פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון
ד"נ 7084/99
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
העותר: עו"ד שמחה ניר
נגד
המשיב: הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ת"א
עתירה לדיון נוסף על פסק דינו של בית המשפט
העליון בתיק על"ע 4045/98, מיום 4.10.99,
שניתן ע"י כבוד השופטים: ת' אור, י' זמיר
י' אנגלרד
בשם העותר: בעצמו
בשם המשיב: עו"ד עמוס ויצמן
פסק-דין
עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה (כבוד השופטים ת' אור, י. זמיר, י. אנגלרד) בעל"א 4045/98 מיום 4.10.99, בו נדחה ערעורו של העותר על הרשעתו בעבירות משמעתיות לפי כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו1986-.
1. העותר הורשע בשני פרטי אישום על עבירות משמעתיות בבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו. האישום הראשון נגע לדברים, שאמר העותר בפני בית משפט זה, בבקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע. העותר התייחס להחלטה, נשוא בקשת רשות הערעור, ובין היתר נאמרו הדברים הבאים:
"...אין ביזיון גדול מזה....", "הוא (השופט - א"ב) זורק לחלל שתיים שלוש 'שורות תחתונות' וכן 'מדקלם' חצי פיסקה מטיעוניו השדופים וחסרי הערך של בא כח המדינה...", "שופט אשר מבזה כך את החוק, את כבוד בית המשפט העליון ואת המתדיין ועורך דינו...צריך בית משפט נכבד זה להעמידו במקומו...וליתן פסק דין המשפיל אותו עד כדי כך שיפשוט לאלתר את גלימת השופט ויילך...", "פסק דינו...אין לו תקומה ואין לו ערך...", "השופט... לא שפט, לא החליט ולמעשה לא השקיע כל מחשבה בתיק אשר היה לפניו".
על דברים אלו הורשע העותר, בגין פגיעה בכבוד בית המשפט, שהיא עבירה לפי סעיף 2 ו- 32 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ"ו1986- (להלן: הכללים). האישום השני, נוגע לדיון בו הופיע העותר לדיון של מרשו. העותר לא הודיע לבית המשפט, משיקולים טקטים, כי הוא מייצג את הנאשם, והותיר לו לטעון לעצמו. לשאלת השופט האם קבוע לו תיק, השיב העותר בשלילה. במהלך הדיון, כשביקש התובע להגיש צילום כראיה, הודיע לפתע המערער כי הוא מייצג את הנאשם והגיש את ייפוי הכח. על כך הואשם העותר והורשע, בהתנהגות שאיננה הולמת עורך דין.
2. לאחר שנדחה ערעורו לבית הדין המשמעתי הארצי הוגש ערעור לבית משפט זה. בית המשפט בפסק דינו דחה את טענותיו של העותר בנוגע לשני האישומים. בנוגע לאישום הראשון קבע בית המשפט כי "הסיגנון המעליב בו נקט המערער אינו ראוי לעורך דין והוא בוודאי אינו עולה בקנה אחד עם חובתו של עורך דין לשמור על כבוד בית המשפט". בנוגע לאישום השני, טען העותר שתי טענות. ראשית, כי לא הוכחה כנדרש התשתית הראייתית של האישום. לטענתו העובדה כי מכתב התלונה של השופט שולב בהחלטתו בבית המשפט, אין בה כדי למנוע חקירתו הנגדית של השופט, ואין לקבלה כראיה לכאורה לאמיתות תוכנה. שנית, כי לא הגיעה אליו התלונה שהוגשה נגדו, קודם שהוגשה נגדו הקובלנה לבית הדין, ולכן נתקפחה זכותו להגיב על התלונה כאמור בסעיפים 1 ו- 2 לכללי לשכת עורכי הדין (סדרי דין בבתי הדין המשמעתיים), תשכ"ב1962-. טענות אלה נדחו על ידי בית המשפט. לגבי הטענה הראשונה קבע בית המשפט, כי בית הדין המשמעתי רשאי היה לצאת מהנחה שגרסת בית המשפט לתעבורה משקפת את עובדות המקרה, בפרט שהעותר לא מסר גרסה משלו. לגבי הטענה השניה נקבע כי משניתנה לנאשם האפשרות להתגונן במהלך משפטו, ולא נגרם לו עיוות דין, הרי שהטעות באי שליחת התלונה, אין בה כדי לפגום את ההליך כולו.
