בש"פ 1883/04 — עוד צבי ריש נ. שר הביטחון

פסק-דין בתיק בש"פ 1883/04 בבית המשפט העליון בירושלים בש"פ 1883/04 בפני: כבוד השופט א' ריבלין המערער: עו"ד צבי ריש נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטת רשם בשם המערער: בעצמו בשם המשיבה: עו"ד ת' בר-אשר-צבן פסק-דין 1. זהו ערעור על החלטתו של כבוד הרשם ע' שחם, במסגרתה נקבע כי המערער זכאי לשכר טרחה שיחושב לפי התקנות המתייחסות לקביעת שכרו של סנגור ציבורי או של סנגור שמונה לפי חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. המערער מונה, על ידי נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, לשמש כבא-כוחם של מוסטפא דיראני (להלן: דיראני) והשיח' כרים עובייד (להלן: עובייד). מינויו, שהחל בשנת 1996 לגבי דיראני ובשנת 1998 לגבי עובייד, נמשך עד לשחרורם ביום 5.2.2004. שכר טרחתו של המערער נפסק בכל אחד מההליכים שניהל בשם מרשיו, בנפרד. בין היתר, ייצג המערער את דיראני ועובייד בפני בית המשפט זה בעמ"ם 4414/02, בו הלינו מרשיו של המערער על החלטה שניתנה במסגרת עיון תקופתי במעצרם המנהלי. באותו הליך התקבלה עמדתו העקרונית של המערער אף כי נקבע שלהכרעה באותו הליך אין נפקות מעשית בכל הנוגע למרשיו. לאחר סיומו של הליך זה, הגיש המערער בקשה לפסיקת שכר טרחתו, בסכום כולל של 9,812 ש"ח. לאחר שביקש את תגובתה של הסנגוריה הציבורית, קבע כבוד הרשם כי המערער זכאי לשכר טרחה בסך 2,118.92 ש"ח בלבד. כבוד הרשם פסק כי יש לחשב את שכר הטרחה המגיע למערער בהיקש מהאמור בתקנות סדר הדין הפלילי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין הפלילי) ומהאמור בתקנות הסנגוריה הציבורית (שכר טרחה לסנגורים ציבוריים), תשנ"ו-1996 (להלן: תקנות הסנגוריה הציבורית). כבוד הרשם ציין כי כך נהוג מזה שנים רבות וכי לא מצא טעם לסטות מנוהג זה. לגופו של עניין, סבר כבוד הרשם כי יש לפסוק את שכר טרחתו של המערער בהתאם להוראות העוסקות בערעור על מעצרים ולא אלו העוסקות בערעורים פליליים. כמו כן, סבר הרשם המלומד כי המערער אינו זכאי לתוספת המאמץ בשיעור של 100% על שהשקיע בניהול ההליך ופסק לו תוספת של 30% בלבד. 2. אין מחלוקת בין הצדדים כי אין כל הוראת חוק או תקנה החלה באופן ישיר על שאלת פסיקת שכר טרחת עורך דין בהליכי ערעור על מעצר מינהלי. עמדת המדינה, שאותה אימץ כבוד הרשם, הינה כי יש לגזור גזרה שווה בעניין זה מן האמור בתקנות סדר הדין הפלילי ומהאמור בתקנות הסנגוריה הציבורית באשר להליך בבית המשפט העליון הנוגע למעצר. המערער סבור, לעומת זאת, כי יש לקבוע שכר טרחתו בהיקש מהשכר שנפסק לעורכי דין הממונים על ידי בית המשפט בהליכים של פירוק חברות או מזה שנפסק לעורכי דין המייצגים חברי כנסת – ששכרם ממומן על ידי המדינה. לכל הפחות, כך טוען המערער, יש לפסוק לו שכר טרחה לפי האמור בתקנות סדר הדין הפלילי לגבי שכר טרחת עורך דין בערעור פלילי. 