פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 8445/99
בפני: כבוד השופט מ' חשין
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' ריבלין
העותרת: תנועת נוער צבאות ה' שעל יד ניידות חב"ד
נגד
המשיב: משרד החינוך והתרבות
תאריך הישיבה: י"ז באייר התש"ס (22.5.2000)
בשם העותרת: עו"ד תומר מוסקוביץ
בשם המשיב: עו"ד אודית קורינלדי-סירקיס
עתירה למתן צו על-תנאי
פסק-דין
השופט מ' חשין:
עתירת העותרת שלפנינו היא, כי נורה את משרד החינוך והתרבות להעביר לה כספי תמיכה שהיא זכאית להם, לטענתה, עבור שנות התקציב 1998 ו1999- ואשר העותרת מעריכה אותם בסכום כולל של ארבעה וחצי מיליון ש"ח. העתירה מפרטת את מעשי המשיבים - מעשיהם, לרבות מחדליהם, הבלתי חוקיים, לטענת העותרת - ומבקשת היא העותרת להוכיח את טענותיה בהסתמכה על מיסמכים רבים ושונים.
המדינה משיבה אמריה לטיעוני העותרת - על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון - אך כטענת-סף טוענת היא כי אל לנו להידרש לעתירה מפאת שיהוי. ומדוע כך? אשר לשנת 1998, כך טוענת המדינה, תשובת הסירוב נשלחה לעותרת עוד ביום 23.12.98, ובאשר לשנת 1999 תשובת הסירוב נשלחה לעותרת כבר ביום 1.8.99. למרות תשובות סירוב אלו, לא הוגשה העתירה לבית-המשפט אלא ביום 28.11.99, לאמור, כאחד-עשר חודשים לאחר הסירוב שלשנת 1998 וכארבעה חודשים לאחר הסירוב שלשנת 1999. שיהוי זה בהגשת העתירה, כך מוסיפה המדינה וטוענת, הביא לשינוי מצב לרעה, שביני-לביני חולקו כל כספי התמיכה - גם לשנת 1998 וגם לשנת 1999. גם לו אמרנו שהעותרת זכאית למבוקשה - כך טוענת המדינה - כספים מניין יילקחו ליתן לה, והרי החבית נתרוקנה מתכולתה כליל? אכן, זה כלל השיהוי בפניה לבג"ץ: שאם שקט העותר על שמריו בהגשת עתירה, וביני-לביני שינו הרשויות את מצבן לרעה, כי אז יכולה עתירה שתידחה אך בשל שיהוי בלבד. כך הוא בענייננו, טוענת המדינה, שכספי התמיכות לשנים 1998 ו1999- עזבו את הקן לבלי-שוב. אם תחוייב המדינה לשלם לעותרת כספי תמיכה בגין אותן שנים, יהיה עליה ליטול אותם כספים משנת הכספים הנוכחית, ופירוש הדברים הוא פגיעה בתנועות אחרות הזכאיות לתמיכה. לגריעה מזכויותיהן של אותן תנועות אין הצדק, והרי חטאת השיהוי לפיתחה של העותרת רובץ הוא.
משיבה העותרת וטוענת כך: אשר לשנת 1998, מסיבה היא תשומת ליבנו לסיכום דיון בהשתתפות השר מיום 14 במארס 1999, בו נקבע כי "רק לאחר שהתנועה תשולב ב99- ייבדק הנושא של 98". הנה-כי-כן, כך טוענת העותרת, משרד החינוך והתרבות הוא-הוא שמשך אותנו משנה לשנה, ומטעם זה בלבד לא תישמע טענת שיהוי מפיו. תשובה זו אינה מקובלת עלינו. הציטוט מאותו דיון שהיה הינו לקוני, ולא ידענו מה מכיל הוא ואיזו התחייבות נטל המשרד על עצמו. יתר-על-כן: גם לו אמרו כי המשרד נכון היה לחייב את שנת 1999 בתמיכה שלשנת 1998 - ולא אמרנו כן - אין כן הדבר באשר לשנת 2000. מכל-מקום, העותרת לא "שולבה" בשנת 1999, וממילא אין באותן מילים בודדות כדי לחייב את המשיב בדבר.
