בג"ץ 765/07 — מוחמד דיב הייב נ. מדינת ישראל , משרד החקלאות

פסק-דין בתיק בג"ץ 765/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 765/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ח' מלצר העותר: מוחמד דיב הייב נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל, משרד החקלאות 2. מינהל מקרקעי ישראל עתירה למתן צו על-תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: כ"ח באייר התשס"ח (02.06.08) בשם העותר: עו"ד דוד דרעי בשם המשיבים: עו"ד גולומב עינב פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. העותר, תושב טובא-זנגרייה, הנו בעל עדר, ובעתירה שהגיש לבית משפט זה הוא ביקש להורות למשיבים לסיים בדיקה וחלוקה מחדש אותה יזמו בנושא שטחי המרעה, ובעקבות כך להקצות לו שטח מתאים לרעיית עדרו. לעניין זה הפנה העותר לעתירה קודמת שהגיש (בג"צ 2198/04), ולפסק דינו של בית המשפט מיום כ"ה בתמוז התשס"ד (14.7.04), בו נרשמה הצהרת המשיבים לפיה יוקצה לעותר שטח מרעה, וככל שיהיה מוכן לקבל את השטח שהוצע לו במצד עטרת, תינתן לו הרשאת רעיה ויפונה מי שמחזיק כיום באותו שטח. 2. בחודש אוקטובר 2006 סיימה הוועדה לבחינת ניצול יעיל של שטחי המרעה בצפון את עבודתה, ובמהלך יישום ההמלצות הוחלט לגרוע שטחים מהרשאות רעיה שניתנו בעבר עקב דלותם של שטחי המרעה, ובין היתר, הוחלט לצמצם את השטחים שעמדו לרשות "כרי דשא", חוות מחקר של משרד החקלאות (להלן: כרי דשא), וכן נגרעו אלפי דונמים מקיבוץ כפר הנשיא. בעקבות כך הוצע לעותר שטח של 1700 דונמים, שחלקו (700 דונמים) הוצע לעותר בעבר, ולכך הוסף שטח של 1000 דונמים (ראו נספח מש/12 שצורף לתגובת המשיבים מיום 29.5.08). 3. העולה מהאמור הוא כי, לכאורה, ניתן לעותר מבוקשו, ועניין זה לבדו משמיט את הקרקע מתחת לעתירה הנוכחית. ברם, הוא מוסיף וטוען כי השטח שהוצע לו אינו מתאים לרעייה, ועל כן ביקש כי יינתן צו ביניים אשר יורה למשיבים "להימנע מכל מעשה העשוי להפריע או למנוע את רעיית הפרות בשטח בו הן נמצאות כיום, לרבות ובמיוחד שלא לנתק את אספקת המים לעדר ולא לנקוט פעולה אחרת שיש בה הצקה או הטרדה לעותר או לעדרו". אותה טענה בדבר אי-התאמתו של השטח שהוקצה, נסמכת על שתי חוות דעת, האחת של חוקר פרטי והאחרת של שמאי מקרקעין. דא עקא, חוות דעת אלו נערכו בימים 17 ו-18 בינואר 2007, ובטרם הוצגו למשיבים מיהר העותר להגיש את העתירה הנוכחית לבית המשפט (ביום 24.1.07). בנסיבות אלו אין בידנו לייחס משקל של ממש לאותן חוות דעת, ולכך נוסיף כי חוות דעת שהגישו המשיבים בחתימתו של איש משרד החקלאות מיכאל לוריא (ראו מש/14), מציגה תמונה שונה לחלוטין. 4. כאמור, מבקש העותר כי נורה למשיבים שלא למנוע ממנו לרעות את עדרו בשטח המשמש אותו כיום, ואשר על פי גרסת המשיבה, שייך לכרי דשא. העותר כופר בטענה עובדתית אחרונה זו, ובטרם אתייחס להכחשתו לגופה, אקדים מלים אחדות על ההליכים שהתקיימו בעניינו של העותר בשנים האחרונות. בחודש כסלו התשס"ד (נובמבר 2001) ניתן בבית משפט השלום בנצרת, בהסכמת העותר, פסק-דין שאסר עליו להשיג את גבולה של חוות כרי דשא. כמו כן, נקבע כי אם יפר העותר את הצו יחויב בקנס יומי בסך 600 ש"ח. בשנת 2006 הגישו המשיבים לבית משפט השלום בקשה על פי פקודת בזיון בית משפט, לכוף