנו סבלו המשיבים הוא מניעת האפשרות לדרוש מן החברה תשלום עבור השימוש בחלקה (ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט (כרך שני, מהדורה שניה, תשנ"ח1998-, 429(28)). אולם גם במסגרת זו אין מקום להכיר בדרישתה של החברה להפחית מן הפיצויים את השקעותיה בחלקה.
אי לכך, הערעור נדחה. החברה תשלם למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין בסך כולל של 30,000 ש"ח.
ש ו פ ט
המשנה לנשיא השופט ש' לוין:
אני מסכים.
המשנה לנשיא
השופט י' טירקל:
אני מסכים.
ש ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד.
ניתן היום, כ"ה בסיון תשנ"ט (9.6.99).
המשנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
97012270.Q05 /שב