בג"ץ 8192/10 — רפאל הלבוס נ. מדינת ישראל - המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות

פסק-דין בתיק בג"ץ 8192/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 8192/10 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט י' דנציגר העותר: רפאל הלבוס נ ג ד המשיב: מדינת ישראל – המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים בשם העותר: עו"ד יוסף עובדיה בשם המשיב: עו"ד יצחק ברט פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. העותר הלין בעתירתו על כך שהמשיב – המרכז לגביית קנסות – פועל לגביית פיצוי בסך 632,000 ש"ח שנקבע כי על העותר לשלם למתלונן במסגרת פסק דין פלילי שניתן נגד העותר ביום 29.1.2009 ב- ת"פ (שלום ת"א) 2285/08 (כב' השופט ד' מור). יצויין כי פסק הדין הפלילי האמור ניתן על פי הסדר טיעון בו הסכים העותר להטלת פיצוי כאמור לאחר שהעותר הורשע, על פי הודאתו, בארבע עבירות של עושק. 2. העותר טוען בעתירה כי המשיב כלל אינו מוסמך לגבות פיצוי שנקבע במסגרת הליך פלילי. כמו כן טוען העותר כי לפי סעיף 77 לחוק העונשין לא היה מוסמך בית משפט השלום לקבוע פיצוי העולה על סך של 228,000 ש"ח ולכן, למצער, המשיב אינו מוסמך לגבות כל חיוב שמעבר לסכום זה. לבסוף טוען העותר, כי חיובו בפיצוי נבע מעדות כוזבת של המתלונן. לטענת העותר, המתלונן אף אישר כי אין העותר חב לו דבר ולכן אין לגבות ממנו כל פיצוי. 3. עם העתירה הוגשה גם בקשה לצו ביניים. ביקשתי את תגובת המשיב אך זו לא הוגשה, ככל הנראה עקב שביתת הפרקליטות. בשלב זה ביקש העותר צו מוחלט בהיעדר תגובה וביום 14.12.2010 החלטתי כי "אין מקום למתן צו מוחלט. יחד עם זאת, בהיעדר תגובה ונוכח הבקשה למתן החלטה תובא העתירה בפני הרכב". ביום 9.1.2011 הגיש העותר בקשה חדשה למתן צו ביניים שהועברה אף היא לתגובה, והמשיב, זו הפעם, הגיש תגובה לבקשה. 4. המשיב טען כי סמכותו לגבות פיצויים שנקבעו לפי סעיף 77 לחוק העונשין מקורה בחוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ"ה-1995, הקובע זאת מפורשות. באשר לסכום הפיצויים טוען המשיב כי בעניין זה מנסה העותר לתקוף בעקיפין פסק דין פלילי חלוט, וזאת אין מקום לאפשר. המשיב גם טוען כי ממילא היה בידי העותר סעד חלופי של הגשת ערעור ואף כיום קיים סעד כזה. העותר יכול להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור. המשיב עומד גם על כך שהעותר לא צרף את המתלונן כמשיב לעתירה. על כן, מבקש המשיב כי נדחה את העתירה על הסף, וממילא נדחה את הבקשה לצו ביניים. 5. אפשרתי לעותר להגיש תשובה לתגובה. העותר זנח למעשה את הטענה בדבר היעדר סמכות המשיב לגבות סכומי פיצויים שנפסקו בהליך פלילי אך הוא עמד על הטענה כי הסכום שנפסק חורג מסמכותו של בית משפט השלום. עוד טען, כי ממילא לא היה מקום לפסוק פיצוי נוכח עדות השקר של המתלונן. העותר טוען כי הסכים בזמנו להסדר הטיעון מתוך לחץ ובידו ראיות המבססות את המסקנה כי עדות המתלונן הייתה כוזבת ולכן הוא מבקש מבית משפט זה לעשות צדק ולתקן את העוול שנגרם לו לטענתו. 6. בצדק טוען המשיב, כי דין העתירה להדחות על הסף. העותר טוען כי בית משפט השלום חרג מסמכותו וכי אין לגבות ממנו יותר משמותר להטיל לפי סעיף 77 לחוק העונשין. העותר פירט כי לגבי המתלונן הוא הורשע בשתי עבירות של עושק כך שגם לשיטתו הסכום שניתן היה להטיל עליו מהווה חלק ניכר מהסכום שנפסק. ואולם, העותר אף לא שילם אותו חלק מהפיצוי שגם לשיטתו הוטל בסמכות. יש לזכור כי מדובר בסכום שנקבע כבר לפני כשנתיים אך העותר מתחמק מתשלומו. המסקנה העולה מכך היא כי העותר עשה דין לעצמו ולא שילם אף לא את החלק שלשיטתו הוטל בסמכות. די בכך כדי לדחות את עתירתו (ראו והשוו בג"ץ 3587/10 דיין נ' המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, פסקה 6 (טרם פורסם, 5.9.2010)). מכל מקום, מקובלת עליי עמדת המשיב כי העותר מבקש למעשה לתקוף בעקיפין פסק דין פלילי, אלא שבית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על פסקי דין שניתנו בערכאות אחרות (ראו בג"ץ 3551/09 שוורץ נ' המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות (טרם פורסם, 9.8.2009)). בנוסף, וזה עיקר: צודק המשיב בטענה כי לעותר היה סעד חלופי. אכן, העותר היה יכול לערער על פסק הדין שניתן נגדו והעובדה שלא עשה כן אין בה כדי להצדיק את התערבותנו. העותר למעשה לא מיצה את ההליכים שהועמדו לרשותו על פי דין וטענותיו אינן מצדיקות סטייה מהכלל לפיו "לא ניתן לבחור שלא להגיש ערעור ותחת זאת לפנות ישירות לבית המשפט הגבוה לצדק" (בג"ץ 4496/10 יהל נ' בית הדין הארצי לעבודה, פסקה 3 (טרם פורסם, 2.8.2010); כן ראו: בג"ץ 5595/10 מרעי נ' משרד הפנים, פסקה 3 (טרם פורסם, 26.8.2010); בג"ץ 3180/07 פלוני נ' הרשות לשיקום האסיר, פסקה 7 (טרם פורסם, 25.4.2007)). יפים לעניין זה גם דברי השופט גרוניס: "למעשה, העותרים מבקשים בעתירתם לחרוג מסדרי הדין הרגילים הנוהגים בערעור, משל היה בית המשפט הגבוה לצדק 'ערכאת על' לערעור. זאת אין בידינו לקבל. בין אם העותרים מיצו את אפשרויות ההשגה בפני בתי המשפט הפליליים ובין אם עדיין לא עשו כן, אין כל סיבה שבית המשפט הגבוה לצדק יתערב בעניין." (בג"ץ 9745/09 מחמוד נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז חיפה, פסקה 5 (טרם פורסם, 10.12.2009)). 7. העתירה נדחית אפוא על הסף וממילא נדחית הבקשה לצו ביניים. המועד שנקבע לדיון בעתירה מבוטל. נוכח המועד בו הוגשה תגובת המשיב לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, כ"ח בשבט התשע"א (2.2.2011). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10081920_C05.docעכב מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il