על העותר בקנס או במאסר לציית לפסק הדין משנת 2001. כנגד אותה בקשה התגונן העורר באומרו את אלה: ראשית, כי הובטח לו על ידי פרקליטות מחוז צפון שלא יינקטו נגדו הליכי פינוי עד אשר תידון העתירה אותה הגיש לבית המשפט הגבוה לצדק להקצאתו של שטח חלופי. שנית, עדר הבקר שלו כלל אינו רועה בשטחיה של כרי דשא. המעט שניתן לומר על אותן טענות בהן התגונן העותר הוא שהן תמוהות. כאמור, צו המניעה המבוקש נועד למנוע את סילוק עדרו של המערער משטחיה של כרי דשא. והרי הטענה עליה הוא נסמך, היינו, שניתנה לו הבטחה על ידי פרקליטה כלשהי כי לא יפונה מהקרקע בה עסק פסק הדין משנת 2001 עד לדיון בבג"צ, כמוה כהודאה בכך שהוא מוסיף להחזיק את עדרו בשטחיה של חוות כרי דשא, תוך הפרה של צו בית המשפט. לאותה מסקנה בדבר ההפרה הנמשכת של פסק הדין, ניתן להגיע גם תוך כדי עיון בדבריו של העותר עצמו בפני בית השלום בנצרת מיום 20.10.08 (ראו מש/13, עמ' 8), ובלשון המקור: "הייתי שותף עם חוות כרי דשא באישור של מנהל החווה, ובעלי מושב מולדת, ויש לי תצהירים מהרועים שנמצאים שם... העדר שלי קיים מאז שנות ה-70. בשנת 2001 היה פסק דין של כבוד השופט צרפתי, שאם אני לא יוצא מהשטח, כל יום אני משלים 600 ש"ח. בשנה שעברה אני זוכר שבאתי בפני כבוד השופט צרפתי, והשופט צרפתי מחק את הבקשה שלו. אין לו איפה ללכת כאשר יש לי 200 ראש בקר, אין לי אפוא ללכת, אני שמרתי על החווה ושמרתי בתוך החווה בהסכמת מנהל החווה. בהסכמת עו"ד גרוס שאני אשאר שם בחווה עד שימצא לי מקום חלופי". (ההדגשה הוספה). 5. נוכח האמור עד כה, שוב אין מנוס מן המסקנה כי בפנינו עותר שמבוקשו (הקצאת שטח רעייה) ניתן לו, אולם הוא גמר אומר לכפות על המשיבים להקצות לו את השטח בו הוא מצוי כיום, ולא אחר זולתו. משטח זה הוא חויב לסלק את ידו בסוף שנת 2001, אולם העותר לא נהג כך תוך הפרה נמשכת של צו בית המשפט. זהו אפוא עותר שהתנהלותו לוקה בחוסר ניקיון כפיים, ולו יפים דבריו של השופט מ' חשין בבג"צ 8898/04 מרים ג'קסון נ' מפקד כוחות צה"ל באיו"ש (28.10.04): "הלכה מקדמת דנא היא, שבית-המשפט הגבוה לצדק לא יושיט סעד לעושים דין לעצמם. חייב אדם להחליט בלבבו אם מבקש הוא סעד מבית-משפט או אם עושה הוא דין לעצמו. שני אלה בה-בעת לא יעשה אדם, דהיינו: בית-משפט לא יושיט סעד למי שבמקביל לפנייה לבית-המשפט עושה דין לעצמו ומבקש להעמיד את זולתו בפני עובדות מוגמרות. הלכה זו הילכת-יסוד היא במשפט והגיונה נלמד מעצמו. העותרים עברו על לאו שבהלכה, ומטעם זה אין אנו רואים הצדק להידרש לעתירתם". וראו גם בג"צ 885/07 אבו גאלה אחלם נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה, בסעיף 6 לפסה"ד (30.2.07); בג"צ 6102/04, שייח עלי מועדי ואח' נ' שר הפנים ואח', ראו עמ' 2 לפסק הדין (26.9.05); בג"צ 389/87 סלומון נ' הוועדה המחוזית לתכנון ובניה, פ"ד מב(4) 30, 34 (6.11.88); בג"צ 5630/96 אסולין נ' זוהר (15.10.96)). נוכח כל האמור, אני מציע לדחות את העתירה, ולחייב את העותר לשאת בהוצאות המשיבים בסכום של 20,000 ש"ח. ש ו פ ט השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ו בסיון התשס"ח (29.6.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07007650_O06.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il