בש"א 9434/10 — הסתדרות מדיצינית הדסה נ. מסרי מופידה

החלטה בתיק בש"א 9434/10 בבית המשפט העליון בש"א 9434/10 בפני: כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערות: 1. הסתדרות מדיצינית הדסה 2. שירותי בריאות כללית נ ג ד המשיבה: מסרי מופידה ערעור על החלטתה של כבוד הרשמת של בית המשפט העליון ד' כהן-לקח מיום 5.12.10 בבש"א 5601/10 בשם המערערות: עו"ד רם נועם; עו"ד איתן האזרחי בשם המשיבה: עו"ד איתי גבעון פסק-דין לפניי ערעור על החלטת כבוד הרשמת ד' כהן-לקח (בש"א 5601/10) מיום 5.12.2010 לפיה ניתנה למשיבה הארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (ת"א 8232/06, כבוד השופט י' שפירא), מיום 11.1.2010. בפסק דין מיום 11.1.2010 דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המשיבה שהוגשה כנגד המערערות בעילה של רשלנות רפואית. ביום 11.4.2010 הגישה המשיבה ערעור לבית משפט זה המופנה כנגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 2732/10). בפתח כתב הערעור נרשם כי פסק הדין התקבל במשרדו של בא כוח המשיבה ביום 25.2.2010. במסגרת תגובת המערערת 2 לבקשה לפטור מאגרה ומעירבון הועלתה טענה כי הערעור הוגש באיחור. בעקבות כך, בחן כבוד הרשם ג' שני את טענות הצדדים, ולאחר בירור מקיף, שבמסגרתו הוגש לבית המשפט אישור מדואר ישראל שלפיו פסק הדין נמסר לבא כוח המשיבה בתאריך 25.1.2010, נקבע, ביום 20.7.2010, כי ההליך הוגש באיחור ואין מנוס מלהורות על מחיקת הערעור על הסף בשל איחור בהגשתו. על החלטתו של כבוד הרשם ג' שני הגישה המשיבה ערעור לבית משפט זה (בש"א 5600/10, כבוד השופט נ' הנדל). ביום 2.11.2010 דחה בית משפט זה את הערעור בקובעו כי לא מצא מקום להתערב בהחלטת הרשם, משעה שאל מול אישור דואר ישראל, לא הצליח בא כוח המשיבה להרים את הנטל ולהראות כי הערעור הוגש במועד, אשר על כן הערעור נמחק. ביום 25.7.2010, קרי בין החלטת כבוד הרשם ג' שני ובין החלטתו של כבוד השופט נ' הנדל, הגישה המשיבה בקשה להארכת מועד להגשת הערעור, היא הבקשה נשוא ערעור זה. כאמור, ביום 5.12.2010 קבעה כבוד הרשמת ד' כהן לקח כי באיזון בין מכלול השיקולים במקרה דנן הפתרון המידתי הוא לאפשר למשיבה להגיש ערעור מטעמה תוך 7 ימים, תוך חיובה בהוצאות המערערות בסך 1,500 ש"ח כל אחת. בהחלטתה קבעה הרשמת כי המשיבה הגישה את ערעורה באיחור של חודש ימים. עוד נקבע כי זהו איחור שאינו זניח, ומשקלו של "הטעם המיוחד" להצדקתו צריך להיות בהתאם. לאור האמור קבעה הרשמת כי מחד גיסא, הטענה בדבר תקלה במשרד בא כוח המשיבה, נטענה בלשון רפה וסתמית. על כן נקבע כי ספק רב אם יש בה לבדה כדי להוות "טעם מיוחד". מאידך גיסא, נקבע כי המערערות לא הוכיחו כי גובשה אצלן הסתמכות ממשית על סופיות ההליך, או כי הן שינו מצבן לרעה בעקבות האיחור בהגשת הערעור. יתרה מכך, נקבע שלכך יש להוסיף כי על פני הדברים, ומבלי לקבוע מסמרות הערעור מעלה לכאורה שאלות הראויות לבירור. מכאן הערעור שלפניי. המערערות טוענות כי במקרה דנן אין מחלוקת שהמשיבה הגישה את ערעורה באיחור של חודש ימים, ולכן, כפי שנקבע אף על ידי הרשמת, צריך שמשקלו של הטעם המיוחד להצדקתו של האיחור יהיה בהתאם. אולם, לטענתן, ביישומו של עקרון זה שגתה הרשמת, שכן המשיבה לא הוכיחה כל טעם מיוחד, ואף על פי כן, הוארך מועד הגשת הערעור. עוד הן טוענות כי במקרה דנן המשיבה לא הצביעה על כל נסיבה חיצונית שיש בה כדי להצדיק את האיחור בהגשת הערעור. על כן, לטענתן, לאור פסיקותיו של בית משפט זה והאינטרסים העומדים על הכף יש לבטל את החלטת הרשמת. המשיבה סומכת ידיה על החלטת הרשמת, וטוענת כי במקרה דנן קיים טעם מיוחד המצדיק את הארכת המועד. עוד היא טוענת כי המערערות אינן מציגות כל אינטרס מיוחד היכול לעמוד כנגד עניינה במיצוי זכותה היסודית לערער. בנוסף לכך, לטענתה בהתבסס על פסיקותיו של בית משפט זה נראה כי יש ריכוך של ההלכות הנוקשות בדבר הארכת מועד, ולכן יש לדחות את הערעור ולהשאיר על כנה את החלטת הרשמת. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ובחומר שצורף להם, באתי למסקנה, לא בלי התלבטות, כי דין הערעור להידחות. במקרה דנן, נקודת המוצא היא שהמשיבה איחרה בחודש בהגשת הערעור, בהתאם להחלטתו של כבוד הרשם ג' שני, אשר אושרה על ידי כבוד השופט נ' הנדל. השאלה היא האם הצליחה המשיבה להצביע על "טעם מיוחד" להארכתו של המועד שהוחמץ. כבוד הרשמת הצביעה על השיקולים השונים העומדים על כפות המאזניים במקרה זה, והגיעה למסקנה כי באיזון בין כלל השיקולים יש מקום להארכת המועד המבוקשת על ידי המשיבה, תוך חיובה בהוצאות המערערות בסך 1,500 ש"ח כל אחת. שבתי ובחנתי את הבקשה להארכת המועד, את טענות המערערות, וכן את הודעת הערעור עצמה, ובאיזון בין ככל השיקולים החלטתי שלא להתערב בהחלטת הרשמת. כפי שציינתי, אודה כי התלבטתי האם במקרה דנן יש מקום להטות את הכף כנגד הארכת המועד המבוקשת ולקבל את הערעור, והאם הטעמים שהועלו, על ידי בא כוח המשיבה, עולים כדי "טעמים מיוחדים" כפי שדורשת תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אולם בסופו של יום הגעתי לכלל מסקנה שנסיבות המקרה דנן אכן גבוליות, אך הן לא עולות כדי התערבותה של ערכאת ערעור בהחלטה של הערכאה הראשונה. אשר על כן, הערעור נדחה, ובנסיבות העניין אין צו להוצאות. ניתן היום, י"ב בשבט התשע"א (17.1.2011). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10094340_H02.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il