אשר לשנת 1999: כאמור, נדחתה בקשת העותרת במכתב שנשלח אליה ביום 1.8.99. טוענת העותרת כי פנתה אל השר במכתב מיום 15.8.99 - מכתב בו מיחתה על הסירוב לבקשתה - ומכאן שמירוץ השיהוי נפסק. ואולם, מכתב זה אין בו כדי להושיע לה לעותרת. פנייה אל השר אינה נזכרת בקריטריונים כהליך ערעור ממוסד על החלטה של ועדת התמיכות, ועל-כן לא תעמוד לה לעותרת פנייתה זו כחוסמת טענת שיהוי. אכן, העותרת רשאית היתה לפנות אל השר, ואולם פנייה זו לא היה בה כדי לעצור את הליך השיהוי. אם כך ככלל, לא כל-שכן שבקשת העותרת למתן צו ביניים נדחתה, והחלטת בית-משפט זה מיום 20.12.99 נומקה "בעיקר לאור העובדה שהסכומים שבהם מדובר חולקו בפועל ברובם המכריע".
מוסיפה העותרת וטוענת כי בבג"ץ 1438/98 התנועה המסורתית נ' השר לענייני דתות (טרם פורסם) לא השגחנו בנושא השיהוי וזיכינו את העותרת בתמיכה לשנת 1997 - אם מתוך התקציב של משרד הדתות לשנת 1999 ואם מתוך תקציב המשרד שלשנת 2000. ומקשה בא-כוח העותרת: מה נשתנה עניינה של העותרת מעניינה של העותרת באותה עתירה, שלאותה עותרת ניתן ולעותרת עתה אין ניתן? התשובה לטענה היא כפולה: ראשית לכל, בעתירתה של התנועה המסורתית לא העלתה פרקליטות המדינה טענה של שיהוי, וחזקה עליה על הפרקליטות כי ידעה על-שום מה אין היא מעלה טענת שיהוי. בענייננו שלנו, כאמור, הועלתה טענת שיהוי ובמלוא התוקף. שנית, והוא עיקר: בפרשת התנועה המסורתית נתגלתה לעינינו, לצערנו, עשייה שרירותית ומפלה בעליל של רשויות משרד הדתות, וסברנו כי לא יהיה זה ראוי כי נדחה את העתירה אך בשל טענת שיהוי. ואמנם, הלכה שמכבר היא, כי טענת שיהוי כוחה לא יעמוד לה במקום בו מתגלית לבית-המשפט עשייה שרירותית ובלתי חוקית בעליל של רשות מרשויות המדינה, אלא במקרים יוצאי-דופן במיוחד. ראו, למשל: בג"ץ 170/87 אסולין נ' ראש עיריית קריית גת, פ"ד מב(1) 678, 684, 685, 695-693; בג"ץ 2285/93 נחום נ' ראש עיריית פתח תקווה, פ"ד מח(5) 630, 642-641. ענייננו-שלנו שונה מקצה-אל-קצה. אכן, לו נתגלתה לעינינו עשייה שרירותית בעליל של רשויות משרד החינוך והתרבות או חריגה בוטה מסמכות, לא היינו מהססים להוציא צו על-תנאי כבקשת העותרת. ואולם, עיון במיסמכים שלפנינו לימדנו שלא כן היה בענייננו; ולהפיס דעתה של העותרת נאמר כי לא נתגלתה לעינינו אחת מאותן עילות אשר בכוחן להתגבר על טענת שיהוי.
סוף דבר: אנו מחליטים לדחות את העתירה אך על יסוד טענת השיהוי בלבד בלא שנכריע סופית בטיעוניה של העותרת לגופן.
היום, י"ז באייר התש"ס (22.5.2000).
ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
99084450.G04