פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 9571/00
בפני: כבוד השופט א' מצא
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
העותרים: 1. דפנה שוויצר
2. בקי מוראד
3. אבו חרפה סלים
4. הזעא נאטור
5. יעקב שאופר
נגד
המשיבים: 1. לשכת עורכי הדין בישראל
2. ועדת הבחינות של לשכת עורכי הדין בישראל
עתירה למתן צו על-תנאי
בשם העותרים: עו"ד א' ללקין
בשם המשיבים: עו"ד מ' עליאש
פ ס ק - ד י ן
השופט א' מצא:
העותרים נכשלו בבחינת ההסמכה בכתב של לשכת עורכי הדין, והשיגו על ציוניהם בפני ועדת הבחינות (המשיבה 2, להלן - הוועדה). הוועדה דנה במרוכז בכל ההשגות שהוגשו לה והחליטה (ביום 2.11.2000) לקבל את חלקן. אך חרף התיקונים בציוניהם לא עברו העותרים את המבחן. השגות חוזרות, שהוגשו על-ידי חלק מן העותרים, נדחו על-ידי לשכת עורכי הדין (המשיבה 1, להלן - הלשכה), בנימוק כי החלטות הוועדה הן סופיות. ביום 19.12.2000 פנה בא-כוח העותרים ללשכה בבקשה לקיים עיון חוזר בהחלטות הוועדה ולקבל את הפרוטוקול מישיבתה. משלא זכתה פנייתו לתשובת הלשכה, הגישו העותרים את העתירה שלפנינו, בה הננו מתבקשים לפסול ארבע שאלות שנכללו בשאלון המבחן, ולחלופין, להורות כי ביחס לאחת משאלות אלו תוכר תשובה אפשרית נוספת כתשובה נכונה.
דין העתירה להידחות. כבר נפסק, כי -
"בית משפט זה אינו יושב כוועדת ערעורים על הגוף שהוסמך על פי חוק לדון בבחינות מקצועיות, ואינו מוכן להחליט, במקומו של הגוף המוסמך, מה התשובות הנכונות ואם הנבחן הצליח בבחינה. כך בתחום הרפואה ובתחום מקצועות אחרים בהם אין בידי בית המשפט ידע מקצועי. הכלל הוא שבית המשפט אינו נוטה להתערב בשיקול הדעת של מי שהוסמך לבחון את הכשירות המקצועית, אלא אם הוכח לו כי שיקול הדעת לוקה בפגם של שיקולים זרים או בפגם אחר מן הפגמים שיש בהם כדי לפסול שיקול דעת מינהלי. ... זה הכלל גם בתחום המשפטים, ואין בכך כדי לשנות שבתחום זה מצוי בידי בית המשפט ידע מקצועי" (בג"ץ 7505/98 קורינאלדי נ' לשכת עורכי הדין בישראל, פ"ד נג(1) 153, דברי השופט זמיר בעמ' 166).
הלכה זו חלה גם על עניינם של העותרים. בעתירה אמנם נטען, כי הלשכה הנהיגה מדיניות של הכשלה מכוונת בבחינות ההסמכה. אך לטענה זו לא הובאה ראיה מספקת, ובכך שונה עניינם של העותרים מעניינו של בג"ץ 571/89 מוסקוביץ נ' מועצת השמאים, פ"ד מד(2) 236, בו ביקשו הם להיתלות.
אף שלא מצאנו יסוד להעניק לעותרים איזה מן הסעדים שנתבקשו בעתירה, הננו מוצאים מקום להעיר, כי אין דעתנו נוחה מתשובת המשיבות לטענתם, כי סירובן העקרוני של המשיבות לדון בהשגות חוזרות אינו סביר. את סירובן לדון בהשגות חוזרות נימקו המשיבות בכך ש"צריך לעשות סוף להתדיינות". לאחרונה, בבג"ץ 9422/00 לידאווי נ' ועדת המבחנים בכתב של לשכת עורכי הדין בישראל (טרם פורסם), ציינו, כי "בנסיבות העניין אין לנו צורך לחוות דיעה באשר לסבירות החלטתה העקרונית של המשיבה שלא לאפשר השגות חוזרות". באותו מקרה היו נימוקי ההשגה החוזרת זהים לנימוקי ההשגה הראשונה, ועל כן לא היה פסול בהחלטה שלא לדון בהם שנית. אך "כלל הסופיות", עליו הסתמכו המשיבות, אינו שולל התרת דיון בהשגה חוזרת, בהתקיים נסיבות המצדיקות חריגה מן הכלל; כגון, כשההשגה החוזרת מבוססת על נימוקים שלא ניתן היה להעלותם לפני קבלת החלטת הוועדה בהשגה המקורית. העותרים אכן ניסו להראות, כי כמה מהשגותיהם על שאלון המבחן מבוססות על החלטות הוועדה בסבב ההשגות הראשון, אך טענותיהם לא שיכנעונו כי סירוב המשיבות לדון בהשגותיהם החוזרות מקים עילה להתערבות בית המשפט.
העתירה נדחית. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
ניתן היום, ד' באדר תשס"א (27.2.01).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת
העתק מתאים למקור
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה טרם פרסומו בקובץ
פסקי הדין של בית המשפט העליון בישראל.
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
00095710.F03