בג"ץ 7879/20 — פלוני נ. מדינת ישראל

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 7879/20 לפני: כבוד השופט י' עמית כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת י' וילנר העותרת: פלונית ! נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל – פרקליטות מחוז דרום 2. פלוני עתירה למתן צו על-תנאי בשם העותרת: בעצמה פסק-דין השופט נ' סולברג: עניינה של עתירה זו בבקשת העותרת, כי נורה על ביטול החלטת ממונה פרקליטות מחוז דרום (פלילי) (להלן: הממונה), מיום 21.9.2020, שבגדרה הוחלט שלא להעמיד את המשיב 2 (להלן: המשיב) לדין. המשיב והעותרת התגרשו זה מזו, ולהם מספר ילדים משותפים. בעקבות שיחות עם ילדיה נודע לעותרת, כי בהזדמנויות שונות הם הוכו על-ידי המשיב. על כן, היא פנתה ביום 24.12.2019 לבית המשפט לענייני משפחה, בבקשה ליתן צו הגנה במעמד צד אחד. צו כאמור – אכן ניתן. בהמשך התקיימו בבית המשפט לענייני משפחה שני דיונים במעמד הצדדים, אשר במהלכם הודה המשיב כי נתן "פליקים" לילדיו. לאחר שהעניין התברר לפניו, ביטל בית המשפט לענייני משפחה את צו ההגנה, ותחתיו הוטלו על המשיב מגבלות הגעה לכתובתה של העותרת, ולבית אמה. החלטה זו ניתנה בעקבות הסכמת הצדדים, שלפיה הם מתחייבים לפנות להדרכה הורית, וכן על יסוד הצהרת המשיב כי הוא מבין את חומרת מעשיו; כי הוא מתחייב להימנע מכל ענישה גופנית כלפי ילדיו; וכי ברור לו שאם יעשה כן הוא צפוי להיקנס, לפי שיקול הדעת של בית המשפט לענייני משפחה. לצד פנייתה לבית המשפט לענייני משפחה, הגישה העותרת ביום 24.12.2019 תלונה במשטרה נגד המשיב. תלונתה נבחנה על-ידי המשטרה, וביום 8.6.2020 הוּדע לה כי נסיבות המקרה אינן מתאימות להעמדה לדין, שכן ההליך הפלילי איננו המסגרת המתאימה לבירור העניין. על החלטה זו הגישה העותרת ערר לפי סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982. בהחלטת הממונה מיום 21.9.2020 – נדחה הערר. בהחלטתו ציין הממונה, כי עיון בתיק החקירה מעלה שאמנם בבית המשפט לענייני משפחה הודה המשיב כי "נתן מספר 'פליקים' לילדיו". ברם, לצד זאת, התעוררו מספר קשיים באשר להעמדתו לדין: חוקרת הילדים הצביעה על קשיי מהימנות בהודעות הילדים; ישנו קושי לייחס משקל ראייתי לסרטונים שבהם צילמה העותרת את ילדיה; וכן העובדה שהילדים מעוניינים בקשר עם המשיב, ושיש להם קשר חיובי איתו. הממונה התייחס גם לטענות העותרת בנוגע לניגוד העניינים בטיפול בתלונתה, נוכח קשרי המשיב במשטרת ישראל. בעניין זה עמד הממונה על כך שבשל קשריו של המשיב בתחנת עיירות, שאליה הוגשה תלונת העותרת בתחילה, הועברה התלונה לטיפולה של תחנת ערוער – ומכאן שעניין זה קיבל מענה מספק. כמו כן, הממונה לא מצא קשר בין תיקיו הקודמים של המשיב, לבין תלונתה העדכנית של העותרת. נוכח האמור נקבע שנסיבות העניין בכללותן אינן מתאימות להעמדה לדין, ומשכך נותרה החלטת המשטרה לסגור את תיק החקירה על מכונה. מכאן העתירה שלפנינו. העותרת טוענת כי שגה הממונה בדחותו את הערר. לשיטתה, הודאתו של המשיב בבית המשפט לענייני משפחה מהווה מסד ראייתי מספיק להעמדתו לדין, ובפרט נוכח התנהגותו החמורה. כמו כן נטען, כי לא היה מקום לייחס משקל משמעותי לרצונם של הילדים לקשר עם אביהם, מאחר ש"ילדים משוועים לקשר עם הוריהם", ו"גם ילדים להורים מכים רוצים עדיין את קרבתם ואהבתם". מעל הכל, קומם את העותרת נימוק הממונה כי ההליך הפלילי איננו מתאים לנסיבות המקרה, שכן יש לטפל בעניינו של המשיב במסגרת מתאימה אחרת. לדבריה, אף מסגרת לא טיפלה בנושא, כשגם כיום הדבר אינו מטופל. נוכח האמור, מבקשת העותרת כי תבוטל החלטת הממונה, כי נורה על פתיחתו מחדש של תיק החקירה בעניינו של המשיב, וכי נורה לרשויות התביעה להעביר לידיה את חומרי החקירה בעניינו של המשיב. לאחר שעיינו בעתירה, על נספחיה, נחה דעתנו כי דין העתירה להידחות. שימוש של הורה בענישה גופנית כלפי ילדיו הוא עניין חמור שאין להסכין עמו – וזאת גם כשאין מדובר באלימות קשה. במישור זה, ונוכח הודאתו של המשיב, ברי אפוא כי יש פסול במעשיו. יחד עם זאת, התערבותו של בית משפט זה בשיקול הדעת של רשויות התביעה תֵעשה במקרים חריגים בלבד (ראו למשל: בג"ץ 3927/20 דמתי נ' משרד המשפטים פרקליטות המדינה, פסקה 6 (10.11.2020)). עיון בהחלטת הממונה מעלה, כי טענות העותרת נדונו ונשקלו, על יסוד התשתית הראייתית המצויה בתיק. לאחר בחינת הדברים, הגיע הממונה לכלל מסקנה כי דין הערר להידחות. זאת, לא רק מחמת העובדה שניתן לטפל בעניין במסגרת אחרת, אלא גם בעטיים של קשיים ראייתיים שנתגלו בתיק. כמו כן, בשלב זה נראה כי ניתן מענה מספק לטענות העותרת באמצעות פניה לבית המשפט לענייני משפחה – וברי שבאפשרותה לשוב ולפנות לבית המשפט לענייני משפחה גם בעתיד, ככל שיהיה בכך צורך. לא מצאנו אפוא פגם, בוודאי לא חמור, בקביעה שההליך הפלילי איננו המסגרת המתאימה לבירור טענות העותרת. אשר לטענת העותרת, כי יש להעביר לידיה את חומרי החקירה בתיק – טענה זו לא רק שנטענה כלאחר יד, אלא שגם לא הובאה כל אסמכתא לכך שהעותרת ביקשה מרשויות התביעה לקבל לידיה את חומרי החקירה, לבטח שלא הראתה כי סורבה, ומכל מקום לא מיצתה הליכים לגבי עניין זה. אשר על כן, דין העתירה להידחות על הסף – והיא נדחית בזאת. משלא נתבקשה תגובה, לא נעשה צו להוצאות. ניתן היום, א' בכסלו התשפ"א (‏17.11.2020). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ 20078790_O01.docx שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il