פסק הדין המלא
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ 5944/24
לפני:
כבוד השופטת דפנה ברק-ארז
כבוד השופט יוסף אלרון
כבוד השופט עופר גרוסקופף
העותר:
פלוני
נגד
המשיבים:
1. בית הדין הרבני הגדול לערעורים
2. בית הדין הרבני האזורי חיפה
3. פלונית
עתירה
בשם העותר:
עו"ד אודליה חן
בשם היועץ המשפטי
לשיפוט הרבני:
עו"ד רפי רכס
פסק-דין
השופט י' אלרון:
במסגרת העתירה שלפנינו מתבקש כי נורה על מתן צו ביניים המופנה כלפי החלטת המשיב 1 (להלן: בית הדין הגדול) בתיק מיום 1488507/1 מיום 17.7.2024, בגדרה נדחתה בקשת העותר לעיכוב ביצוע החלטת המשיב 2 (להלן: בית הדין האזורי) בתיק 1437940/8 מיום 14.7.2024.
בתמצית בלבד יצוין כי המשיבה 3 והעותר נישאו בשנת 2012 ולהם שלושה ילדים קטינים. יחסי השניים עלו על שרטון וביום 20.11.2023 הגישה המשיבה 3 תביעת גירושין לבית הדין האזורי, אליה כרכה את נושא הרכוש, המזונות ומשמורת הילדים. בהחלטה מיום 14.7.2024, בית הדין האזורי נעתר לבקשת המשיבה 3 לעזוב את מקום מגוריו של העותר ביישוב עתלית ולעבור למגורים במרכז הארץ. בתוך כך, הותר לה לרשום את הילדים למוסדות חינוך במקום מגוריה, תוך שהוטל עליה להביאם פעם בשבוע לעתלית ולהחזירם. בין היתר, נומק כי "אין ספק לבית הדין שטובת הילדים מחייבת את מעבר האם [המשיבה 3 – י' א'] למרכז הארץ שם גרים בני משפחתה [...]". על החלטה זו הגיש העותר בקשה לעיכוב לביצוע, אך בית הדין הגדול דחה את הבקשה בהטעימו כי שיקול הדעת של בית הדין האזורי בוסס על טובת הקטינים. מכאן העתירה שלפנינו.
טענתו העיקרית של העותר היא שהחלטת בית הדין האזורי התקבלה מבלי שניתנה לו הזכות להשמיע טיעונים בעניין בכתב או בעל-פה עובר למתן ההחלטה. בכלל זה הודגש כי ההחלטה מובילה להפחתה משמעותית של זמני השהות של העותר עם ילדיו. כן צוין כי בתסקיר העו"ס שהוגש לבית הדין האזורי ביום 8.5.2024 נכתב מפורשות כי "יש לאמץ את המלצות ועדת התסקירים אשר התקיימה בעניין המשפחה ולדחות בעת הנוכחית כל עיסוק במעבר ובשינוי זמני השהות". בנסיבות אלה, נטען כי יש להורות על מתן צו ביניים כלפי החלטת בית הדין הגדול שלא לעכב את ביצוע החלטת בית הדין האזורי.
ביום הגשת העתירה, הוריתי לייעוץ המשפטי לשיפוט הרבני להגיש התייחסות קצרה לטענת העותר בדבר הפגם הדיוני שנפל לדבריו עובר למתן החלטת בית הדין האזורי. בהתייחסותו נטען, בין היתר, כי העותר בחר שלא להגיש בשלב זה בקשת רשות ערעור לבית הדין הגדול שבה תועלינה טענותיו בדבר הפגם הדיוני שאירע לדבריו. משכך, נטען כי יש לדחות את העתירה מחמת אי-מיצוי הליכים.
דין העתירה להידחות בהיעדר עילה להתערבותנו. הסעד המבוקש בעתירה מופנה כלפי החלטת בית הדין הגדול שלא להורות על עיכוב ביצוע החלטת בית הדין האזורי. בענייננו, העותר הגיש את בקשת עיכוב הביצוע לבית הדין הגדול מבלי שהגיש בצידה בקשת רשות ערעור – ובקשתו נדחתה. בהחלטה מיום 31.7.2024, נדרשה באת-כוח העותר להבהיר אם הוגשה בקשת רשות ערעור לבית הדין הגדול, או אם בכוונתה להגיש בקשה מעין זו. בהודעתה, מסרה, בין השאר, כי "לנוכח הדחיפות אין בכוונת העותר להגיש בקשת רשות ערעור".
אלא שטענות העותר מופנות בעיקרן כלפי קביעות בית הדין האזורי ביחס להסדרי השהות של ילדי העותר והמשיבה 3, ואילו טענותיו באשר להסדרי השהות בעת הזו הן נגזרת של כך. מן הראוי כי טרם יידרש בית משפט זה לטענות כלפי גוף קביעות בית הדין האזורי, יידרש לעניין בית הדין הגדול, ולכל הפחות כי ייפתח הליך בבית הדין הגדול ובו השגה על קביעות אלו. בנסיבות הקיימות, שבהן העותר נמנע מלעשות כן, אין הצדקה לסעד מבית משפט זה.
הלכה למעשה, בהליך זה מבוקש כי בית משפט זה ישמש כמעין ערכאת ערעור ראשונה על קביעות בית הדין האזורי, בעוד שהוא כלל אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיהם של בתי הדין הרבניים (בג"ץ 5430/23 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים, פסקה 23 (7.12.2023)). הדברים מקבלים משנה תוקף בראי הרף להתערבות בהחלטות ביניים של בית הדין הגדול (בג"ץ 5501/16 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול, פסקה 6 (28.7.2016)).
עוד ראוי לציין כי הסעד הסופי שהתבקש בגדרי העתירה הוא צו ביניים מבלי שהתבקש בצידו צו על תנאי כלשהו. כידוע, בית המשפט לא יעניק צו ביניים כאשר מתן הצו שקול בפועל למתן כל הסעד המבוקש בעתירה (רענן הר-זהב סדר הדין בבית המשפט הגבוה לצדק 93 (1991)) – קל וחומר שאין לקבל עתירה שכל שמתבקש בה הוא צו ביניים ותו לא.
לנוכח האמור, העתירה נדחית; האפשרות להגיש בקשת רשות ערעור עודנה עומדת לעותר בכפוף לכל דין, וחזקה כי בית הדין הגדול ישים לנגד עיניו את סד הזמנים המצומצם. בנסיבות העניין, איננו עושים צו להוצאות.
ניתן היום, ד' באב התשפ"ד (8.8.2024).
דפנה ברק-ארז
שופטת
יוסף אלרון
שופט
עופר גרוסקופף
שופט