3. בטרם נפנה לשאלות אלה, יש להכריע בשאלה דיונית מקדמית שמעלה המערער בערעורו- שאלה הנוגעת למעמדה של הסנגוריה הציבורית בהליכים שבפני כבוד הרשם. לטענת המערער, הסנגוריה הציבורית לא הייתה צד להליכים במסגרת עמ"ם 4414/02 וכבוד הרשם צירף אותה מיוזמתו להליכים שהתקיימו בפניו. המדינה מצידה טוענת כי הואיל ושכרו של סנגור שמונה על ידי בית המשפט משולם מכספי המדינה פשיטא שלמדינה יש זכות להשמיע את עמדתה בעניין גובה שכר הטרחה שישולם לאותו סנגור. במחלוקת זו, מקובלת עלי עמדתה של המדינה. המערער עצמו אינו טוען כי למדינה אין מעמד כצד בבקשה בעניין שכר טרחתו אלא שהוא סבור כי הגוף המתאים להשיב על הבקשה הינו משרד הביטחון שהיה המשיב בעמ"ם 4414/02. מתברר כי לפי החלטה מנהלית פנימית של המדינה רוכז הטיפול בתשלום שכר טרחתם של סנגורים הממונים על ידי בתי המשפט בידי הסנגוריה הציבורית. המדובר בחלוקת סמכויות פנימית של המדינה שההליך הנוכחי אינו מתאים לתקיפתה. מה גם שאין בפיו של המערער טענה משפטית משכנעת בדבר קיומו של פגם בחלוקת סמכויות זו. כל טענתו היא שמאז שהתקבלה אותה החלטה מנהלית מתנגדת המדינה באופן עקבי לבקשות לפסיקת שכר טרחה שהוא מגיש, דבר שמעולם לא עשתה בעבר. הואיל ושכר טרחתו של המערער נפסק בכל הליך בנפרד הרי שממילא לא יכולה לקום למערער טענה של זכות דיונית קנויה בשתיקתה של המדינה או טענה של השתק כנגד המדינה. משכך, כאמור, נדחית טענתו המקדמית של המערער. 4. גם לגופו של עניין לא מצאתי כל ממש בערעורו של המערער. כאמור, המערער אינו חולק על כך כי קיימת בעניין נשוא ערעור זה לאקונה בחקיקה והוא אף מסכים כי יש להשלים את החסר באמצעות היקש מדינים אחרים. גדר המחלוקת הינה זהותם של אותם דינים אחרים מהם ניתן להקיש. בעניין זה מקובלת עלי מסקנתו של כבוד הרשם כי יש להעדיף היקש מהוראות הדין המתייחסות לשכר טרחת סנגור ממונה בערעור על מעצר פלילי. העיקרון המנחה בקביעת שכר הטרחה לו זכאי עורך דין הינו היקף ואופי העבודה הנדרשים לטיפול בהליך המשפטי הרלוונטי – קרי, טרחתו של עורך הדין. ברי, כי הדמיון שבין הליכי ערעור על מעצר מינהלי לבין הליכי ערעור על מעצר פלילי – מבחינת היקף העבודה המשפטית הנדרשת בשני סוגי ההליכים הללו – רב מהדמיון שבין הליכי ערעור על מעצר מינהלי לבין הליכי פירוק חברות או ייצוג נושאי משרה בהליכים משפטיים. בנסיבות המקרה, מקובלת עלי גם מסקנתו של כבוד הרשם כי אין לקבל את טענת המערער, לפיה הוא זכאי לשכר טרחה בהתאם לשכר הקבוע בתקנות בגין טיפול בערעור פלילי, להבדיל מערעור על מעצר פלילי. טענותיו של המערער באשר לאופיו המיוחד של עמ"ם 4414/02 – אופי הנובע, בין היתר, מזהותם של לקוחותיו – יכולות, לכל היותר, לבוא בחשבון במסגרת בחינת זכאותו של המערער לתוספת שכר טרחה בגין המאמץ שהשקיע. במקרה זה סבר כבוד הרשם כי המערער לא זכאי לתוספת מאמץ מעל ל- 30% ובקביעה עובדתית זו לא מצאתי כל עילה להתערב. לאור כל אלה, הערעור נדחה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות. ניתן היום, ‏י"ג באלול תשס"ד (30.8.2004). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04018830_P04.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il