3. בפני עתירה לקיום דיון נוסף בפסק דין זה. העותר טוען מספר טענות. לגבי האישום הראשון טוען הוא, כי הורשע בגין הביקורת שהטיח בבית המשפט, והכל תחת כסות של טענת סגנון בלתי ראוי. בכך יוצא נפגע חופש הביטוי, הכולל בחובו גם את הזכות לומר דברים מרגיזים ומקוממים. הוא עוסק באריכות בניתוח אמירותיו, נשוא כתב האישום הראשון, בכדי להראות כי לא נפל בהם כל פסול מבחינת "סגנונם". לטענתו, הרשעתו על "תוכן דבריו", תחת הכסות של "סגנון", מהווה חידוש הלכתי. לגבי האישום השני, חוזר הוא, לעניין התשתית הראייתית, על הטענות שהשמיע בערעור, וטוען כי החידוש בהלכת בית המשפט הוא בכך שמכתב תלונה של שופט מתקבל כראיה. לבסוף, טוען הוא כי החלטת בית המשפט מרוקנת מתוכן את זכות השימוע הנתונה לעורך הדין, קודם להגשת קובלנה כנגדו.
4. המשיב, בתגובתו, טוען כי אין כל חידוש בהלכה הבוחנת את סגנון דבריו של עורך הדין. הוא דוחה טענתו של העותר, לפיה הורשע בגין תוכן דבריו ולא בגין סגנונם. לגבי זכות השימוע, טוען המשיב, כי זכות זו איננה זכות מהותית אלא עניין שבסדר דין, ומכאן שככל זכות דיונית הינה אך מכשיר להגשמת הזכות המהותית. לפיכך משקיבל העותר זכותו להתגונן במהלך הדיון ולא נגרם לו עיוות דין, אין בפגם שנגרם בהליך כדי לפוסלו. בנוסף, אין המדובר בעניין בעל חשיבות המצדיק דיון נוסף. לעניין התשתית הראייתית, טוען המשיב, כי כל שנכתב על ידי השופט בהחלטתו מהווה "תעודה ציבורית", ולכן אין בפסק הדין נשוא העתירה משום חידוש הלכתי, אלא הליכה בעקבות ההלכה המקובלת בדיני הראיות בנוגע ל"תעודה ציבורית".
5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות. ההלכה כי סגנון בלתי ראוי בדברי עורך דין, יכול לכשעצמו לגבש עבירה לפי סעיף 2 ו- 32 לכללים (יחס כבוד לבית המשפט) וסעיף 33 לכללים (יחס כבוד לצד שכנגד וכל אדם אחר הקשור בהליך השיפוטי) הינה הלכה מושרשת בבית משפט זה. (ראו לדוגמא: על"ע 10/81 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב-יפו נ' פלוני, פ"ד לו (3) 379, 383; על"א 6/82 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לז (3) 164, 168). גם טענות הנוגעות ל"חופש הביטוי" ככולל גם דיבור בסגנון משתלח או בלתי ראוי, כבר נדחו על ידי בית משפט זה (ראו לדוגמא: על"א 6/82, שם, בע' 166). אכן, כפי שפסק בית המשפט בפסק דינו, דבריו של העותר אינם ראויים. מכל מקום, אין חידוש בהלכה שנפסקה, ואין כל עילה לקיים דיון נוסף. גם בטענתו של העותר, כי הורשע בגין הביקורת העניינית שהשמיע, ולא בגין סגנון דבריו, אין כדי לבסס בקשה לדיון נוסף. טענה זו, אינה יוצאת כנגד ההלכה שפסק בית המשפט, שהיא כאמור איננה הלכה חדשה, אלא כנגד סיווגו של המקרה העובדתי אל תוך ההלכה הקיימת. גם בטענותיו הנוספות של העותר, בנוגע לאישום השני, לא מצאתי, בנסיבות העניין, עילה לקיומו של דיון נוסף, כמשמעו בסעיף 30 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד - 1984.
מטעמים אלו, נחה דעתי כי דין העתירה להידחות.
ניתן היום, י"ד באדר ב' התש"ס (21.3.2000).
ה נ ש י א
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99070840.A02/דז/